להתראות בנימינה, שלום אמסטרדם!

שלום לכל הישראלים בהולנד!

אני מיכל בן ארי, בדצמבר אחגוג יום הולדת 19. באוגוסט האחרון ארזתי שתי מזוודות, חיבקתי חזק את ההורים ועליתי על טיסת אלעל LY337 לאמסטרדם. פה אתנדב כשנה בקהילה, כחלק מתוכנית "שנת שירות", מטעם הסוכנות היהודית. הסוכנות שולחת כ-150 שינשינים (מתנדבי שנת שירות) לקהילות יהודיות בכל רחבי העולם: לונדון, טורונטו, ניו יורק, דרום אפריקה, ברזיל ועוד, שם הם מתנדבים במשך שנה כשליחים בקהילה. הם מארגנים ומשתתפים בפעילויות בבתי כנסת ובתנועות נוער, ומשתלבים בעבודה עם ילדים בבתי ספר יהודיים.

החודש הראשון - מנתן שרנסקי ועד מיימוניידס

עיקר העבודה של שליח שנת השירות הוא בקשר שלו עם השכבה הצעירה בקהילה – חיזוק הקשר שלהם לישראל, פיתוח והעצמת הזהות היהודית והישראלית שלהם) אם יש כזו. שנת השירות של הסוכנות היהודית באירופה היא בשיתוף עם תנועת הצופים העבריים בישראל ובמסגרתה השינשין מתנדב כמרכז צעיר בשבט הצופים העברי המקומי. הפעילות נערכת בדגש על שימוש בשפה העברית, במשחקי חברה ישראליים, ובזהות היהודית של החניך.

התמזל מזלי לסגור מעגל ולצאת לשליחות לארץ המישור. הקשר האישי שלי להולנד הוא מצד אמא – סבתא שלי, יהודית פלטי, היא ניצולת שואה מרוטרדם, שלמדה באוניברסיטת רית'פלד לאמנות באמסטרדם ולאחר מכן עלתה ארצה. ההשפעה ההולנדית בבית שלי בעיקר ניכרת באהבה ל"ניינטצ'יה", האחל סלאח, וכמובן ביקורים ושיחות עם המשפחה שפזורה ברחבי הולנד. לאחרונה סבתא שלי עברה ל"בית יולס", בית אבות בישראל לעולי הולנד, ולפני הנסיעה שלי לאמסטרדם הייתי מגיעה לשם כדי לספוג תרבות ולהתכונן.

אז קצת על עצמי: גדלתי בבנימינה, מושבה חקלאית וחמודה בין חיפה לתל-אביב. הייתי חניכה בתנועת הצופים מגיל תשע, בגיל 16 הייתי הכתבת הארצית של התנועה, ובגיל 17 יצאתי להדריך במחנה קיץ יהודי בווירג'יניה למשך שלושה חודשים, כחלק ממשלחת הצופים לארה"ב. האהבה לכתיבה תלווה אותי גם בשירות הצבאי בשנה הבאה, שכן אשרת כעיתונאית צבאית בביטאון צה"ל, "במחנה".

לפני הנסיעה היו לי תהיות רבות: מי יהיו האנשים שאפגוש? איפה אעבוד במסגרת התפקיד? באיזו שפה אדבר? איך יהיה האוכל? האם יהיה לי זמן לטייל באמסטרדם?
החודש הראשון ענה על רוב השאלות. אני שמחה להגיד שהספקתי לעשות הרבה החודש, להכיר אנשים,לטעום, לצלם, לחוות, ללכת לאיבוד ועוד. אחד המפגשים המשמעותיים עבורי הוא המפגש עם המשפחה המאמצת שלי, משפחת ולדמן, שאיתם אני מבלה בארוחות שישי בכל שבוע, בחגים, ובעוד הזדמנויות חגיגיות יותר או פחות. אצלם אכלתי בפעם הראשונה חריימה, ולמדתי שאני אוכלת אותו לא נכון (עם סכין ומזלג) ושיש "לנגב" אותו עם החלה המפורסמת של אביבה. כיף לי להרגיש לגמרי בבית אחת לשבוע, לספר על כל התחושות שעוברות עליי, לשתות תה עם נענע, לצחוק עם ההורים והאחיות המאמצות שלי – ולדעת שיש מי שדואג לי פה.

עוד כתבות מעניינות:

מבחינת עבודה, טפו טפו טפו… לא משעמם לי לרגע. שבוע העבודה שלי מתחלק בין מספר מקומות, וכמו כן ישנם אירועים מטעם ארגונים שונים וחשובים שכיף לקחת בהם חלק. החודש למשל עבדתי בין היתר באירוע גאלה מטעם קרן היסוד, הידועה בהולנד כ-CIA (Collectieve Israel Actie). זוהי כמובן המגבית המאוחדת לישראל, המוסד הכספי המרכזי לפעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, שמרכז את כל המגביות בחו"ל לאיסוף תרומות לבניין הארץ. הם ערכו ערב שמטרתו גיוס תרומות למיזם פיתוח יכולות והצלחה בקרב בני נוער מאוכלוסיות חלשות בישראל. נהניתי לראות את הרצון הטוב של האנשים בקהילה היהודית בהולנד, את העשייה של עובדי CIA, ואפילו למדתי לאחל שנה טובה בהולנדית!

לדבר על צה"ל בתיכון הולנדי

אירוע נוסף, "יום ישראל", נערך מטעם שגרירות ישראל בהולנד בבית הספר התיכון "מיימונידס". ביום הזה התלמידים הגיעו לבית הספר, אך לא התקיימו שיעורים רגילים. במקום זה, ברחבי בית הספר הושמע פלייליסט עם מיטב הלהיטים הישראלים העכשוויים והתלמידים עברו מגוון פעילויות שמטרתן להכיר את ישראל על שלל צדדיה, כמו חגים, חדשנות וטכנולוגיה ישראלית, קצת עברית, ואחרונה חביבה הייתה הפעילות שלנו, השינשיניות, שירה (השינשינית הנוספת) ואני, על תחומי הפעילות הרבים של צה"ל.
התחלנו את הפעילות כשמבחר תמונות של בעלי מקצוע על הרצפה. בין היתר ניתן היה למצוא רופא, מורה, עיתונאי, זמר, צוללן. שאלנו את התלמידים מה לדעתם עושים בצבא ההגנה לישראל, והם השיבו "שומרים על הגבולות", "יוצאים למבצעי לחימה", וכו'. שמחנו להפתיע אותם עם תפקידים כמו מורה חיילת ומוזיקאים בלהקה צבאית.

המפגש הזה עם בני הנוער היה מיוחד מאוד עבורי. בבית הספר בו למדתי בישראל נושא הצבא עלה כבר בכיתה י"א, אז היו פגישות עם חיילים מחילות שונים, צו ראשון כבר באוקטובר… במהלך הפעילות עם הנוער היהודי ההולנדי כאן, לא יכולתי שלא לתהות איך זה לגדול במדינה שבה אין גיוס חובה, במדינה שבה החיים לא נעצרים למשך שלוש שנים לאחר התיכון. הצלחתי לחשוב על הרבה פלוסים ומינוסים. מצד אחד החיים "זורמים", מתיכון, לאוניברסיטה, לקריירה, מתמסדים… מצד שני אולי הנוער פה חווה לחץ – בגיל 18 אתה צריך לדעת מה תרצה להיות "כשתהיה גדול".

הייתה לי תחושה שישנה הערצה כלפי ה-IDF, שזו גם סוגייה מעניינת. הרי בתור נער שחי כל (או רוב) שנותיו בהולנד, הגיוני יותר להעריץ את צבא המדינה שלך. וכאן עולה השאלה – לאיזו מדינה הנוער כאן מרגיש יותר שייך? איזו מדינה היא "המדינה שלו"?
היה לי חשוב שהחבר'ה פה יידעו מה עוד יש מאחורי הפעילות בצה"ל, שלא הכל "מלחמה" ושיש לצבא עוד פנים, חלקם אפילו מובילים לקריירה אזרחית.

מבחינת החומר האנושי פה, לא יכולתי להיות רגועה יותר. אביחי ואנאל, השליחים זו השנה השלישית מטעם בני עקיבא, הם פשוט מדהימים. כבר היינו אצלם בארוחת ערב (שבסופה כיבדו אותנו בתה ירוק של ויסוצקי!), דור ודריה השליחים הנכנסים של תנועת הבונים דרור הם זוג מקסים. כולם נותנים לנו תחושה של הרבה "אמא ואבא" שמקיפים אותנו. גם ליאת שושן שאחראית על פרויקט השינשינים בהולנד ודואגת לנו מכל הבחינות (ובנוסף מכינה פסטה בולונז מצויינת). ונעמי, השליחה של תנועת נצ"ר, שאת ימי שלישי אני מבלה איתה במשרד, ולומדת ממנה המון.

הכי אני מחכה לימי שני, אותם אני מבלה אצל לימור במשרד, בעבודה על "דאצ'טאון". שם האווירה הכי רגועה בכל אמסטרדם, שם יש לי מקום להביע את הרעיונות שלי, להתייעץ עם לימור על ענייני עיתון וגם על עניינים כלליים. מחווה שממש ריגשה אותי הייתה כשהייתי חולה (את חודש ספטמבר בארץ אני בדרך כלל מבלה בים, אבל מזג האוויר כאן מעט… שונה) ולימור הגיעה לפתח דלתי עם שקית מלאה בכל טוב, כולל מרק+ שקדי מרק (הכי מרגש), שניצלים של בית, ועוד.

כמובן שיש גם רגעים ממש קשים. אני לא רגילה לתחזק משק בית, לגור עם שותפה שלא הכרתי, לפני כשנה הסתובבתי בבית הספר כתלמידה ולפתע יש לי גישה חופשית לחדר המורים בבית הספר "ראש פינה". הגעגועים לבית חזקים – לחתולה ולכלבה (או כמו שאנחנו קוראים להן, "הבנות") לאחים שעושים המון רעש, לאמא ואבא, לחברים, לים… ולכל המוכר והטוב.

תמןנת חובה – רכיבה על אופניים על רקע עננים הולנדיים. רוכבים גם בגשם?

ולסיכום החודש הראשון כנערה בת 18 "לבדה" בעיר הגדולה: ניתן להתרשם שאני בעיקר מתרגשת ממחוות שכוללות בתוכן מיני מאכלים, שמזג האוויר הוא הגורם המפחיד העיקרי (שמעתי הרבה על "דיכאון החורף"- לקום לעבודה בחושך ולחזור לדירה בחושך). ואמנם, הטמפרטורה ברחובות אמסטרדם יורדת, אך התחושה היא שאני עטופה בחום אנושי ולרגע לא מרגישה לבד, שהמלאכה מרובה והמוטיבציה גבוהה. אני ממש מתרגשת לקראת המשך השנה, העבודה במקומות השונים, לטייל בהולנד, לפגוש אנשים וליצור קשרי חברות, לעבוד קשה ובעיקר ללמוד ולהתפתח.
כיף לי לחוות הכל יחד איתכם!

עד לפעם הבאה,
שלכם,
מיכל