עושים קונצים* – מורן אביב דביר פוגשת אמנים ישראלים פעילים שחיים בהולנד והפעם היא פוגשת את אילית מרום.
*Kunst – אמנות
״ההשפעה העיקרית של החיים בהולנד על העבודה האמנותית שלי היא במרחב ובשקט שאני חווה כאן בהשוואה לישראל. עברתי ממדינה השרדותית שדוחפת לעשייה ולמצויינות, למדינה שהמוטו שלה הוא פשוט תהיה נורמלי, זה מספיק משוגע. “doe maar gewoon, dan doe je al gek genoeg״ בהולנד אני מרגישה שאני לא צריכה להיות 'סופר-אילית' אלה פשוט אילית ושזה מספיק מעניין״
אחד הדברים שאני הכי אוהבת כשאני כותבת את המדור הזה הוא לגלות מקומות חדשים בעקבות האמניות והאמנים שאני פוגשת ברחבי הארץ השטוחה. הפעם, אילית אירחה אותי בסטודיו שטוף השמש (תחילת מרץ!) שלה שנמצא בשכונה Moerwijk בדרום האג. ההליכה בשכונה והסיפורים של אילית על הקולקטיב בו היא לוקחת חלק, החזירו אותי כמה שנים אחורה. עלו בזכרוני בפעולות האמנויות שעשיתי במסגרת הקולקטיבים השונים בירושלים – מרובת השכונות, הקהילות והתרבויות. ההליכה לסטודיו ברחובות לא הכי נקיים, לא הכי מסודרים ומוקפדים (כפי שהתרגלתי מהחיים בדלפט) עוררה בי געגוע. עלה בי רצון להתחכך בחיים של אנשים, ליצור אמנות שמגיבה למציאות ולמקום, שמתמקמת באופן פיזי, אסתטי ורוחני במרחב של חיים ולא רק במרחב סטרילי ומתבקש של אמנות.
בלב פעולת היצירה של אילית עומד הרצון הרדיקלי להאט את הקצב. רצון להתענג על נימי הרגעים של פעולות היומיום הפשוטות, לתרגל הקשבה פנימית. המחקר האמנותי שלה נע ונד כל הזמן בין חיפוש אישי ופרטי בין אדם לעצמו, לבין המפגש הציבורי המשותף בין כל אלה שחולקים את העולם האינטנסיבי הזה יחד. יצאתי מלאת השראה וקיבלתי גם ספרון כיס אדום בו אילית שואלת ומזמינה להתחבר ולחפש את רגעי העונג בדרכים שונות. בשיחה שלפניכם תוכלו להכיר עוד את אילית והפעולה האמנותית שלה בהולנד ובישראל.
אולי יעניין אותך גם:
ככה למדתי לבחור חלב בהולנדית
טיול בעקבות החזזיות
הנשים של דאצ'טאון: כך הן עושות את זה
מי ומאיפה?
אני אילית מרום כוריאוגרפית ואמנית חזותית. שותפה בקולקטיב הליקופטר – חלל עבודה המנוהל על-ידי אמנים רב-תחומיים. חיה בין הולנד לישראל מאז שנת 2006. בשנים האחרונות גרה בהאג, בעיקר בגלל החוף, הדיונות והגלים. ביצירה שלי הגוף הוא המרכז, החוויה המגולמת בגוף (embodiment).
אני יוצרת עבודות פרפורמנס המשלבות השתתפות ומעורבות של הקהל, והופעות לתיאטרון וחללי אמנות משתנים. נולדתי בחיפה בשנת 1986 ומאז שאני זוכרת את עצמי אני מופיעה ויוצרת. כילדה אהבתי מאוד לרקוד בכל הזדמנות ובכל מקום ובעיקר כשיש קהל. בתחילת הקריירה שלי הופעתי כרקדנית ואחר כך יצרתי בשיתופי פעולה. בשנים האחרונות פיתחתי את השפה האמנותית שלי כיוצרת עצמאית המחברת בין מדיומים של אמנות חזותית לבין תנועה. כמו כן אני מורה לשיטת התנועה Countertechnique .
מתי ולמה הגעת להולנד?
בגיל 20 הגעתי ללמוד באקדמיה לאמנות ומחול ארטז ArtEZ שבארנהם. הקיץ של שנת 2006 היה רגע קשוח לעזוב את ישראל, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. כשאני נזכרת במעבר הזה להולנד תחושה של ערעור וניגודיות מכה בי. מצד אחד אני עומדת בפני צעד מרגש בקריירה שלי ורגע של הגשמה, מצד שני הבית עולה באש. המשפחה שלי מאוד תמכה בנסיעה שלי וכך יצאתי למסע שנמשך עד היום. לפני המעבר לכאן למדתי בחממת מחול בקיבוץ געתון.
אחרי עשור של חיים בהולנד, שכללו לימודים ועבודה בשדה המחול והתיאטרון, עברתי לגור בחיפה יחד עם בן הזוג לתקופה של ארבע שנים. אלו היו השנים הראשונות והיחידות שלי בינתיים בתור אדם בוגר בישראל. גרנו בעיר התחתית, קרוב לנמל חיפה, שהיה אז חממה של אמנות. הכל התערבב שם, הישן עם החדש, התרבויות והשפות. שם טמנתי את הזרעים של העשייה והמחקר שלי סביב המושג Unforbidden, שמלווה אותי ואת היצירות שלי. אני רואה בעיסוק הזה של ה'לא-אסור' פעולה פוליטית של להתיר, להסיר, לעשות פחות, ולאפשר קודם כל לעצמי ואחר כך לסביבה שלי להיות.
בשנת 2019 חזרנו להולנד והצטרפתי לקולקטיב אמנים שמנהלים חלל עבודה רב תחומי בשם הליקופטר שממוקם בדרום העיר בשכונה מעורבת וקשת יום. כאמנים אנחנו לא בהכרח פועלים מתוך משימה חברתית, אנחנו לא עובדים סוציאלים, אבל אנחנו תמיד מחוברים למקום שבו אנו פועלים. הקולקטיב מארח תערוכות, סדנאות, ימי שכונה והופעות.
איך היה לעבוד בישראל כאמנית?
בתקופה שבה גרנו בחיפה עבדתי כאמנית מקומית לכל דבר. היצירה הראשונה שהעליתי, "יותר מאחת" במרכז סוזן דלל בתל אביב, עסקה בשאלה מי אני כיחידה בתוך זוגיות. עבדתי עם בן הזוג שלי, אדם, דרך סטוריטלינג על סיפורי אהבה משפחתיים. אדם ואני יחד כבר 16 שנה ולא התחתנו. יכול להיות שהיצירה הזו הייתה דרך לענות למשפחות על השאלה הקבועה נו מתי תתחתנו. זה היה מרגש להופיע באולם מלא באנשים שאנחנו הכי אוהבים.
בשנים האלו השתוקקתי להתחבר למקום ולאנשים יותר מאשר בשנים בהולנד. זכיתי במלגה לעבודה עם קהילה ממשרד התרבות. עבדתי בשיתוף עם עיריית חיפה ותיאטרון חיפה על פרוייקטים שונים בין תחומיים ובין לאומיים לגילאיים ואוכלוסיות שונות ומשתנות. פרויקט שאני אוהבת במיוחד היה "קרוב מאוד" פסטיבל תנועה אורבנית בנמל חיפה, שהציג כ-80 אמנים ביומיים של הופעות סדנאות ומיצגים.
האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך?
הזהות שלי מורכבת מהרבה חלקים. השילוב בין הזהויות והשקפות העולם השונות מניע אותי לשאול – מה שלי? עם מה נולדתי? מה אימצתי עם השנים? מה בחרתי? מה בחרו עבורי? מה אני בוחרת להעביר לביתי? כשגדלתי בישראל היה לי קשה עם הפושריות. לא פעם הייתי מעדיפה לצאת פראיירית בעיניי האחר אבל להגן על הקצב שלי, השקט שלי. עם המעבר לאירופה נחשפתי לתרבות שמעניקה מרחב לאינדיבידואל. זה שחרר אצלי את היכולת להתחבר לישראליות הלוחמנית שלי, לחוצפה שלי והפעם היא הניעה לפעולה ופתחה בפני דלתות של שאפתנות.
יש בי רצון להכיר בניגודים, במורכבות האנושית ולהכיר ביופי שבשונות. זה בעיניי מאוד ישראלי וקשור לעובדה שנולדתי וגדלתי בישראל. בשנת 2021, במהלך המגפה, יצרתי בקופרודוקציה עם תיאטרון קורזו בהאג את Unforbidden Pleasures. זוהי עבודה לקבוצה מגוונת המורכבת מפרפורמרים מרקעים שונים. היא כללה אמן קרקס שבדי צעיר, שחקנית ממוצא הודי, ראפר הולנדי ושתי רקדניות – אחת שהיא גם זמרת קלאסית והשניה מהקהילה הלהטב"ית. היצירה נפתחה עם הקלטות של ראיונות בהם התבקשו הפרפורמרים לענות על אותה שאלה שוב ושוב: מי את/ה? התשובה ממשיכה להשתנות, מעמיקה וחושפת רובדים וצדדים שבמבט או מחשבה ראשונה לא היו נגלים. התפקיד שלי כאמנית הוא לטפח את הסקרנות שלי, לא לקחת את מה שאני יודעת כסוף ברור ומוחלט. אני נוגעת בנושאים של חופש, שחרור, אמון וחיבור של אדם לעצמו, לאחרים ולסביבה ואני עושה זאת דרך החוויה הגופנית.
איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?
בשנים הראשונות בהולנד בזמן הלימודים באקדמיה למחול הופעתי עם קבוצה של חברות ללימודים באחד הפסטיבלים הצעירים שנקרא Stukafest בבתים של אנשים בחרונינגן. העבודה Dear tosti עסקה בצורה הומוריסטית בפער התרבותי שחווינו מהגברים ההולנדים ומסיפור של אחת מאיתנו על דייט בו הבחור הזמין אותה לטוסטי. יש בהולנדיות איזה פשטות, נורמטיביות מקורקעת חסרת מעוף שהדהימה קבוצה של סטודנטיות זרות. מעבר לאנקדוטה המצחיקה הזו אני מניחה שההשפעה העיקרית של החיים בהולנד על העבודה האמנותית שלי היא במרחב ובשקט שאני חווה כאן בהשוואה לישראל. זה לגמרי סוביקטיבי, לעבור ממדינה הישרדותית ודוחפת לעשייה ולמצויינות, למדינה שהמוטו שלה הוא פשוט תהיה נורמלי זה מספיק משוגע – “doe maar gewoon, dan doe je al gek genoeg”. בהולנד אני מרגישה שאני לא צריכה להיות 'סופר-אילית' אלא פשוט אילית ושזה מספיק מעניין.
מה חסר לך/ מתגעגעת אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית?
עולם התרבות הישראלי מלא בדחף כנה ליצירה. יש אמנות מעולה, לפעמים קצת מחוספסת או לא מלוטשת, אבל המניע בוער וברור. אני מאמינה שזו תוצאה של החיים באקלים החברתי פוליטי שצובע את התרבות. עולם התרבות ההולנדי הוא מורכב. הוא בית להרבה אמנים בינלאומיים והעושר התרבותי הוא חלק מהקסם שלו. באופן יותר פרקטי ומעשי, אני מרגישה שבהולנד יש שלל אפשרויות והזדמנויות לאמנים לפעול. הזכויות ומעמד האמנית שיש לי כאן בהולנד, משפיע באופן ישיר על היצירה שלי ועל היכולת שלי להשתכר בכבוד. ישנם תנאים סוציאלים שאמנים זוכים להם. אלה לא דברים שהיו בישראל כשאני עזבתי.
אחד הפרטנרים שלי בהאג הוא תיטארון קורזו KORZO שעבדתי בו גם כרקדנית וגם כיוצרת לאורך השנים. זה מקום נעים לעבוד בו שמכבד את הגוף של הרקדניות ודואג לעובדים שלו. הבית האמנותי הזה מכבד את הדרך והעבודה שלי כאמנית. למדתי דרכו הרבה איך לתת תשומת לב לתנאים שנשים שאני מזמינה לעבוד איתי מקבלים.
מקום בהולנד שמעורר בך השראה?
מוזיאון הסטיידליק באמסטרדם. הוא מוזיאון לאמנות עכשווית שבשנת 2012 נפתח מחדש אחרי שיפוץ ארוך. אני זוכרת שביקרתי בו לראשונה והתמלאתי השראה, הכל נראה יותר טוב על הקירות הלבנים עם התאורה המושלמת. מספר חודשים אחר כך הופעתי שם בעבודה של האמנית ג'ניפר טיי Jennifer Tee וזה היה חלק מהדרך שלי אל החיבור בין עולם האמנות הפלסטית למחול. עוד לא יצא לי להציג עבודה שלי בסטיידליק אבל זכיתי להציג ב-Westergasfabriek ב-Gashouder, שהוא אחד החללים המרשימים ביותר באמסטרדם, יצירה שטיילה בתערוכה unfair22 והפגישה את המבקרים עם קבוצה של פרפורמרים רוקדים ומזמרים את השירים שהם לא יכולים שלא לזוז איתם ביצירה Singing Along.
עוד מקום מעורר השראה עבורי הוא הדיונות בהאג שהן למעשה הטבע הפראי של הולנד. גדלתי בכרמל בין ההר לים ואני מתגעגעת להר כל יום. חסר לי הגובה והתחושה שאני קטנה לעומת הטבע. הדיונות שבחוף ההאגי הן הכי קרוב שיש לתחושה הזו עבורי. יש רוח, יש התנגדות בצעדים בחול העמוק, הים לא מתחנף וקו האופק נותן מענה לאיזשהו משהו מנטלי של אינסוף. אני חושבת שגם ביצירה שלי התחלתי להתייחס לסביבה בה אני מופיעה כאלמנט מרכזי יותר. לא רק להציג על במת התיאטרון אלא להתייחס לאתר-המופע כסביבה שמשפיעה על המתבונן. בין אם הקהל מסודר מסביב ב-360 מעלות, עומד בחלל הגלריה או יושב נמוך על כריות גדולות. זה ישנה את הדרך בה הם יתפסו את המופע.
מה היחסים שלך עם השפה ההולנדית?
יש לי הולנדית רחוב, למדתי על הדרך. אני מבינה יותר ממה שאני מסוגלת בעצמי לגלגל על הלשון אבל אין לי בעיה לדבר או לקרוא. אני חושבת שזה עזר לי מאוד להתחבר למקום, להבין ניואנסים תרבותיים ולמצוא את ההולנדיות שבי. יש מילים שפשוט מסתדרות יותר טוב בהולנדית – לא יעזור. למשל המילה slagroom שהיא פשוט לא משתווה לקצפת.
אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?
אני עובדת המון בשיתוף פעולה. עבדתי עם אופה שלימד אותי על מחמצת ובישול איטי וגם עם קולקטיב של מעצבי אופנה. הם חשפו אותי לשימוש בבד ולהסתכלות חדשה על הגוף וההמשך שלו אל תוך חומרים אחרים. איתם יצרתי את הערב ?DO GEESE SEE GOD שעסק בפעולה של היפוך. בפרויקט חדש שנקרא Re-enacting a tradition אני אעבוד עם גסטרונולוגית שפיתחה תיאוריה על מתכונים. יחד נכתוב מחדש יחד על החוויה הגופנית ותנועות הגוף מתכון לאוכל מסורתי יהודי. אני חושבת שהייתי שמחה לשתף פעולה עם אמנית או אמן ראפ הולנדיים או משוררת מקומית ולעשות עבודה סביב השימוש בחריזה ומקצב שפתי. היה לי שיתוף פעולה קצר עם השחקן והראפר הרוטרדמי ניק סילבה (Nick Livramento Silva). הייתי רוצה לחזור ולעבוד איתו שוב.
איך את חווה את משולש היחסים של הגירה, אמנות ואימהות?
מושג הזמן קיבל משמעות שונה והרבה שאלות סביבו צפו. באימהות, איך הזמן עובר ולא הספקתי כלום? באמנות, כמה זמן אני באמת צריכה כדי ליצור משהו ומה נכלל בזמן הזה? בהגירה, כמה זמן יש לי עם המשפחה והחברים בביקורים ואיך מיצרים זמן איכותי כשאין זמן כמותי? היום אני יודעת להעריך הרבה יותר נכון מה אני באמת אספיק לעשות ומה אני יכולה לקחת על עצמי על מנת להצליח לשמר איכות ואנרגייה לכל חלקי המשולש הזה. זה אומר שאני יותר מחוברת לתקתוק השעון פנימי, דבר שהיה לי קשה להכיל בתור מישהי שמאוד אוהבת לאבד את תחושת הזמן ולצלול.
אם לא היית מתעסקת באמנות, מה היית עושה?
יש מצב שהייתי אופה לחם.
ואם לא אופה, הייתי נכנסת לעולמות הטיפול. יש לי תעודת הנחייה ב NLP שעשיתי בתקופת הקורונה. ליווי תהליכים מביא לידי ביטוי את יכולת ההקשבה שלי, האמונה והסקרנות שלי בגרעין האמת של אנשים ולתת להם תחושת ערך במה שיש להם לתת ובעצמם. אני מנחה קבוצות בתהליכים יצירתיים ובתנועה אז ללא ספק יש שם משהו שבא לידי ביטוי מעולמות הwell being.
אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה?
ישראל. אני חושבת שהיום אני מעריכה את הקירבה למשפחה כדבר משמעותי בחיים שלי ולכן לא הייתי עוברת למקום בו הייתי זרה. אני ישראלית מלאה, כל המשפחה שלי גרה בישראל אבל בן זוגי חצי הולנדי חצי ישראלי, ולכן יש לנו משפחה גם בישראל וגם כאן. זה מאוד משמח ומקל על חווית המרחק.
איפה תיהיי בעוד עשר שנים?
בפתיחה של תערוכה חדשה שלי בטייט מודרן בלונדון (Tate Modern). חלל הכניסה הגדול שלהם הוא אחד היפים וזה יהיה כבוד להציג שם.
טיפ לאמנים שרק נחתו?
לוקח זמן להתאקלם, תנו לעצמכם רגע. הטיפ הכי טוב הוא לחבור לאיזושהי מסגרת או תוכנית שיהיו נקודת אחיזה אל תוך התחום שלכם.
למה את עושה קונצים?
כי אי אפשר שלא? זה בוחר בנו, לא?
אמנות היא השפה והמקצוע שלי. זו הדרך שלי להיות באינטראקציה עם העולם סביבי, לשאול שאלות ולצאת למסעות.
איפה אפשר לראות יצירות/עבודות/הופעות שלך?
אני מעדכנת באופן שוטף באינסטגרם שלי על הופעות וסדנאות. יש לי הרבה תוכניות להמשך, גם להופעות בישראל. אני מאוד אשמח לראות את הקוראים של דאצ'טאון בקהל.
מוזמנים לעקוב גם אחרי חשבון נוסף שיש לי באינסטגרם שמוקדש כולו ל-Unforbidden Pleasures. אני מעלה בו סרטונים קצרים שלאט לאט חושפים את הרשימה שיצרתי עם יותר מ-200 הנאות לא אסורות.
צילום תמונה ראשית: Alinafejzo_
