ההורים מזדקנים בארץ ואנחנו כאן. מדריך רגשי ומעשי

את המחשבה על המאמר הזה התחלתי בחדר ההמתנה המקסים (באמת) של בית חולים הולנדי, כשאימא שלי נמצאת כמה מטרים בהמשך המסדרון, בחדר הניתוח. אימא הגיעה לביקור, כמו כל שלושה חודשים בערך, והפעם לכבוד יום ההולדת של בת התשע. הן קרובות ומחוברות מאוד, ממש כמו שהיינו סבתא שלי האהובה ואני. וזה בעצם מה שהנחה אותי מאז ומעולם, רציתי שלילדי יהיה מגדלור כזה בחיים, כמו שסבתא שלי הייתה עבורי. ועכשיו כשהיא כבר יותר מארבע שנים איננה, זה ברור לי אפילו יותר.

אימא שלי נפלה בסלון ביתי, ביום ההולדת של בתי מאירה, ושברה את מפרק הירך. היא בת שבעים, לא בכושר מרשים. אבל איכשהו לא דמיינתי את עצמי במצב הזה. היא שכבה ככה על הרצפה וחשבתי שאולי עוד כמה דקות היא תתאושש. אבל היא אמרה לי מיד, "משהו נשבר". הזמנתי אמבולנס, העליתי את הבנות למעלה וחיכיתי חמש דקות עד שהגיעו שלושה אנשים חמודים להפליא לפנות אותה. זה היה טראומטי, מבאס, מלחיץ. זה היה בעיקר מפתיע. ותוך כדי שארזתי תיק בשבילה ובשבילי, חשבתי לעצמי שזה משונה שאני כל כך הלומה ומופתעת. זה הרי בעצם כל כך צפוי. והאמת היא שכבר תקופה ארוכה שזה רץ לי בראש. וגם ידעתי שהאימה הזאת חיכתה שם כבר הרבה זמן, בהכן. ידעתי שאני לא לבד בתחושות המצמררות האלה. כי הפחד הזה מהטלפון, הטלפון שיבשר שצריך לעלות לטיסה כי מישהו במיון, כי משהו נורא קרה, הפחד הזה הוא חלק מהימים והלילות של כל מי שנמצא רחוק. נראה לי שלא היה יום שלא הרגשתי את המתח הזה לפני שעניתי לטלפון. אבל בעבר היה זה הפחד מההסתלקות של סבא וסבתא. ופתאום גם אימא שלי נכנסה למסגרת הזאת, מי היה מאמין.

בחרתי לצייר לכם את התובנות שצברתי בשבועיים האלה שבהם שכבה אימא שלי כאן באשפוז, כי הגיע הזמן שנדבר על זה. על הפחד המעיק הזה. על מה שכן ניתן לעשות עוד לפני שמגיעות בשורות מבהילות. הגיע הזמן לדבר על התמודדות רגשית עם המרחק, עם הבחירות שעשינו, לדבר על היחסים והאנשים שהשארנו מאחור, על הכאבים שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום, גם אם בלי לשתף איש. כי המציאות היא שאנחנו לא לבד בחזית הזאת. הקו הנוקב הזה של הגירה (גם אם זמנית), הוא צלע בחיינו. בחייהם של המוני אנשים, כאן ובעולם כולו. ומגיע לנו להיות נתמכים. להרגיש שיש כלים, שיש הד לתחושות. יש בצער הזה גם מזור. ולשם אני הולכת, ומזמינה אתכם לבוא איתי.

קודם כל: על פחד וקולות אחרים

לפחד את התרחיש הזה שמתרוצץ לנו בראש על ההורים שלנו, על סבא וסבתא שמזדקנים, על מה שיכול לקרות למי שנמצא רחוק, זה הרי כל כך טבעי. במרחב הדמיון שלנו אנחנו מתרגלים את החוסן האישי אל מול האתגר שצפוי לנו ביום שנצטרך פתאום לעלות על טיסה. מה יקרה שם? למי? בתי חולים, בכי, לחץ. אנחנו חוזרים על כך שוב ושוב. החזרתיות של המראות מחדדת את החושים, וכביכול מכינה אותנו למציאות, אבל רק כביכול.

האמת היא שלפחד יש חברה, חברה נאמנה מאוד, המעניקה לו את הכוח העצום שיש לו בחיינו. זאת הבדידות. הבדידות מביאה את החרדות שלנו לנקודת רתיחה, שבה אנחנו חשים חסרי אונים, ולכן גם מנוהלים על ידי הפחד. כי בסרט הזה שלא מרפה, יש רק את עצמנו מול הבשורה. וגם, כיוון שאנחנו חיים ללא מסגרת קהילתית המכילה אותנו ותומכת ברגעי משבר. ההתמודדות היא עצמאית לגמרי, לא רק בדמיון אלא גם במציאות. וכאשר לכך מתלוות גם הערות כמו "זה מה שבחרת, תתמודד!", אנחנו גם לא מזדרזים לחלוק את הפחדים האלה עם העולם שמסביב. והאמת היא שזה כל כך לא הוגן.

שסבתא שלי נפטרה הייתי עשרה ימים אחרי לידה. לא יכולתי להצטרף לאימא שלי שהייתה אצלי ולטוס להלוויה. זה היה עצוב כל כך שאפילו מילים לתאר את התחושה לא היו לי. הייתה לי רק תינוקת פצפונת ביד. ומשם הייתי צריכה להתרומם ולהמשיך הלאה. למעשה הפחד שליווה אותי מהיום שהגעתי לכאן, 13 שנים קודם לכן, נשר ממני כקליפה יבשה. כל ההיערכות הדמיונית שעשיתי הייתה חסרת ערך. שנים של תסריטים מכבידים לפני השינה ולחץ עם כל טלפון שצלצל התפוגגו כליל. ושאלתי את עצמי אז, מה הייתי עושה עם הפחד אילו ידעתי כמה עקר וחסר משמעות הוא בחיים האמיתיים. כמה כוחות היו מבעבעים בי אילו יכולתי פשוט להרפות שם, ורק להיות עם הפחד ולהרגיש אותו, מבלי שישלוט בכל נשימה שלי. כמה שמחה נקברה תחתיו.

ולכן בעיניי, הבעיה היא לא בפחד עצמו. גם לא בכאב שנמצא שם כל הזמן. הבעיה היא בנפח שהפחד צובר בפנים, בשליטה הכמעט רודנית שלו בזכותנו לאושר. הוא נושף בעורפנו בלי רחמים בקבלת החלטות, בהתנהלות מול המשפחה בארץ. לפעמים זה מרגיש קצת כמו מס שעלינו לשלם, פשוט כי החיים שיצרנו רחוק מהמשפחה הם חיים נעימים, אפילו קלים יותר. לפעמים זאת אמונה שיש לנו יד בצערם ובסבלם של מי שנשארו מאחור, ולכן זה רק הוגן שגם אנחנו "נרגיש קצת מזה". ובעצם, המחשבות והתחושות האלה, אהבה וחמלה אין בהן. רק נוקשות. יש בהן הרבה לבד. יש אשמה, יש בושה, יש תחושת אחריות על גורלם של אחרים, ולכן גם הרבה חוסר אונים.

אבל האמת הפשוטה, אפילו הצורבת, היא שבחיים האלה, בעולם הזה, האחריות שלנו היא אך ורק לאושרנו שלנו. ולו משום שעל אושרם ובריאותם של אחרים אין לנו איך להשפיע. זה פשוט בלתי אפשרי. את נכס שמחת החיים כל אחד יכול לבקש וגם לקבל, אבל למרבה האכזבה, אי אפשר לסדר לאף אחד אחר את מכסת האושר שלו. כי מדובר בברית פנימית, כמוסה, שלאיש אין בה יד מלבדנו. ואז, כשבחסות הבדידות מסתבר שאנחנו נותנים לפחד ולצער להחזיק אותנו בגרון, מופרת למעשה הברית הזאת. אנחנו מפקיעים בעצמנו את הזכות הבסיסית הזאת, להיות מנוהלים רק בכוחה של אהבה כנה לעצמנו, לצמיחה, לבריאות, לעונג הפנימי. ולזה לא צריך להסכים.

מעיין התשוקה שלנו לחיים הוא מעיין שבאחריותנו להגן עליו מחלחול של הלקאה עצמית, ציניות, עלבון.

וכן, זה מפחיד ומסמר שיער לגמרי, המחשבה על מה שיקרה. והרי יקרה בסופו של דבר. אבל, יש אבל: זאת אחריותנו להפיג את הבדידות הפנימית (וגם החיצונית) לתת שם לדברים ולומר: עצוב לי כלכך שאין לי איך לעזור. מפחיד לי לאבד את מי שאני כל כך אוהבת. קשה לי לסלוח לעצמי שאין לי אפשרות לחסוך מאהובי סבל. מחניק לי בלב הגעגוע.

להגיד בקול רם. לכתוב בעט אמיתי במחברת אמיתית. לומר את המילים האלה בפני חבר מבלי לבקש תגובה, רק האזנה. זהו הצעד הראשון לטובת חיים שיש בהם מקום לכל הרגשות – מבלי שישתלטו על הגה הבחירות וההחלטות. להכיל את הקולות, את הצבעים האלה שמבליחים בראש, בלב, זה המענה האיתן וההוגן ביותר לפחד – ולבדידות. זה מגיע לך. כל כך מגיע.

Fountain Pen on Top of Notebook Beside Drinking Mug
לכתוב בעט אמיתי במחברת אמיתית

ותגידו, "אבל זה לא יעזור! אני עדיין שם בפחד, זה לא עוזב אותי". נכון. זה לא יעזוב. אבל לצד החלק הכואב הזה, ישנם עוד קולות. קולות שכל אחד מהם הוא כוח ותבונה. כשהפחד שולט, הם כולם בצל. למשל הקולות שהנהנו כשדיברנו פה על תחושת המס שאנחנו משלמים, או על האשמה על שעזבנו מאחור אהובים. ובכן, מתברר שבתוכנו יש מרבד חי ופועם של תחושות, שמספרות את סיפורנו, גם אם בשקט, לאורך חיים שלמים. אלא שכאשר יש כוח אחד המכוון להרגיש ולחשוב דברים מסוימים, משתתקים יתר הכוחות הפנימיים. וזוהי הרי שעתם היפה, האפשרות לתת לעוד מימדים מקום בתמונה. כי יש בנו לא רק פחד ובדידות וגעגוע ואשמה וצער. יש בנו גם גאווה וסיפוק ונועם וקבלה והבנה עמוקה של מחזור החיים והעוצמות הטמונות בו. ואלה הם המשאבים שיהיו שם לרשותנו בפעם הבאה שיצלצל הטלפון. ואותם צריך להגביר, להזמין להשמיע את קולם.

ולכן הנה כמה רעיונות לתרגל עם עצמכם:

  • מללו תחושות, בכתב ובעל פה. רצוי בקול רם. זה יעזור מאוד. הקדישו מחברת ועט במיוחד למטרה הזאת – מחברת מחשבות ותחושות על מרחק מהבית.
  • שאלו את עצמכם: לו תחושותיי היו מיוצגות ב"עוגת תחושות", איך הייתי מפלחת אותה? כמה גדולה כל פיסה? ממה היא עשויה? איזו חתיכה מקבלת יותר במה?
  • שאלו את עצמכם: מה הייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות, והפחד או הכאב מקשים עליי לעשות?

להיות מחוברים לעושר הפנימי שלנו זאת לא התפנקות, זאת זכות יסוד. ולא תמיד אנחנו שם. לפעמים טרדות היומיום, אמונות לא מפרגנות, קושי להיות באינטימיות, מרחיקים אותנו מהזכות הזאת. אבל אז מה. אנחנו פה בשביל ללמוד, בשביל להתרווח בכיסא ולהרגיש בבית עם עצמנו. סופסוף. להיות אהובים בכל שלב ובכל פעימה בחיים האלה.

צעדים מעשיים: מדריך טרום שעת חירום, כלומר עכשיו

יש לכם הורים. ההורים בסך הכל בריאים. אבל לפעמים, בלי הודעה מראש, משהו במשחק משתנה והם מתקשים. פיזית או רגשית או לוגיסטית או כלכלית. ומה אז?

הזדקנות וזקנה הן נושאים שכל כך הרבה דובר בהם, במחקרים, בקרב אנשי מקצוע. ובכל זאת, אני לא מכירה אף אחד שללא שום סיבה בחר להתעמק בכל השפע הזה. והרי ברור מדוע. הורים מזדקנים, וגם סבים וסבתות בשארית ימיהם, הם משהו מעמת ומכמיר לב, שאנחנו משתדלים לא לגעת בו. יש שם תחושת אחריות, ולפעמים גם עול. יש צער על זמן שחלף ולא יחזור. לפעמים גם כעסים. יש תהיות לגבי המבנה המשפחתי לאחר הסתלקותם. מתחים עם קרובים, סיפורים שנשכחו ושבו לחיים, רצון למצות את הזמן יחד, לספוג את כל הטוב שיש בהם. תחושה של צורך לתת ולהיות שם בשבילם. קוצר יד וחוסר אונים.

הורים מזדקנים הם משהו מעמת ומכמיר לב שאנחנו משתדלים לא לגעת בו

ומכיוון שיש בנו צורך להיות מעשיים, לתת מענה פרקטי, אופרטיבי, רציונלי, לשלל סוגיות חשובות בנושא, הנה לפניכם חומר מעשי. אז מאיפה מתחילים? לרשותכם כמה נקודות למחשבה, ושאלות לשאול את עצמכם. התמודדות מיטבית עם מצוקה ומשבר כוללת הן רובד מעשי והן רובד רגשי, גם אם לא תמיד בו זמנית. לכן חשוב שלא לפסוח על שני המימדים הללו.

הקשבה ורשת תמיכה

חשוב מאוד שאופי היחסים ביניכם לבין הוריכם יהיה כזה שמתיר לדבר גם על שאלות קשות וכבדות משקל. כדי שבבוא היום תוכלו להיות שם בשבילם, גם אם מרחוק, ספרו להם על התחושות שלכם, צרו שיח פתוח. בקשו מהם לספר, הקשיבו בלי להגיב ולהתערב, כדי שהדיבור יהיה אמיתי ונטול פניות. לא תמיד הם ירשו לעצמם לומר דברים שקשה לכם לשמוע. חזקו את האמון שלהם בחוסן שלכם, ביכולת שלכם להכיל את מה שיגידו, גם אם זה מורכב.

בררו איתם מי האנשים במעגלים הקרובים והרחוקים שבהם הם נתמכים ברגעי קושי. האם אתם מכירים אותם? האם יש לכם דרך ליצור איתם קשר בשעת הצורך? האם יש לכם מספרי טלפון של שכנים? האם אתם מכירים את רופא המשפחה המטפל בהם? בדקו בעדינות האם יש פתיחות לחלוק את המידע הזה. רשת תמיכה היא נכס עליון. זה הרגע לדבר בקול צלול על חשיבותה של תמיכה והסכמה להיתמך.  

חלוקת תפקידים ומיפוי צרכים

יש לכם אחים ואחיות? קרובים נוספים? קיימו איתם שיחה כנה וחמה בנושאים האלה. שתפו בלבטים, בצער. הקשיבו לכל קשת התחושות שלהם, גם אם תזהו שם מרמור או התחשבנות. גם לזה צריך להיות מקום. זה לאו דווקא עימות. לפעמים זה פשוט צורך לבטא תסכול. אם תעמדו בזה, תבטיחו שיתוף פעולה חיובי.

נסו למפות צרכים. האם יש למשל צורך בביקור קבוע בבית? האם ההורים מסתדרים בכוחות עצמם עם משימות כמו קניות, ביקורים אצל רופא, ניקיון וכו'? האם יש במי להיעזר? במה אתם יכולים להועיל מרחוק? למשל הנהלת חשבונות, תשלומים, קשרים עם רשויות, הזמנת מצרכים, סוכנות כוח אדם. כאשר אתם מגיעים, איך הייתם רוצים לעבוד כצוות? בדקו איתם מהן הנקודות החשובות להם כשמתמודדים יחד מול שלל אתגרים מורכבים. למשל- שקיפות, הדדיות, זכות להטיל וטו. ציירו יחד את ה׳אני מאמין׳ המשפחתי שלכם בנושא הזה. הקשבה תהיה מפתח קריטי ליכולת להפיק את המיטב יחד.

ניסוח מטרות אופרטיביות

לא בכל משפחה קיימת פתיחות מספקת כדי לשתף בתחושות כמו פחד מפני פרידה ומוות, התמודדות עם המבוכה שבתלותיות, הצורך בשמירה על פרטיות ומנהיגות מחד, אל מול הקושי לעמוד במטלות והחובה להאציל סמכויות מאידך, שאלות הקשורות בירושה, צוואה, שליטה בנכסים משותפים. כל אלה הם נושאים כבדים, שככל שתקדימו לפתוח להם את דלת הלב, כך תבטיחו חוסן ובשלות לדיון נעים וקונסטרוקטיבי בעתיד. להיות תכליתי בנושאים כה טעונים רגשית, זה בדרך כלל משהו שמתאמנים עליו הרבה שנים, כדי שיהיה מקום גם בראש וגם בלב להסדיר הכל בנועם. אבל החדשות הטובות הן שגם אם לא נולדים איתה, פתיחוּת יכולה להיבנות אפילו בשלבים מאוחרים בחיים. במיוחד אם יש גם הומור, צניעות והרבה סבלנות בלבכם.

בכדי לנסח מטרות אופרטיביות, חשוב לצאת מנקודת הנחה שאמנם צרכים מוגדרים תוך כדי תנועה, אבל כמה דברים יקלו מאוד על כל התנהלות:

יפויי כוח: רצוי נוטריוני כללי שיאפשר לכם לחסוך מהם טרחה בירוקרטית כמו שיחות עם מחלקת המים של העירייה. שם לא תקבלו שום מענה ללא יפוי כוח. סביר שיהיו הרבה מטלות שכאלה על שולחנכם. "סידורים" מול רשויות, כאלו שיכולים להיעשות בטלפון ובמייל, זה משהו שבקלות תוכלו להפוך לתפקיד שלכם, כמי שנבצר מהם להושיט יד פיזית.

גישה לחשבונות בנק: ייתכן שבמשך הזמן יהיה טעם לתת לכם אפשרות לוודא שגם העניינים הפיננסיים, מתנהלים כראוי, שיש עוד יד על הדופק. האם זה משהו שיש פתיחות לשוחח עליו? האם אתם מסוגלים לבנות אמון בין בני המשפחה בנושא? כדאי.

תוצאת תמונה עבור תעודת זהות
כדאי לשמור עותק של תעודת הזהות ומסמכים נוספים באופן נגיש לבני המשפחה המטפלים

מידע רפואי: האם ידוע לכם מהם הנושאים הרגישים עבור הוריכם מבחינה בריאותית? באילו תרופות הם משתמשים ומדוע? האם יש לכם ידע בנושא? שתפו איש מקצוע במידע ובקשו שירחיב קצת את היריעה בנושא, כך שתדעו עם מה הם מתמודדים. בקשו ממי שמלווה אותם בביקורים רפואיים לשתף את בני המשפחה במידע השוטף.

מידע שחשוב שיהיה ברשותכם:

לפעמים כאשר עניינים מסתבכים, בבת אחת נוחתות עלינו המון שאלות. באמצעות הרשימה הזאת תוכלו להימנע מכמה קשיים בירוקרטיים מעייפים. שתפו במידע את בני המשפחה. כדאי לשמור את המידע באופן שיהיה נגיש לכל העוסקים במלאכה, כמו קבצים משותפים מאובטחים. זה עשוי להקל על חלוקת תפקידים בתנועה.

צילום תעודת זהות ודרכון: שמרו לכם גם את מספרי הזהות, ומועד הנפקת התעודה והמקום בו הונפקה.

תאריך לידה, מקום לידה, שנת עלייה לארץ.

קופת חולים: מספר כרטיס, שמות הרופאים המטפלים ופרטי התקשרות איתם. עותקים של מרשמי תרופות.

ספקי חברות שונות: דעו באילו חברות ההורים שלכם משתמשים: עיתון, טלפון ואינטרנט, טלוויזיה, חברת סיעוד, חברת אבטחה ועוד. שמרו את מספרי הלקוח או המנוי, את פרטי ההסכמים והעלויות.

חשבונות שוטפים: שמרו את מספרי החוזה/ המנוי של חשבונות המים, החשמל, הארנונה וכו', ודעו כיצד הם משולמים (הוראת קבע, בנק הדואר).

פוליסות ביטוח: פרטי הפוליסה, סוכן וחברה. כדאי לברר בכל פוליסה שאין כפילות ושהסכום ריאלי.

חשבונות בנק: מי מורשי החתימה, מהי המסגרת, הוראות קבע, כרטיסי אשראי, פנקסי צ׳קים, קודים סודיים לפעולה בטלפון, קודים לכרטיסי בנקט.

חובות: מה מצבם הכספי והאם קיימים הסדרי פירעון מול חברות שונות או אנשים פרטיים.

מגורים: הסדרי דיור מוגן, משכנתא או שכירות – מהם הסכומים ופרטי ההתקשרות.

רכב: מספר רישוי, עותק הרישיון, פוליסת הביטוח.

עובדי משק בית: פרטי הקשר והסכמי העבודה עם המנקה, חברת הגינון, המטפל/ת.

זו לא מעט עבודה, אבל כזו שיכולה לחסוך הרבה זמן ועצבים בהמשך. עכשיו יש מקום לתת קצת מרחב נשימה לדאגות, שירגישו מובנות ונראות. יש לכם משהו ביד. פחות בערפל ופחות לבד.

שלל הרגעים שבהם תצטרכו למנף גמישות, יצירתיות, רוחב לב, סבלנות, יהיו לא רק אתגרים לפצח. הם יהיו גם שערים נפלאים לעבור בהם, ולנצור בלב לתמיד. כאן אנחנו נהיים האנשים שנועדנו, שחלמנו להיות. ולא תמיד זה נעים. לפעמים זה שוחק, מרוקן. אבל ממש כמו כשנולדו לנו ילדינו שהחזיקו אותנו ערים לילות ארוכים, גם כאן, אם רק נסכים, נראה מולנו את קסם הבריאה, את האהבה, את החוכמה שבנו, שסביבנו.

וכן, לפעמים במקביל לתמיכה בהורים בזקנתם, זה אך מתבקש לבנות לך פינה בטוחה להיתמך בה. גם לזה כדאי להקצות מקום ופניות.

רותי שלו היא "מאמנת לב, יועצת ומגשרת משפחתית, תומכת בתהליכי שחרור וצמיחה. לעמוד הפייסבוק של רותי שלו.

רותי שלו

ילידת ישראל, מתגוררת בהארלם, הולנד. אימא למאירה ויערה.
מלווה כבר למעלה מעשרים שנה נשים וגברים בתהליכי למידה והתעוררות, טראומה, משבר זוגי, התמכרות, עייפות רגשית ורוחנית.
בנובמבר 2019 ראה אור ספרה השני 'מעשה אהבה' בהוצאת איפאבליש, המסכם את שיטת העבודה הייחודית שלה, המשפרת את הקבלה העצמית

והיכולת לבסס מערכות יחסים בריאות ומעצימות.
ספרה הראשון ׳בטן׳ שראה אור בשנת 2000 בהוצאת ׳כרמל׳, ומשמש מאז ככלי עבודה חשוב במרחב הטיפולי בתחום הטראומה. חלוצה בתחום החינוך הקהילתי באירופה. מנחה ומאמנת מחנכים ומנהיגים חברתיים ומתמחה בבינוי וניהול קהילות בעולם היהודי. מלווה מנהלים בתהליכי שינוי ארגוניים.
https://www.ruti-shalev.com/

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.