הנשים של דאצ'טאון: כך הן עושות את זה

נשים בינלאומיות – היום הוא היום שלכן! נשות העולם כולו יעצרו היום לרגע את פעילויותיהן המגוונות והקדחתניות ויביטו סביבן, אולי אפילו בסיפוק. התקדמנו יפה – הן יאמרו לעצמן. ועכשיו לעבודה!

אז איך זה להיות אישה בהולנד? ועוד אישה ישראלית. נשות דאצ'טאון הן כמובן הדוגמה המושלמת לנשים ישראליות שמצאו את עצמן בהולנד – תרתי משמע. משפיעות, משקיעות, משנות מציאות, תורמות לקהילה, עובדות במספר עבודות במקביל ומגדלות משפחה. מאחר והן כולן עסוקות מדי – הוחלט להטיל את משימת הכנת הכתבה ליום האישה הבינלאומי על עבדכם הנאמן – הגבר היחיד במערכת. לא נותר לי אלא לקבוע פגישות אישיות עם כל אחת ממנהלות המגזין ולשאול אותה – "איך את עושה את זה?"

ריקי נודלר: יותר מזוג ידיים אחד כנראה

"העצה שלי לישראלנדיות חדשות – חפשי את קהילת הנשים באיזור מגורייך"

את ריקי, מנהלת דיגיטל ותוכן של המגזין,  אני פוגש ביום עבודה טיפוסי – ביד ימין היא מתחזקת את האתר של דאצ'טאון (מעלה כתבות, מוסיפה תמונות, מתקנת טעויות וקובעת ישיבות צוות). ביד שמאל היא עובדת כאשת משאבי אנוש ומומחית מערכת המידע בתחום בחברת K2View. בידיים הנוספות והבלתי נראות שלה היא מכינה את הפגישה הבאה של מיזם בּוֹאנָה (לימוד נשי חילוני של פרשת השבוע), מכינה ארוחת ערב, ובודקת מה מצבם של ארבעת ילדיה – אלה שבבית ואלה שמסתובבים בעולם (פינלנד וישראל). 

כמו רבות מהישראלנדיות, גם ריקי הגיע לכאן בעקבות הצעת עבודה של בן זוגה – "לשנתיים…", היא צוחקת. אך בניגוד למקרים אחרים של רילוקיישן בעקבות בן הזוג, היא הגיעה מלאה ברגשות חיוביים. "בארץ עבדתי במשרה מלאה פלוס" היא אומרת, " אם בשש בערב הייתי מסיימת הבוסית היתה שואלת – 'מה, יום קצר היום?'. בהולנד נחתה עליי רגיעה. בשנים הראשונות לא עבדתי והתרכזתי באמהות ובהתנדבות". זמן קצר אחרי שעזבה – "לקוח ותיק בארץ התראיין לעיתון וציין את תרומתי לארגון שלו ואמר שחבל שעזבתי. זה היה רגע מכונן שבו הבנתי שאומנם ויתרתי על קרייירה אבל אני במקום טוב יותר עבורי." 

מה שעזר לה להסתדר בהולנד וגם להינות הוא קהילת הנשים של ישראליות במאסטריכט. הן קיבלו אותה בחום והיא מיד הפכה לפעילה מרכזית בקהילה, שהיום היא כבר קהילת לימבורג. "זה מה שאני ממליצה לכל ישראלית שמגיעה לגור בהולנד – חפשי את קהילת הנשים באיזור שלך. גם קהילות של ישראלים באופן כללי כמובן – אבל יותר מכך, קהילה של נשים עוזרת להסתדר ונותנת משמעות. צאי מאיזור הנוחות, תכירי אנשים, חפשי איפה אפשר להתנדב, אצלנו בדאצ'טאון יש תמיד מה לעשות".

היא מכירה היום גם נשים הולנדיות רבות. בעיקר דרך הילדים, העבודה וחוגים שהיא משתתפת בהם. רוב הזוגות ההולנדיים שאני מכירה מאד שוויוניים" היא מספרת. בכך היא מרגישה דומה להן. "רוב הנשים ההולנדיות עובדות במשרה חלקית, בכך זה שונה מבארץ. וגם יש להן פחות ילדים והילדים יותר 'צפופים' בגילאים שלהם."

ריקי עברה בהולנד חוויה קשה מאד – בעלה אורי חלה במחלת ניוון שרירים (ALS) לאחר תקופה ארוכה בהולנד, ונפטר בגיל צעיר. החוויה הקשה הזאת גילתה לה גם היא את הצדדים היפים של החברה ההולנדית. "התמיכה והעזרה של נשים מהסביבה היתה מדהימה. מעגל התמיכה "הרישמי" כלל נשים שהיו איתי בכל שלב. החל מהצוות הרפואי, עזרה בבית עם האדמינסטרציה ועד מנהלת טקס ההלוויה. זה היה סוג של מתנה עבורי, הרגשתי שהן מבינות אותי."

אני שואל את ריקי מי האישה שהכי נותנת לה השראה, והיא עונה ללא היסוס "החברות הטובות שלי, ובעיקר חברתי האהובה יבני (יבניאלה) – היא ההשראה, התמיכה, האוזן הקשבת. אנחנו ביחד מכיתה ו', עברנו יחד חגיגות, משברים, חוויות. בלעדיה אין אותי."

ריקי עם יבני – בלעדיה אין אותי

אולי יעניין אותך גם:

חמש נשים הולנדיות שכדאי לכם להכיר
קהילות ישראליות נשיות בהולנד – יום האישה 2020 

סוגרים שנה בדאצ'טאון: הכתבות הנצפות ביותר

מיטל בויום-למל: שלושים ושניים כובעים

"בשבוע שלושים וארבע להריון – טסתי ללדת בארץ. אם אני צריכה לצרוח או לקלל מישהו – אז זה צריך להיות בעברית"

מיטל משלימה בימים אלה פרויקט בנושא רילוקיישן להולנד עבור דאצ'טאון.

"בארץ הייתי עורכת דין" היא מספרת. "כשעברנו להולנד, בעקבות הצעת עבודה לבעלי כרופא שיניים, ידעתי שלא אוכל לעסוק כאן במקצוע שלי. הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. להזכיר לעצמי מי אני, מה אני אוהבת ובמה אני טובה". מיד אחרי שעברו להולנד מיטל נכנסה להריון. זה לא היה פשוט בלי המשפחה התומכת. "בשבוע שלושים וארבע להריון – טסתי ללדת בארץ" היא נזכרת, "חשבתי שאם אני צריכה לצרוח או לקלל מישהו – אז זה צריך להיות בעברית. שמונה שבועות אחרי הלידה חזרתי – עם ההורים שלי".

היא התחילה אם כן את הקריירה ההולנדית שלה כאמא במשרה מלאה. אבל אחרי לא הרבה זמן, היא הביטה יום אחד על בנה הקטן מעמדתה שמאחורי קרש הגיהוץ והבינה שהיא לא רוצה להמשיך כך. חשבתי לעצמי- אני באמת רוצה שהבן שלי יזכור אותי רק כאמא? כזו שמגהצת ונמצאת כל היום בבית?" התחלתי לחשוב על מהם הכישורים שלי ומה עושה לי טוב. בארץ וגם פה בהולנד תמיד אהבתי לאפות ולארח, והרבה פעמים אמרו לי שאני צריכה לעשות עם זה משהו. אז עשיתי קורס קונדיטוריה והקמתי עסק של אפייה מהבית" .

מיטל קראה לעסק שלה 'העוגות של מגדה' על שם סבתה האהובה שלימדה אותה לאפות כבר כשהיתה ילדה, ולהכין בעצמה אגוזים מקורמלים. "היא היתה מכינה עוגות מטורפות ועושה הכל בעצמה". במקביל לעסק האפייה המצליח, היא הצטרפה לדאצ'טאון שהיה בראשית דרכו. "כתבתי על בישול ואפייה, ודרך זה על ההתאקלמות ועל הבדלי התרבויות".

אם אתם חושבים שאתם כבר מכירים את מיטל על שלושת כובעיה כאמא, בשלנית וכתבת, אז תחשבו שוב. ותוסיפו עוד שלושים ושניים כובעים. " כששואלים אותי – ושואלים הרבה 'מה את עושה כל היום?' אז אני אומרת – שבו ותקשיבו, יש לי רשימה".

אחרי מספר שנים כרופא שיניים שכיר, עדי, בעלה והיא החליטו לעבור לצפון הולנד ולפתוח מרפאה עצמאית. הוא מטפל והיא אשת הכספים ומשאבי אנוש. הם הצטרפו לקהילה עברית באמסטרדם. זה היה בעיקר בשביל הילדים, אבל כישורי הניהול הארגון וההתנדבות של מיטל לא נעלמו מעיניהם של חברי הקהילה. היא הפכה לחברת ועד ומפיקת אירועים. "גם אירועים של מאה איש ויותר" היא נזכרת. בהמשך היא גם עשתה קורס בהולנד של הפקת אירועים ואירגנה אירועים רבים גם במסגרת דאצ'טאון והארגון הפילנטרופי היהודי 'Israel Actie'. 

מיטל עם אמה

 

האישה שמיטל מציינת כזאת שנותנת לה השראה היא אמא שלה. "פעם מישהו הגדיר אותי כמישהי ש'עוזרת' – שנמצאת שם תמיד כשמישהו צריך משהו. זה ריגש אותי מאד וגרם לי מיד לחשוב שזאת גם בדיוק ההגדרה המדויקת של אמא שלי. כולם תמיד הכירו אותה כזאת שתמיד אפשר לפנות אליה בכל דבר – והיא תעזור ותפתור. גיליתי כמה אני דומה לה וכמה סיפוק זה נותן לעזור, ואיך זה מפתח אותי כאדם. גם המדריכים לרילוקיישן שאני כותבת עכשיו לדאצ'טאון זה חלק מזה."

העצה של מיטל לישראלנדיות החדשות היא להיות פתוחות לחוויה החדשה. "בלי השוואות למי שהיית בארץ, או השוואות בין ישראל להולנד. אל תחפשי את המוכר – תחשבי מה היית מאד רוצה לעשות, שבארץ לא יכולת. כאן אפשר לנסות להסתער על חלומות ישנים". כך נולד גם הכובע המיוחד ביותר של מיטל – רקדנית על עמוד! חפשו אותה באינסטגרם ותראו אישה משוחררת. 

לימור לוי: לנוח? לא מכירה

"יש משהו בנשים הולנדיות שנראה לפעמים כקור או אדישות – אבל זו בעצם ישירות וגישה של עשייה בלי לעשות עניין. אני דווקא מעריכה ומתחברת לזה"

גם לימור, מנהלת המגזין והמנוע של דאצ'אטון, הגיעה להולנד בעקבות בעלה, וגם הם הגיעו "לשנתיים". הגענו מיד אחרי החתונה – והתאימה לי הרפתקה חדשה. אני מעצבת גרפית במקצועי ובארץ עבדתי במשרד פרסום. עשינו את המעבר בצורה די ספונטנית. אני בנאדם שמצד אחד די קנאי לפרטיות אבל מצד שני מאד עצמאית. זה כמובן לא פשוט להיות רחוקה מההורים ומהמשפחה ותמיד יש געגועים, אבל לא חוויתי קושי מהמעבר עצמו." 

'לנוח' זו לא מילה שלימור מכירה. " אני אישה עם שאיפות" היא מסבירה "היה לי תמיד צורך לעשות משהו משמעותי עבור אנשים". זמן קצר אחרי שהגיעה, הקימה אתר בשם NL-Connection, שמטרתו לחבר בין ישראלים. במקביל היא המשיכה לעבוד כמעצבת גרפית עם לקוחות ישראלים.

האתר שהקימה היה למעשה הגלגול הראשון של דאצ'טאון. אחרי מספר שנים של פעילות בדאצטאון  "היתה לנו דילמה קשה לגבי אם ואיך להמשיך עם דאצ'טאון. לי עצמי היו הרבה ספקות ואני זוכרת שאחת החברות והשותפות, אודליה הרוש עשתה לי שיחה. אני ממש זוכרת אותה עד היום. היא עזרה לי להבין שזה מה שאני נהנית ממנו, שזה הייעוד והמטרה שלי פה. ושאין מצב שאני מוותרת על זה. אודליה היא פייטרית והיא נתנה לי השראה בנקודה החשובה הזאת. לסמן את המטרה ולא לוותר".

רוב החברות של לימור ישראליות, אבל היא בקשרים גם עם נשים הולנדיות. דרך ארגון מכבי ודרך הילדים. "אני מרגישה חיבור להולנדיות בגישה הפרקטית שלהן. יש להן גישה לחיים שבעיני היא זורמת, קרת רוח ופחות רגשית. זה נראה מבחוץ לפעמים כסוג של קור אולי, אבל אני רואה את זה כישירות, גישה של 'לא לעשות עניין'".

את הלידות של הבנים שלה היא עברה בהולנד. הלידה הראשונה היתה קשה, היא מספרת, אבל דווקא מתוך החוויה הקשה הזו היא למדה להעריך את הולנד. "אני ממליצה לכל הישראליות בהולנד ללדת כאן ולא לנסוע ללדת בארץ. זה בית מלון חמישה כוכבים ללדת כאן. אני חושבת שדווקא בגלל הגישה ההולנדית עברתי את החוויה הקשה הזאת בצורה טובה".

כיום לימור ממשיכה ביזמות הבלתי נלאית שלה. יחד עם השותפות בדאצ'טאון וארגון הגג שלו 'מוקום עברי' היא ייסדה את המיזם המוצלח של האולפן ללימודי הולנדית שבו למדו ולומדים ישראלים רבים גם בימים אלה. כמו כן היא נצפית באירועי 'קפה המשפטי' שבו היא מארחת את המשפטן רועי בנט שעונה בסבלנות ובידענות על השאלות שמטרידות את הישראלים בהולנד. כמו שאמרנו – את המילה 'לנוח' היא לא מכירה. לא בעברית ולא בהולנדית.

לילך צדיק: תמיד עם היד על הדופק

"השילוב של אימהות וקריירה הרבה יותר קל כאן. בארץ נאלצתי להתפשר יותר"

לילך היא אשת החדשות של דאצ'טאון. מדי יום היא עוברת על אתרי החדשות ההולנדיים ומחפשת כותרות וחדשות שיעניינו את הישראלים. בעיקר מדורי הפשיעה לא מאכזבים אותה. אבל איך הכל התחיל?

בניגוד לשאר החברות, לילך הגיעה להולנד עם שלושה ילדים גדולים למדי ואחרי קריירה בארץ של וטרינרית בשירות הציבורי. כשהגיעה להולנד – כן כן, גם היא בעקבות הצעת עבודה של בעלה, היו גם רגשות תסכול. "היתה לי עבודה טובה שאהבתי וידעתי שלא אוכל לחזור אליה אם וכאשר נחזור לארץ. בהתחלה לא ראיתי איך אני ממשיכה את הקריירה שלי כאן".

השיפור הגיע בשני שלבים, היא מספרת. "תחילת השיפור היה כשהתחלתי להתנדב בדאצ'טאון. נהניתי מאד וזה נתן לי הרגשת שייכות ומשמעות. זה היה בתקופת הקורונה, ואחרי שהמצב השתפר החלטתי לחזור לעבודה כווטרינרית. כאן היתה לי הפתעה לטובה – בארץ בחרתי לא להיות וטרינרית בקליניקה – כי זה קשה מאד לשלב עם האימהות. רוב העבודה היא בשעות הערב והשכר נמוך.

בהולנד המצב שונה – אני עובדת עכשיו בקליניקה שעובדות בה רק נשים. האווירה מצויינת והעובדה שאני גם אמא (כמו שתי חברות צוות נוספות) התקבלה בהבנה מלאה. באופן כללי קל יותר לשלב אימהות וקריירה. הגישה כאן היא של – 'מה את צריכה כדי להצליח?' ולא – מה אנחנו צריכים ממך. זה נותן הרגשה הרבה יותר טובה ורצון לעזור ולתת בחזרה למקום העבודה".

אין ללילך עדיין ממש חברות הולנדיות. אולי כיוון שהילדים שלה הולכים לבית הספר הבינלאומי. החברות הטובות שלה גם הן מהגרות ממדינות שונות. "הקשר עם הקולגות בעבודה הוא מצויין, אבל אין ממש שיתוף בקשר לחיים האישיים. זה בוודאי הבדל גדול מבארץ – שמדברים ומשתפים הכל עם חברות לעבודה. היה לנו מקרה בקליניקה של אדם שהביא חתול פצוע והוא בחר להרדים אותו. אנחנו ראינו שאפשר עוד להציל אותו. ביחד עם הקולגות בקליניקה עשינו  מאמצים להציל אותו. זה היה מיוחד ומרגש – אבל גם הדגיש את ההבדלים עם הארץ. בארץ זה כמעט מובן מאליו שמתגייסים ביחד לכזה פרוייקט ומוצאים בעלים חדשים. כאן זה היה אירוע יוצא דופן."

ההמלצה של לילך לישראלנדיות חדשות: להתנדב. זו דרך מצויינת להכיר אנשים. וגם ללמוד הולנדית!

לילך והאחיות שלה, רקפת ונורית שתמיד שם בשבילה

 

"הכוח  הנשי התומך שלי הן שתי אחיותי, רקפת ונורית. לא משנה איפה אנחנו נמצאות – אנחנו תמיד שם אחת בשביל השניה" וההשראה הנשית? "הכלבה מייפל! אחרי שלושה בנים הבנתי שכבר לא תהיה לי בת והחלטתי לאמץ כלבה – עם קולר ורוד!!"

הילה ברקן: מתפקדת הכי טוב תחת לחץ

"רילוקיישן זה כמו לידה ראשונה – כולם אומרים לך מה הולך לקרות, ואת חושבת שאת מוכנה. ועדיין אין לך מושג"

הילה, רכזת הכותבות והכותבים בדאצ'טאון, מתפנה לראיון אחרי שסיימה את כתבת האטרקציות החדשה לאתר. היא עוד צעירה יחסית ברילוקיישן, אבל כבר יודעת שזה לא הולך להיות שנה וחצי כמו שתכננו. אבל אצלה קרה משהו שונה – היא לא המציאה את עצמה מחדש – למרות שכבר היתה לגמרי מוכנה לכך. היא גילתה להפתעתה שהיא יכולה להמשיך את הקריירה שלה גם מכאן – ותודה לקורונה.

"בארץ היו לי חיים לגמרי מלאים" היא מספרת, "קריירה כיועצת משכנתאות בבנק, פעילות ענפה בקהילה ובבתי הספר של הילדים. אפילו קנינו בית חדש זמן לא רב לפני הרילוקיישן. ואז הגיעה ההצעה לבעלי. חשבנו לעצמנו – כשהכל טוב, אולי זה הזמן לשקשק קצת את החיים". חמותה של הילה, המנוסה במעברים הזהירה אותה, שזו חוויה שאי אפשר להבין עד שלא עוברים אותה בעצמך – כמו לידה ראשונה.

"זה באמת טלטל את החיים שלי. בשנה הראשונה הייתי עסוקה, ממש עבדתי – בלי להיות מודעת לזה, בלייצר לנו קהילה סביבנו. אחרי שנה הרגשתי שכולם פחות או יותר במקום שלהם, חוץ ממני. הרגשתי ממש כאילו נפסקה פתאום המוזיקה במשחק הכיסאות ורק לי לא נשאר כיסא", אבל אז קרה דבר בלתי צפוי.

הילה עזרה לכמה לקוחות ותיקים ולחברים בארץ לקחת משכנתאות, וגילתה שלא חייבים לשבת באותו חדר בשביל זה. "יונתן בעלי אמר לי -'את יודעת שכל פעם כשאת מדברת על משכנתאות העיניים שלך נדלקות?' אז החלטתי לנסות להמשיך לעשות את זה מרחוק". ואז הגיעה הקורונה. הילה כבר היתה מוכנה והלקוחות אפילו לא שמו לב שבחלון שלה שטות סירות בתעלות – או שיורד שלג. "ואז כשהחיים שוב נהיו שוב מלאים, החלטתי להוסיף את דאצ'טאון. אני מתפקדת הכי טוב כשאני עמוסה" היא מסבירה.

החיים כמהגרת גורמים להילה להיזכר באמא של ילדה ושמה מרינה, שהיתה עולה חדשה והצטרפה לכיתה שלה בדימונה כשהייתה ילדה. "פעם כשבאתי לבקר את מרינה ראיתי את אמא שלה, שלא דיברה מילה בעברית ונראתה לי כל כך תלושה ואבודה. גם אני לא מדברת הולנדית, ובכל השנה הראשונה שלי כאן חשבתי על אמא של מרינה. וחשבתי גם על הסבתות שלי, שעלו ממרוקו וכל הזהות שלהן נמחקה.

ביום האישה אני מרימה כוסית בשביל כל הנשים האלה שהשאירו הכל מאחוריהן והתחילו חיים חדשים. רק עכשיו אני חושבת שאני מבינה אותן קצת יותר. אני חושבת הרבה על הילדים שלי אם נישאר פה. קשה לי להשלים עם התמונה הזאת. הדבר המדהים עם האמא של מרינה הוא שאני עדיין מכירה אותה. היא למדה עבודה סוציאלית והפכה להיות ישראלית במאה אחוז!"

אולי בימינו המקוונים כבר לא צריך להתחיל לגמרי חיים חדשים. הילה מצליחה בינתיים להמשיך את הקריירה מכאן. האם גם היא תהפוך בסוף להולנדית מאה אחוז? "מה שלא יהיה" היא אומרת "לבנות שלי אני מאחלת שכשהן יהיו בגילי כבר לא יציינו את יום האישה – כי השוויון יהיה מלא" 

נויה קדר: מכורה ליומנים ומשימות

"הלידה בהולנד הייתה חוויה מדהימה! החדר והצוות היו כמו המלוניות בארץ שמשלמים עבורן 3,000 שח לפחות" 

נויה, רכזת הרווחה שלנו והמצטרפת הטרייה לצוות המנהל של דאצ'טאון, נמצאת בהולנד 'רק' שנתיים וחצי.

"הגענו בתקופה לא פשוטה בזמן הקורונה" היא מספרת, "סגר והרבה בדידות, רילוקיישן זה משהו שתמיד עמד על הפרק אך מעולם לא חשבתי שהיעד יהיה הולנד". בארץ היא עסקה בהפקות אירועים ולאחר מכן עשתה הסבת מקצוע להוראה – מורה לאנגלית ביסודי. היא היתה מאוד פתוחה למסע הזה וגם מודעת לקשיים שכרוכים בתוכו. 

"אני אדם שעובד בלו״זים" היא מעידה על עצמה. "מכורה ליומנים ולמשימות – מבחינתי זו דרך חיים, בין האימהות, למשרה מלאה בהפקות טיולים וסיורים ברחבי הולנד, מצאתי את דאצ׳טאון שמבחינתי הוא ארגון שמוציא מאנשים את הטוב שבהם. אני נהנית לייצר שיח ועניין ולהיפתח ולשמוע אנשים במגוון צבעים ודעות".

רוב החברות שלה פה הן ישראליות אבל יש גם אמהות מהגן של הבנות שהיא נפגשת איתן לפעמים וזה דווקא מעניין. וגם החברות מהעבודה, שמגיעות מכל מיני מדינות שונות ותרבויות שונות. 

עבור נויה הלידה של בתה אמליה הייתה אירוע מכונן וחיובי בהולנד. "זו הייתה חוויה מדהימה!" היא אומרת. "הצירים תפסו אותי באמצע היום בזמן שופינג ונסעתי לבית החולים – תוך שלוש שעות אמליה הייתה בחוץ. החדר והצוות היו כמו המלוניות בארץ שמשלמים עבורן 3,000 ש"ח לפחות. דואגים מטפחים ושולחים במשך שבוע מישהי אלייך הביתה, שתלווה אותך בהתחלת התהליך. כולל הסברים על הנקה, שקילה, קיפול כביסות – דברים שבארץ רק חולמים עליהם!" 

ובכל זאת, הגעגועים לארץ אינם פוסקים. "במיוחד בשבתות כשאני רואה את אמא שלי אצל סבתא שלי עם האוכל הטעים בתבל והבית החם והמזמין. זה כל כך שונה מהתרבות ההולנדית המנומסת והקרה".

סבתא שלה יהודית היא גם זו שנויה חושבת עליה ביום האישה. "אם מדברים על נשים חזקות הרי שהיא האישה שאני מעריצה. בת 90, מטופחת, תמיד עם ציפורניים מסודרות, צבע בשיער, אוהבת להתלבש להתאפר ולהיות 'פיקס' במילותיה. יושבת ופותרת תשחצים כמו גרעינים, תמיד חיובית ואופטימית – למרות החיים הלא פשוטים שעברה. אני הייתי רוצה להיות עם הרוח, הצלילות, הכוח, החיוכים והנתינה שלה בגיל 90 , סבתא יהודית שלי, אישה ומופת".

סבתא יהודית הההשראה של נויה
Avatar photo

ד"ר שלום צוקרמן גר באמסטרדם ועובד כמרצה וכחוקר באוניברסיטת אוטרכט בתחום הפסיכולוגיה של השפה (פסיכו-בלשנות). הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה קוגניטיבית בתל אביב, ועשה דוקטורט בנושא התפתחות שפה אצל ילדים, באוניברסיטת חרונינגן שבהולנד.
שלום תמיד אהב לכתוב ולערוך, החל מספר המחזור של בית הספר התיכון , דרך עלון גרעין הנח"ל וספר הפלוגה בצבא ועד שירים, ספרי ילדים וסיפורים שכתב למגרתו האהובה (היא מעולם לא כתבה לו בחזרה...). שני ספרי ילדים פרי עטו התפרסמו בישראל בספריית פיג'מה - 'יוסף איש חלם הולך לוורשה' ו 'יוליה אוספת עלים'.
https://www.pjisrael.org/book/yosef_ish_chelm/
https://www.pjisrael.org/book/yulia-osefet-alim/
שלום הצטרף לצוות דאצ'טאון באמצע שנת 2020 ומשמש כעורך וכותב.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.