עושים קונצים – קרן אור על חיה הרטוך וניר נדלר

מורן אביב דביר נפגשת עם אמנים ישראלים שעושים קונצים בהולנד (kunst בהולנדית = אמנות).

הפעם ניר וחיה, זוג לחיים וליצירה, אמנים רב תחומיים החיים באמסטרדם וחולמים להמשיך לנדוד.

בשבע השנים האחרונות, מאז שגפן בכורי נולד, אני עסוקה רבות בשילוב בין אמנות לאימהות. דרך הפודקאסט שלי – ׳אמנות טובה דיה׳  ושיחות עם עוד אימאניות (אמהות אמניות), אני מגלה כל מיני יחסים שמתקיימים בין שני העולמות הללו. מאז שעברנו להולנד נכנס למשוואה עולם שלישי והוא הרילוקיישן, שהפך את היחסים למשולש אשר מעסיק ומפרה אותי ביצירה.

במפגש עם ניר וחיה אני מרגישה שקפצתי מדרגה במשולש המורכב הזה שבין הורות, יצירה והגירה. ניר וחיה (או בשמם המקצועי Hertog Nadler) הם זוג לחיים ויוצרים כזוג בשדה התרבות ההולנדי והעולמי כבר עשרים שנה. הם עובדים ביחד יום יום בסטודיו, חולקים ומנהלים בית משותף וּמגדלים שני ילדים. מהצד, זו נשמעת חוויה טוטאלית ואינטנסיבית למדי. לשמחתי הם הזמינו אותי להתקרב ולהכיר. הגעתי לפגוש אותם בסטודיו שלהם וגיליתי שני קולות ייחודיים ונדיבים אשר יוצרים ביחד קול שלישי עמוק ומעורר מחשבה. האמנות שלהם היא רב תחומית הכוללת עבודות המשלבות וידאו, פיסול ופרפורמנס. יצירותיהם נוגעות באופן עדין, פואטי, על-זמני ולעיתים קומי בסוגיות ונושאים קולקטיביים ופוליטים בהקשרים של זמן מקום ומרחב ספציפיים. בדרכי חזרה מהסטודיו לרכבת עברתי במיצב הסירה שלהם שמוצב ליד תחנת סלוטרדייק (sloterdijk) באמסטרדם (אל תפספסו כשאתם באיזור) וחוויתי מקרוב, בגודל אמיתי, את אחת היצירות שלהם. קצרה היריעה מלספר על כל העבודות והקונצים שהשניים עשו ועושים. מוגשת לפניכם יצירה כתובה משולשת (חיה, ניר ואני) הפותחת שער לעולם מרתק של זוג יוצר. 

אולי יעניין אותך גם:

נצפו בקהילה – יודית!, טיולים וברביקיו
קום והתהלך בארץ השפלה
הוידוי של העיתונאי מסעיר את הולנד

מי ומאיפה? 

חיה הרטוך וניר נדלר. זוג לחיים וליצירה. אמנים רב-תחומיים העובדים בוידאו, צילוּם, מיצב ומיצג. הם חיים באמסטרדם כבר מעל עשרים שנה, והורים למיקה בת שמונה וחצי ותמיר בן שנתיים וחצי.

בשיתוף הפעולה שלנוּ, החולש על כמעט שני עשורים, אנו חוקרים את היחסים השנוּיים במחלוקת בין האדם לֹטבע ויחסי הגומלין בין פוליטיקה לפואטיקה. לעתים קרובות בשילוּּב עם הומור, פיזיקליוּת וחלוף הזמן.

באופן כללי יש רובד נרטיבי לרוב היצירות שלנו אבל אנחנוּ תמיד משאירים מקום לצופים לפרש את הסיפורים בעצמם. בשנים האחרונות תחוּם העשייה שלנוּ מתרחב גם לאמנות במרחב הציבורי. בכל פרויקט אנו נוטים לשלב שפות קולנועיות ותיאטרליות כדי להגיב על מקום ספציפי, פני השטח, ההיסטוריה והאוכלוּסיה המאפיינת אותו בעבר, הווה ועתיד.

 

מתי ולמה הגעתם להולנד?

חיה: "נולדתי באמסטרדם בשלהי שנות השבעים לאב שהיה בן 77 (ועבר שתי מלחמות עולֹם), דבר שלימד אותי מגיל צעיר על סופיות החיים מצד אחד ותאוות החיים מצד שני. הרבה ממשפחתי נרצחו בשואה, אבי ובן דודי היוּ פעילים במחתרת ההולנדית כך שלמעשה גדלתי כדור ראשון לשואה (אין כבר הרבה כמוני). גדלתי עם הרבה סיפורים שמלווים את חיי עד עצם היום הזה. דרך העבודה המשוּתפת שלנוּ, בהקשר הזה, אנחנוּ מנסים לגלות וּלהנגיש גבולות נסתרים הנמצאים בין זיכרון אישי לקולקטיבי. בתחילת שנות התשעים עליתי ארצה. גדלתי בעין הוד, למדתי בתיכון ויצו קנדה בחיפה, שם הכרתי את ניר. בגיל עשרים ושתיים חזרתי לאמסטרדם ביחד עם ניר למטרת לימוּדי תואר ראשון באקדמיה לאמנוּת ׳ריטפלד׳".

ניר: "לאחר השלמת התואר במחלקה האודיו-ויזואלית, חיה המשיכה ללימודי תואר שני באקדמיה המלכותית לאמנויות (ָבמחלקת Art Science) בהאג. אני המשכתי ללימודי תואר שני בתיאטרון, ב-DasArts שהיום נקרא Das Theater. מאז אנחנוּ עושים קוּנצים".

מתי התחלתם ליצור ביחד? מאיפה נובע תהליך היצירה שלכם?

ניר: "המיזוג בין המקצועי לאישי משפיע על העבודה שלנו, בין אם נרצה או לא, ועוטה אופי רב גוני. מין שילוּב בין רצינוּת לא מתפשרת לספונטניות ורוּח שטות.  

בעצם כבר מתחילת תקופת הריטפלד היינו מעורבים זה בפרויקטים של זו, אבל איכשהו לשנינו הוטבע במוחנו האידיאל של 'אמן הסולו'. אז בעצם רק לקראת סיום הלימודים בשנת 2006 הבנו שנועדנו לעבוד יחד כצוות. בהתחלה היו ביננו לא מעט מתחים, של מי היצירה? מאיפה היא נבעה? אני חושב שעם הזמן עברנו תהליך של המסת גבולות האגו, והבנה של מה כל אחד מביא ליצירה עם החוזקות והכשרונות שלו.ה. אמנם לקח קצת זמן עד שלמדנו ׳לבשל עם שני שפים׳ אבל למדנוּ כמה זה משחרר לחשוב מתוך אחדות ולא ייחוד".

חיה: "אם מסתכלים  עוד יותר אחורה בזמן, שיתוף הפעולה הראשון שלנו היה כשרק הכרנו בחיפה, כשהפכתי את ניר לואן גוך אבסורדי על ידי איפור גוף וצילמנו אותו בכל מיני מקומות בצפון הארץ. כמה שנים אחר כך פיתחנו את הקונספט הזה הלאה וניר הפך לעוד דמויות ופרסנות שהתהלכו במרחבים ציבוריים שונים בהולנד". 

 

האם פעלתם בישראל כאמנים?  

חיה: "היינוּ שמחים לפעול יותר בארץ. מאז שעברנוּ להולנד אנחנוּ יותר פעילים באירופה ושאר העולם. מה שכן, יוצא לנו לעבוד לא מעט עם אמנים ישראלים החיים בישראל".

ניר: "עם זאת, נופי ישראל היוו חלק נכבד ממספר עבודות וידאו שעשינו, ביניהם הסרט Nation for Two. הסרט עוקב אחר המסע התת-קרקעי של גבר ואישה החופרים את דרכם זה לעבר זה משני נקוּדות מרוּחקות בעולם. במידה מסוימת הסרט עוקב אחר מסעותינו אחד כלפי השניה וּבאותה נשימה מבקר את האנכרוניזם של גבולות יבשתיים ולאוּמיים". 

חיה: "הסרט צולם בטכניקת האנימציה סטופ-מושן, ולקח יותר מארבע שנים להשלמתו. זו היתה מלאכה סיזיפית למדי, שכן הנפשנו פיזית את השבילים האלה, עם אתי חפירה, פריים אחר פריים, כמו חפרפרות אנושיות". 

 

האם הזהות הישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלכם? 

ניר: "יש אמירה הגורסת שאתה יכול להוציא את האדם מהמקום, אבל אתה לא יכול להוציא את המקום מהאדם. אף על פי שאנחנוּ מנסים במודע להימנע מלטפל בצוּרה ישירה בזהוּת הישראלית/ יהוּדית שלנוּ ביצירה, חוויות העבר וההיסטוריה מחלחלות מהתת-מוּדע, ומוצאות את דרכן אל תהליך העבודה. 

עבודת הוידאו Harvest משמשת לדעתי דוּגמא ישירה לכך. תופעה חריגה למדי מתפשטת במטע זיתים כאשר אחד מעצי הזית בשוּרה מתנועע לפתע בכוחות עצמוֹ. לאחר שההתפרעוּת מתפשטת לאזורים אחרים שוטרים לפינוּי הפגנות מגיעים בהמוניהם כדי לדכא את המרד. את הסרט פיתחנוּ בשיתוּף פעוּלה עם הכוריאוגרפית הספרדייה אייטנה קורדרו. הוּא נוצר בהשראת שיטת מסיק הזיתים העתיקה, המשלבת אגרסביוּת ועִבּוּד אֲדָמָה. בד בבד הסרט מותח ביקורת על האבסורד של אידיאולוגיות כפויות."

חיה: "במידה מסוּימת גם במיצב הוידאו 'פורטל– מנהרת הזמן' (2016) מתקיימת נקודת המבט היהודית.

הוידאו מוּצג קבוּע במעבר התת קרקעי בתחנת הרכבת החדשה בזוולה (בו הוּא גם צוּלֹם, מאותה נקוּדה בדיוּק, כסוּג של אפקט דרוסטה) וּמציג מטיילים בזמן אשר גוּלמוּ בידי 500 משתתפים מקומיים וקבוּצות שונות של שחזוּר היסטורי בתחפושות תקוּפותיות. להיסטוריה של זוולה יש גם צדדים אפלים אשר בחרנוּ לא להתעלם מהם. בתקוּפת מלחמת העולֹם השנייה תחנת הרכבת שימשה נקוּדת איסוּף ופינוּי של תושביה היהוּדים וּבמיצב בחרנוּ להציג זאת כפי שדימיינוּ את רוּח הדברים. בסצנה אחת, לדוּגמא, ׳החבאנוּ׳ קבוּצה נכבדת של יהוּדים בארוןּ החשמל (ורק לאחר שהתחנה התרוקנה מאדם הם הגיחוּ החוּצה) וּבסצנה אחרת הם התאספוּ במרכז התחנה עם מזוודות בידיהם ותלאים צהוּבים על בגדיהם. לשמע צפירת הרכבת הם עלוּ יחדיו לרציף ונעלמוּ."

ניר: "׳מנהרת הזמן׳ מהווה חלק מהפרויקט הכולל ׳פורטל׳ בשיתוף פעוּלה עם האמן רם קציר, וארך כשבע שנים להשלמתו. זהו מסלול אמנות קבוע המחבר בין מרכז העיר לתחנת הרכבת. המסלוּל מסומן בפס ברונזה כחול על המדרכות וכולל חמש תחנות שונות עּם פסלים בברונזה, אבן עתיקה וסאוּנד. כוּלם מגיבים לחיים בעיר, בזמנים שונים."

 

 

איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלכם? 

ניר: "כשאתה זר במדינה חדשה, לא מכיר את התרבות לעומק ועדיין לא מדבר את השפה, פעולת האמנות יכולה לאפשר חיבור למקום, אפילוּ אם זה בא לעיתים בצורה כפויה. אם היום בהולנד מתעסקים רבות בפוסט קולוניאליזם ו-diversity בתחילת שנות ה-2000 הנושא החם היה אינטגרציה/השתלבוּת של זרים ברבוּת ההולנדית. במהלך רזידנסי בגרמניה בשנת 2006 פיתחתי אלטר אגו בשם נורברט נדלר אשר גילם עבוּרי את האזרח האירופי המושלם. זו הייתה תקופת הבחירות בברנדנבוּרג, ופרצוּפו של נורברט הופיע בראשי חוצות כדמות של פוליטיקאי המתאימה עצמה לבוחר ולפיכך תשנה את מצעה הפוליטי וגוון עורה על מנת להתחבב על קהל הבוחרים. הרעיון למעשה הפך למציאות כאשר ראש העיר בעיירה בה שהינוּ התחבר לפרויקט ושיתף פעוּלה. פוסטרים של נורברט נדלר התנוססוּ בכל רחבי האזור, הוּא נפגש עם פוליטיקאים מרחבי המפה הפוליטית (ללחיצות יד מצוּלמות), נישק תינוקות ונשא נאומים אשר נשמעוּ סמכוּתיים וענייניים אך היוּ למעשה חסרי כל תוכן."

חיה: "לאחר שהפרויקט נדד מגרמניה להולנד יצרנוּ בוּבת סיליקון של הפוליטיקאי, בסגנון מוזיאון השעווה ׳מאדאם טוּסו׳ הנשבע אמונים על מגדל ספרי קדוּשה (בייבלוֹן Biblelon). בנוסף לכך הוצאנוּ לאור את ה׳מונוגראף׳, עיתון פיקטיבי הפונה לקהל הרחב ביותר וּמשקף את נקוּדת המבט הסוּּבייקטיבית שלֹ נורברט נדלר. במידה מסוימת וללא כוונה מראש, הפעולה הזו צפתה את ״ישראל היום״ של נתניהו, עידן הפייק ניוּז ועליית הטראמפיזם באמריקה."

 

מה חסר לכם / מתגעגעים אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתכם ההבדלים בין עולם התרבות של ישראל לזה של הולנד?

ניר: "ברמה האישית אני שם לב שתמיד כשאני מבקר בארץ אני מקבל המון כח מהקשרים האנושיים, האוכל, השמש והנופים הפראיים. ביחס לישראל הולנד זה מקום יותר שטוּח, בטוח, מוקפד ומתוכנן. הם ממש טובים בתכנוּן ושימוּר עירוני, מה שאני מאוד מעריך היום אבל בהתחלה הולנד הרגישה לי יותר מנוכרת כך שהאינטנסיביות, הספונטניות והישירות הישראלית היו לי חסרות. עם הזמן גיליתי שיש משהו דווקא מאוד נעים בהתנהלות ההולנדית ותרבוּת השיח שלהם. פעם הייתי הרבה יותר אימפולסיבי והיום אני בוחר כמה ואיך להגיב – לא בהכרח למלא את החלל ללא צורך. במילים אחרות, הם לימדוּ אותי לשתוק ולהקשיב. ברמה הכללית יותר, ישראל בעיניי מוּשתתת על קונפליקט. אנשים מוּנעים מתוך דחף של חיכוך ומלחמות הישרדות קיוּמית יומיומית. ההולנדים לעומת זאת ימנעו בדרך כלל מכל קונפליקט וזה בעיניי אחד ההבדלים המהוּתיים בהוויה בין כאן לשם."

חיה : "אני חושבת שמה שמאוד מאפיין את ישראל זו הישירות והצורך להגדיר זהוּיות. כשעליתי בגיל עשר לארץ הרגשתי את הסטריאוטיפיות שמניעה את הציבוּר הישראלי. הדבר ששאלו אותי ביום הראשון בבית הספר זה אם אני יהודיה. זה היה מוּזר לי כי גדלתי בהולנד בה אמונה זה דבר אישי ואינטימי. כיום למען האמת אני לא מרגישה ישראלית וגם לא הולנדית. בישראל הייתי ׳ההולנדית׳ וכאשר מזהים שיש לי מבטא פה בהולנד עוברים לדבר איתי אנגלית הרבה פעמים (מתוך ׳נימוּס׳). "

 

איך המשולש של הורות, יצירה, והחיים בהולנד עובד לכם?

 חיה: "כשביתנוּ מיקה נולדה ב-2014 עבדנוּ במלוא המרץ ללא עכבות. בזמן שעיצבנוּ פסלים ועבודות וידאו חדשות בהולנד, עבדנוּ במקביל בניוּ יורק על הופעת מחול בנושא surveilance (בשיתוף פעוּלה עם הרקדן/כוריאוגרף הותיק מבת שבע צבי גוטהיינר) אשר כללה מלא הקרנות וידאו, אנימציות ושלל אתגרים טכנולוגיים שהדירוּ שינה מעיננוּ. לעוּמת זאת כשתמיר נולד ב-2019 החלטנוּ לקחת פסק זמן. לאחר שסיימנוּ לעבוד על פסל לחלל הציבוּרי החלטנו לא לעבוד במקביל על יותר מדי פרויקטים כמו בפעם שעברה. בדיוּק כשהחלטנוּ לשוּּב לסטוּדיו וּלהניע מנועים מחדש פרצה המגפה והשאר היסטוריה. לרוב מזלנוּ היוּ לנוּ עוד מספר פרויקטים בהפקה כך שהיתה לנוּ עוד עבודה, אבל עדיין לא באותה אינטסביוּת כבעבר."

ניר: "הקשר האינטגרלי בין הורות ליצירה בחיינוּ מתחיל לקבל ביטוּי לאחרונה בעבודת וידאו חדשה שאנחנוּ מצלמים בשיתוּף עם מיקה, ביתנוּ בת השמונה.

אף שהפרויקט עוד בחיתוליו אוּכל לספר בשלב זה שמדוּבר בסרט מסע בו אנו עוקבים אחר האובליסק; דמות מיתית מוארכת עם שיער ארוך במיוחד. הדמות למעשה מוּרכבת מילדה (מיקה) היושבת על כתפי אביה (ניר). תהליך העבודה על הסרט עם מיקה מסמן עבוּר כוּלנוּ כמשפחה את טקס המעבר מילדה לבוגרת. דרך המסע הקולנועי הזה אנוּ רוצים לתאר את העולם שנוריש לדור הבא, כפי שהוּא, עם היופי, הפאר והנִשׂגָב לצד הגרוטסק, הכיעוּר והלא נודע."

 

מקום בהולנד שמעורר בכם השראה?

ים הוואדן (De Waddenzee) מעורר עבורנוּ השראה כי יש לו ממש תחושה תנ׳׳כית שוות ערך לחציית ים סוּף.

מדוּבר על מחזה כל כך ייחודי עם שני פנים: רגע אחד הכל מתחת למים וברגע הבא אפשר ללכת על קרקעית הים. במהלך העבודה על הסרט Nation for Two צילמנוּ שם את איך הים נסוג (ב-time lapse), ואת הסצנה שבה ניר בוקע מהאדמה כאיש הבוץ.

 

מקום בהולנד שהייתם לוקחים חבר אמן או חובב אמנות?

אנחנו מאוד אוהבים לקחת אורחים למוזיאוֹן הקרוּלר מוּלר (kroller muller Museum) הממוּקם באמצע שמורת הטבע הלאומית הוֹכֶה פְלוֹהֶה (Hoge Veluwe National Park). זה שילוּב מוּשלם של רכיבת אופניים באחד האזורים היותר פראיים של הולנד עם אוסף פרטי מרשים של אמנוּת (כמה מהואן גוכים האהוּבים עלינוּ מצוּיים שם) וגן פסלים רחב ידיים. 

אם לא הייתם מתעסקים באמנות , מה הייתם עושים?

חיה: "אני מגיעה מעולם של עיצוב במה, איפוּר ואפקטים מיוחדים לקולנוע ותיאטרון. אם לא הייתי יוצרת רב תחומית ביחד עם ניר הייתי ככל הנראה מתמקדת יותר בתחום הספציפי הזה. ֿבנוסף לכך הלב שלי עדיין מתרחב כשחברים אמנים ומוּסיקאים מבקשים ממני ליצור עבוּרם פרופס (אביזרים/props) לפסלים, סרטים והופעות או לעצב עטיפות לאלבוּמים שלהם."

ניר: "אבי היה מהנדס רפוּאי ובמסגרת עבודתו באלסינסט היה מעורב בפיתוּח ובקרת איכוּת של ה-MRI (הדמייה בתהודה מגנטית). בילדוּתי כולֹם חשבוּ שהתפוּח לא יפול רחוק מהעץ וגם אני אלך בדרכו. לבר מצווה זכוּר לי שקיבלתי איזה שלוֹשה סטים של מחוגות (שעוד לא פתחתי), אבל האמת היא שמגיל מוּקדם ידעתי ש׳כשאהיה גדול אהיה צייר׳. אבל אם לא הייתי מתעסק באמנוּת נראה לי שהייתי פעלוּלן בסרטי קולנוע."

 

אם לא הולנד, איפה הייתם גרים ולמה?

מבחינת איכוּת חיים היינוּ מעדיפים להיות קרובים לטבע פראי יותר, מקוֹם בו השמש זורחת ויש מרווח נשימה ותנוּעה. במגפה, בתקופות הסגרים והלימוּדים מרחוק מצאנוּ עצמנוּ נפלטים מהעיר לכיוון הכפר. יש לנוּ בית משפחתי בארדנן הצרפתי הממוּקם בפאתי היער בו אנוּ מבקרים מפעם לפעם כדי לברוח קצת מאורות העיר ו׳למלא מצברים׳. כשאנחנוּ שם הזמן זז אחרת, זה נותן לנוּ תמיד פרספקטיבה, אוויר לנשימה ולא מעט השראה.

 

איפה תהיו בעוד עשר שנים? 

שאלה מצוּיינת. אומרים שהאדם רוקם תוכניות ואלוהים צוחק.

במציאוּת הנוכחית קשה עדיין לדמיין שנה קדימה, אבל מסתמן שדברים סוף סוף נפתחים. לפני שנהיינוּ הורים ולפני שהקורונה סגרה את השמיים לתקוּפה לא מבוּטלת אהבנוּ לטייל יותר מכל דברֿ. השילוּב בין מסע ויצירה היווה חלק בלתי נפרד מהזהוּת שלנוּ כזוּג יוצרים. בעוד עשר שנים אנחנוּ מקווים להמשיך לטייל עם העבודה והמשפחה למדינות בהן טרם ביקרנוּ. לחזור להיות במסע וּבתנוּעה. 

טיפ/לחישה לאמנים שרק נחתו? 

להשתלב בעולם התרבוּת ההולנדי דורש סבלנוּת והתמדה. לנחות לוקח זמן; אז קחוּ את הזמן. צאוּ, תסתובבוּ, תלכוּ לאיבוּד ותכירוּ כמה שיותר יוצרים מהתחוּם בו אתם עובדים, או דווקא מתחוּמים שונים בתכלית, כי דבר מוביל לדבר. ובנוסף לכך. לימדוּ הולנדית. על אף שההולנדים ידוּעים כדוברי אנגלית ופתוּחים לתרבוּיות שונות ניסיוני האישי מלמד שלדבר את השפה או בתור התחלה לפחות להראות נכונות לכך, כי זה בהחלט יכול לפתוח דלתות.

 

איפה אפשר לראות יצירות שלכם בימים אלו?  

עבודות וידאו שלנוּ מוּצגות בתערוּכות ברחבי העולם וּבנוסף למיצבי האמנוּת הקבוּעים בעיר זוולה (Zwolle) ,שניתן לבקר בכל יום בשנה. ֿיש לנוּ באמסטרדם פסל באזור תחנת הרכבת סלוטרדייק. מדוּבר בסירת מפרש היסטורית (שנבנתה בשנת 1915) החתוכה לשש פרוסות ומוצבת בשוּרה על הכיכר כדיסקציה אנטומית. הפסל מעמיד שתי תקופות זו לצד זו דרך אמצעי התחבורה המאפיינות את האתר: סירות בימים עברוּ ורכבות בימינו.

בקיץ מתוּכננת לנוּ גם תערוּכה קבוּצתית בהולנד (מרכז אמנוּת חדש באזור חרונינגן) בנושא מכשפות, בה נציג וידאו ורישוּם. כמוֹ כן הוּזמנוּ ליצור עבודות מיצג חדשות (בין היתר ל׳מקוּדשת׳ בירוּשלים) פרטים מדויקים נעדכן בהמשך ברשתות החברתיות. 

אתר האינטרנט של חיה וניר

חשבון אינסטגרם 

לכל הכתבות של עושים קונצים