איך לדבר עם ההולנדים על המצב בארץ

הימים הקשים האלה הציפו ברבים מאיתנו חוויות של זרות וגם ניכור מסויים במפגשים עם מקומיים שלא הביעו עניין בנעשה או הגיבו באופן אחר מהמצופה. רותי שלו מאירה עבורנו נקודות מפתח ליצירת חוויית חיבור ותקשורת מקדמת ואמפטית. 

קודם כל ולפני הכל, תקשורת היא עניין הדדי. שני הצדדים (ולפעמים גם יותר משניים) צריכים למצוא טעם, עניין ותועלת בהתקשרות. ללא הדדיות, אין תקשורת. 

בואו נתבונן רגע בעצמנו, מתי אנחנו יוצרים קשר עין? מחייכים? מושיטים יד? מחבקים? כאשר "יוצא לנו משהו" מההתקשרות. 

מה יוצא לנו? תחושת ערך ומשמעות, חוויית אינטימיות וקרבה לאדם שמולנו, הרגשה שראו אותנו והעריכו אותנו באותו מפגש, גם אם ארך שתי דקות בחצר בית הספר או בפינת הקפה במשרד. 

לכן, בכל פעם שעולה בנו תחושה שלא שמים לב למצוקה שלנו, שלסביבה לא אכפת, שהחיבור לא ממש אותנטי, נשאל את עצמנו – האם נתתי למי שעומדים מולי מקום, תחושת נראות, ערך?

פעמים רבות תשומת הלב שלנו היא למה שבוער בתוכנו ולמי שמולנו אין באמת מקום. לכן זה לא מצליח ומעורר תסכול גדול ומגביר תחושת בדידות וזרות.

לפנינו מספר כללים שיעזרו לנו ליצור תקשורת מוצלחת:

כלל מס' 1 – סימון ערך יחודי

תקשורת אפקטיבית בין אנשים מחייבת סימון לצד השני שיש לו ערך *יחודי* בעינינו במהלך המפגש.

מה לעשות?

• חשוב ליצור קשר עין לאורך כל השיחה.
• לדבר אישית ולא בלשון רבים (אני, אתה, את, ולא אנחנו, אתם, הם).
• לזכור ולהזכיר שחשוב לי לדבר איתך. לשתף אותך, להקשיב לך, זה משהו שחשוב לי עכשיו.
• צריך לזכור שמצוקתיות היא עניין נזיל.

ברוב המקרים, שיח משמעותי בין אנשים מעורר תחושות שחלקן הגדול לא נראה לעין. כלומר, במהלך השיחה חלק גדול ממה שמתעורר בנו, לא ידוע לצד השני, וגם להיפך. אנחנו יודעים מצויין מה אנחנו מרגישים, מה מציף אותנו עכשיו ואיזה כפתורים נלחצו. אבל על מה שמתעורר בצד השני אין לנו מושג כמעט בכלל. וכן, גם שם מתעוררת מצוקה, המתבטאת ברתיעה. הכרה בעובדה הזאת היא פקטור קריטי לשיחה חיובית. 

הבחירה ליצור קשר, לשוחח, לשתף, מוכרחה לקחת בחשבון את העובדה שהשיח יכלול גם נעלמים עבור הצד השני, שבוודאות ישחקו תפקיד מכריע בהתנהלות השיחה, לטוב או לרע.

• האם מי שעומדת מולי עכשיו באמת פנויה רגשית לתיאורים קשים?
• האם האופן שבו תיארתי את הרגשות שלי הביך או הלחיץ את מי שאיתו דיברתי?
• האם יתכן שמשהו באופן שבו דיברתי (או בכיתי) עורר חוסר אונים או תחושת אשמה או חוסר ביטחון בצד השני?

תקשורת טובה היא תקשורת שבה אפילו לרגע, סיפור אישי, הופך למשותף. כדי לעזור לצד השני לא להיבהל מהסיפור, להישאר איתנו ולא להיסגר, נבצע פעולת אריזה רגשית לסיפור.ניקח את הפרטים וניתן שם כולל שאיתו הצד השני יכול לתקשר ולהזדהות:

"כלכך הרבה אנשים איבדו את המשפחה, הבית והקהילה שלהם! זה נורא ואיום, אין לנו מושג איך נצא מזה".

הצד השני המקשיב לדברים עשוי להרגיש עכשיו מוצף ומאויים. זה מרגיש גדול עליו, רחוק, קיצוני. הסיפור ישאר אישי ולא משותף.

"הדברים הקשים שקרו שם, הציפו בי פחד והזכירו לי שאני זקוקה לחברים ובית וקהילה".

הצד השני יכול להתקרב לפרטים הקשים בהתאם למצב והמסוגלות האישית. הצד השני מסוגל להזדהות עם הצרכים שלי, הסיפור הפך מאישי למשותף.

אולי יעניין אותך גם:

אלפים במפגן התמיכה בישראל, כיכר דאם
הקהילה הישראלית בהולנד מתגייסת למען הלוחמים
הלסמה: לא נאפשר הפרעה לחופש של יהודים בעיר לעולם

כלל מס' 2 – יצירת מכנה משותף

כדי להתחבר נחוץ מכנה משותף. לטובת שיח פורה ומקרב נעזור לצד השני להקשיב לנו, לחוש אמפתיה ולהירתם – באמצעות סימון מכנה משותף שיעטוף את הסיפור וירגיע במקום להרתיע את הצד השני. גם סיפורים קשים מנשוא ניתן להגיש באופן מרגיע ומקרב, וזהו האתגר שלנו. 

כדאי לעבוד על הציפיות והשלכות. הרבה תסכול וכעס צף ועלה בימים האחרונים סביב האופן שבו בתי הספר, מכרים, וקולגות התייחסו למתרחש. זה הרגיש סטרילי, נייטרלי מדי, ולפעמים גם מגמתי וחד צדדי. חוויה של חוסר מובנות, בדידות וזרות, היא חוויה שבמהותה מעוררת בנו תגובה מכווצת, מתכדררת, וגם תוקפנית לעיתים.

כרגע, במיוחד לאור החשיבות של הסברת האמת לעולם, התגובות האלה פועלות נגדנו, אישית וקולקטיבית. למה זה קורה בעצם? מה גורם לתגובות קרירות ומסוייגות?

חשוב להבין שתרבותית, הולנד כמדינה / ממלכה שהיתה לאורך ההיסטוריה מעורבת בכיבוש, נישול וניצול ברחבי העולם, בחרה בעשורים האחרונים לנקות את עוולות הכיבוש ולקחת אחריות חד משמעית על הנזקים והסבל שגרמה לחפים מפשע. המהלכים האלה באו לידי ביטוי בהצהרות רשמיות של בית המלוכה והממשלה, הכרה בזכויות נפגעים, השבת רכוש, ספרי לימוד מותאמים, תערוכות והרצאות ועוד ועוד.

העמידה הנחרצת הזאת לצד קורבנות, באשר הם, היא בראש ובראשונה מעשה חיובי וחשוב, אבל גם מתקשה לעיתים להתבונן בפרטים ולבחון ניואנסים לעומקם. אכן, חלוקת יושבי תבל לטובים ורעים, קורבנות ופוגעים, חוטאת לעיתים בחד מימדיות ופשטנות. הרי יש גם הרבה אפור, נהוג לומר. 

אבל יש גם רגעים שבהם יש הכרח בחד משמעיות. כי כן, יש טובים ויש רעים. אלא שבמעבר בין שיח מעמיק המחפש התבוננות אמיצה בניואנסים השונים של המציאות, לבין שיח ענייני, מעשי, נרתם ואמפטי שיודע בדיוק מה כן ומה לא מתקבל על הדעת, יש קושי גדול. 

בואו נתבונן בעצמנו לרגע. כאשר עולה סיפור טראגי כמו סיפורה של אריתריאה למשל, גם אנחנו לא העמקנו בפרטים, לא הסתקרנו במיוחד מי הם הטועים ומי הצודקים. העדפנו לומר משהו כללי בסגנון, חבל, נורא ואיום וכו'. אלא שגם בסכסוך הזוועות הפנימי באריתריאה נשחטו בני אדם ללא רחם. כך בדיוק מתבוננים המקומיים בסיפור הזוועה שלנו.

שיתף אותי חבר הולנדי קרוב והבהיר עבורנו את הנקודה. "צפיתי במראות הקשים, הזדעזעתי" הוא אמר "הבנתי שאני לא מבין. הרגשתי צער נורא, ואז כיביתי את הטלוויזיה. אני זקוק לזמן שלי בסוף היום כדי להכין אוכל לילדים. אישתי צריכה ללדת…"

מה אנחנו מבינים משיתוף כזה?

יש בנו ציפייה מאנשים, שיותר משהיא מבוססת על המסוגלות של מי שמולנו, היא מתארת את הצרכים הרגשיים האקוטיים שלנו. לצרכים האלה דרוש מענה, אבל חיוני להבין שהאכזבה שלנו מתגובות צוננות או מרוחקות או מניסוחים לא אמפטיים, היא אכזבה שניתן למנוע.

אולי יעניין אותך גם:

הגברת השמירה של מוסדות יהודיים בהולנד בעקבות המלחמה בישראל
סיקור המלחמה בישראל בתקשורת ההולנדית
שרת המשפטים ההולנדית באירוע תמיכה בישראל

כלל מס' 3 – לא להשליך ציפיות על הצד השני

לטובת שיח פורה חיוני להבין שהציפיות שלנו להכרה, הכלה, נחמה – הן ציפיות פנימיות והן חלות עלינו בלבד, ואין להשליך אותן על בני השיח שלנו. זה מרחיק, סוגר ומוביל לאכזבה ידועה מראש. לפני כל שיחה, לברר עם עצמנו מהן הציפיות שלנו. האם הן רלוונטיות לאדם שמולינו? 

• התכלית של ההתקשרות עם אחרים היא לא עמידה בציפיות ולא ריצוי, לא מענה לצרכים,
• אלא מפגש אינטימי בין אנשים טובים, שכולל הקשבה, אמפטיה וחיבור אנושי.

סיכום: מה באחריותינו?

באחריותנו להבין את נקודת המוצא הרגשית והתרבותית של בני השיח שלנו, ולא לצפות למה שאין באפשרותם להציע.

באחריותנו להציע את התקשורת שלנו ממקום מאפשר ומזמין, שיעזור להם להתקרב בעדינות ולהקשיב.

באחריותנו להישאר פתוחים גם כאשר בני השיח שלנו מפגינים סגירות או ריחוק – ולא להתייאש, לא להיפגע, לא להשליך ציפיות וצרכים.

באחריותנו להאמין שבני אדם נורמטיביים וטובי לב, הם כולם שבריריים, פצועים במקומות שונים ולפעמים נסתרים מהעין, ולכן זקוקים וראויים לאמפתיה וחמלה ללא תנאי, גם כאשר הם מאכזבים אותנו.

הסברה אפקטיבית למען ישראל מוכרחה להיות דיאלוגית. הפצצת הרשת בפוסטים מטלטלים, התנגחויות פוליטיות וביקורת על מי שלא מבין, יפגעו במאמצים שלנו להסביר את הזוועה, כי הם יעוררו עוינות, ריחוק ואדישות. אנא זכרו להוסיף לכל שיחה ופרסום ברשת קול אישי, שפה מחברת, סבלנות ונכונות להסביר שוב ורגישות למסוגלות של בני השיח שלנו.

אני מברכת את כולנו בעוז רוח ואמונה בטוב, ללא תנאי למען מי שכרגע לא יכולים להאמין.

רותי שלו מקיימת לאור המצב מתקיימים מפגשי זום להפגת חרדה, חיזוק והתמודדות עם מצוקה רגשית בקלינקה שלה.

• טלפון 06-14386410. 
• קבוצת עדכונים שקטה בוואטסאפ
• קבוצת פייסבוק