לחפש את החיבוק ההולנדי

כולנו מחפשים חיבוק והבנה עכשיו. אבל אנחנו גם מכירים את נפש שכנינו ההולנדים – שחיבוקים הם לא הצד החזק שלה. אנאבל משרטטת עבורנו את גבולות האמפתיה של ההולנדים, בלי ביקורת, ועושה לנו תיאום ציפיות. מה ריאלי עבורנו לקוות ואיך נמודד עם התגובות או העדרן.

ביום שני אחרי פרוץ המלחמה הגעתי לאוניברסיטה. בסוף השיעור ניגש אליי בצעד בוטח חבר לכיתה מסין, ובפנים מזדהות אמר שהוא רוצה להביע את צערו על מה שקורה במדינה שלי. ככה. ישיר ופשוט. לידנו עמד עוד חבר ממזרח אירופה. ראיתי את הרגשות מתחלפים על פניו: הפתעה, מבוכה על זה שהוא לא אמר כלום, רצון להביע השתתפות, חוסר יכולת למצוא מילים מתאימות, שוב מבוכה. כל זה קרה תוך שניות ספורות, אבל עד שהוא הצליח למלמל משהו, זה כבר נבלע בתוך המשך השיחה. 

רבים מאיתנו מוטרדים מהתגובות, או מהעדר תגובה, של הסביבה למה שקורה בארץ. זה מעורר קשת רחבה של רגשות כמו השתוממות, כעס, אכזבה, עלבון, תסכול, זרות ובדידות, וגם מדגיש מאוד את תמצית חוויית ההגירה כ"לא כאן ולא שם". הרגשות האלה נמהלים לפעמים גם בחרדה מאנטישמיות, וטראומות מעכשיו ומאז חוברות לכדורי רגש כואבים ומסובכים, דווקא כשהכי קשה לנו להכיל. איך מפרקים את זה?

אולי יעניין אותך גם:

גם בהולנד: תמונות החטופים נתלו ברחובות הערים
אלפים במפגן התמיכה בישראל, כיכר דאם
הקהילה הישראלית בהולנד מתגייסת למען הלוחמים
מלחמה בישראל – לכל הכתבות

חיים בסרט, אבל כל אחת בסרט אחר

לפי The Dictionary of Obscure Sorrows של ג'ון קוניג, "sonder" היא התובנה שהחיים של כל עובר-אורח מלאים ומורכבים בדיוק כמו שלך. יש לו שגרה אחרת, שאיפות אחרות, דאגות אחרות, קשיים וגם שיגעונות אחרים. ולא רק זה, גם הוא, בדיוק כמוך, חווה את עצמו כמרכז היקום, בעוד שכל השאר, כולל אותך, הם רק שחקני משנה וניצבים בסרט שבו הוא מככב. זה נכון תמיד, אבל במשבר נוצרת בנו ציפייה לתפקיד מרכזי יותר, או לפחות להכרה, שלא תמיד נענית. לפעמים אפשר לעזור לזה לקרות, לפעמים צריך לקבל את זה שאי אפשר, ולפעמים אפילו עדיף להימנע. כדי לעשות קצת סדר, אדבר כאן על היבטים שמשפיעים על תגובה בהקשר הנוכחי, מהקולקטיבי דרך הלאומי ועד האישי.

נתחיל ברמה הכלל-אנושית. בכולנו קיימת נטייה מסוימת להימנע מקושי ולהדחיק טרגדיות של עצמנו ושל אחרים. בספר הנפלא "נרשם בגוף", בסל ואן דר קולק מסביר איך מנגנון הדחקת הטראומה פועל על כולם, לא רק על מי שעברו טראומה אישית. גם הסביבה, המשפחה, החברים, המדינה, מנסים לדחוק את האסון לאיזו מגירה נסתרת בעומק התת-מודע. הקושי להכיר בקיום של דברים מזעזעים וההדחקה שבעקבותיו הם נוראים וטבעיים בעת ובעונה אחת. 

ברמת ההיבטים הלאומיים, אנחנו מודעים לדי הרבה מהם כישראלים בהולנד. אבל לא תמיד אנחנו מבינים עד כמה עמוק חודרים ההבדלים בינינו. בסוף השבוע האחרון נכנס שכן לשאול לשלומי ולשלום משפחתי. אחר כך הוא סיפר על תגובות שמתעוררות אצלו בעקבות המלחמה. כהולנדי בן 50, "מלחמה" היא קונספט מופשט עבורו, היסטורי, רחוק בזמן או במרחב. עכשיו, לראשונה הוא מרגיש שלא רק שהשקט שהוא רגיל אליו לא מובן מאליו, הוא כנראה גם מוגבל בזמן. זו תובנה מטרידה מאוד, שבר ממש.

גם בשבילי מלחמה הייתה קונספט היסטורי עד גיל שמונה, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה. המשמעות של sonder היא שגם המושגים שבעזרתם אנחנו מבינים את העולם שונים, מה שמשפיע על היכולת שלנו להבין ולהזדהות זה עם זה. כישראלים אנחנו רגילים לחיות לא רק עם הרעיון, אלא גם עם התוצאות הפרקטיות והרגשיות של מלחמה, עם היומיום שלה. הפער הזה בין דברים שיודעים לבין דברים שיודעים מניסיון כנראה לא ניתן לגישור, אבל ההתעכבות עליו כן פוקחת עיניים.

מיהו יהודי?

לתפיסות הזהות השונות יש השלכות גם על הציפיות שלנו וגם על התגובה של ההולנדים. הולנדים מתחנכים לעשות דברים בעצמם. הם נדרשים לעצמאות כלכלית בגיל מוקדם יותר, מתקנים דברים בבית לבד, ובדרך כלל מכילים את הקושי שלהם בעצמם. אפילו כשאת סתם רוצה עצה, מסבירים לך שאת אמורה לדעת לבד, Dat moet je zelf weten. כישראלים, המשפחה – ובהרחבה הקהילה, העם, והארץ הם חלק מהזהות שלנו. אנחנו נפגשים עם המשפחה לעתים קרובות, מדברים ב"אנחנו" וצריכים לשמוע וגם להתחשב בדעה של כולם. כשקורה אסון אנחנו מתגייסים, גם בשביל אנשים שאנחנו לא מכירים. גדלנו על "כל ישראל ערבים זה לזה". לאיזו תמיכה אני מצפה עכשיו? בי או בישראל? בחלק הפרטי או הלאומי בזהות שלי? לפעמים קשה לנו להפריד ביניהם, וגם להולנדים. לכן ההבדלים באתוס ובזהות מבלבלים עוד יותר כשהקונטקסט פוליטי, ומקשים על תקשורת.

היבט אחר הוא קצב החיים הישראלי וההולנדי. זהו בדיוק אותו הרוגע שאנחנו כל כך אוהבים בעתות שלום. כישראלים בהולנד, אנחנו חיים במקום שהמקצב שלו איטי יותר מהמקצב הפנימי שלנו. את חלק מההשלכות היומיומיות של הפער הזה אנחנו אוהבים, חלקן מעצבנות אותנו, חלק מהן קשה לנו לקבל ולחלק אחר כבר התרגלנו, אנחנו לא מרגישים בהן יותר. גם עכשיו, כשהמקצב הפנימי שלנו ממהר עוד יותר כדי להדביק את המציאות המטורפת בישראל, ההולנדים מגיבים בקצב הולנדי. המקצבים האלה נמצאים עמוק בתוכנו, גם הם חלק מהזהות שלנו. יותר משהם משתנים בעקבות המציאות, הם מעצבים אותה. תקופת הקורונה הראתה לנו איך מקצבים לאומיים שונים יכולים אף להוביל לתוצאות הרות גורל.

על הקשר בין נורמות ורגשות

פעם חברה שלי מישראל נעלבה מהולנדי שלא ענה לה להודעה יומיים. הסברתי לה שההולנדים לא תמיד מגיבים מייד, שיכול לקחת להם גם שבוע לענות. הנה שוב הקצב הזה. היא בכל זאת נעלבה, אמרה שבעיניה זו חוצפה, זלזול. הציפיות והרגשות שלנו נובעים בחלקם מנורמות מוסר והתנהגות שנתפסות אצלנו כמקובלות. אלא שנורמות משתנות ממקום למקום, ואפילו ממשפחה למשפחה. הן מעצבות את האופן שבו אנחנו רגילים ואפילו יכולים להגיב, גם במשבר. לפני כמה זמן מצאתי את עצמי עם הולנדית שאני לא מכירה, נשברת מולי כי אמא שלה חטפה שבץ. מייד ניגשתי לחבק אותה. אינסטינקט ישראלי. זה ניחם אותה לשניות בודדות, לפני שהיא התחילה להרגיש לא בנוח, התנתקה מהחיבוק, מחתה את הדמעות והתנצלה בפניי. החיבוק הזה, אותו חיבוק שהיינו רוצים עכשיו, הוא לא הנורמה כאן. לא פיזית ולא מטאפורית.

להיבטים הכלל-אנושיים והלאומיים מתווספת האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו. כאן ההבדלים דרמטיים גם בתוכנו. איך מגיבים למשבר?

יש מי שחש שעליו להטיס את המשפחה שלו לכאן ויש מי שמרגיש צורך לטוס לארץ לעזור. יש מי שלא מסוגלת לעבוד בכלל ויש מי שהעבודה משמשת לה כלי להסחת הדעת או להגשת סיוע. וכך לגבי כל דבר. בשבוע שעבר נכנסתי לבית של חברה והדבר הראשון שקפץ לי לעין היה מסך הטלוויזיה ששידר חדשות מהארץ. "אוי. אתן רואות חדשות. אני לא רואה חדשות", אמרתי מיד. "אוי. אני לא יכולה לא לראות חדשות. היינו צריכות לדבר על זה קודם". איך מגיבים לקונפליקט? תוך כמה שניות היא הציעה שנכבה את הטלוויזיה והיא תשים חדשות בטלפון לידה.

בהמשך הערב דיברנו על ההבדל הזה: מה ההשלכות של הבחירה של כל אחת מאיתנו, מה עומד מאחוריה, האם יש לנו אלטרנטיבות לסיפוק הצורך ומהן. שיחות על התמודדות מצליחות כשמנסים לראות את האחר בתוך היקום שהוא נמצא בו, על הצרכים, מנגנוני ההתמודדות והתגובה האישיים שלו. זה קשה ולפעמים אפילו בלתי אפשרי, כי ביקום של האחר רב הנסתר על הגלוי. אנחנו לא יודעים מה מתחולל בו, כמה מקום יש שם בשבילנו עכשיו ולמה. לשמחתי, אני מרגישה שבין ישראלים יש במלחמה הזאת הרבה רגישות לכך. רותי שלו כתבה כתבה על איך לדבר עם ההולנדים על המצב בארץ, ומה אנחנו יכולים לעשות עם הציפיות וההשלכות שלנו.

לצד כל המורכבויות האלה, המערכת הרגשית שלנו עמוסה מאוד בימים אלה, וזה משליך גם על היחסים שלנו עם אחרים. חלקנו חשות צורך להתנתק וחלקנו להתחבר, לאחרים, לחדשות, לעשייה, לרגשות. רובנו פחות סבלניים, יש לנו פחות יכולת הכלה, לפעמים אנחנו ממש מוצפים. בתוך המערבולת הזו, חשוב יותר מתמיד לעצור רגע לנשום, להקשיב לעצמנו, לשים לב למה אנחנו זקוקים עכשיו ובמי אנחנו יכולים להיעזר. לתת מקום לצרכים ולרגשות שעולים בנו, גם כשהם סותרים זה את זה, כמו להיקרע שאני לא שם ולהיות אסירת תודה שאני כאן. בזמנים כאלה אני מזכירה לעצמי להישאר עם התמונה המורכבת של הדברים, גם אם היא מייצרת רק ספק בזמן שהיינו רוצים ודאות. וכמובן, לרכז את תשומת הלב בטוב, במקומיים שכן עוטפים, בהירתמות המדהימה והעזרה ההדדית בארץ וגם כאן. להתמקד ביקומים שכן מתחברים. באור שמאיר את החושך.