עושים קונצים: קרן אור על אפרת זהבי

מורן אביב דביר פוגשת אמנים ישראלים פעילים שחיים בהולנד (Kunst אמנות).

אפרת זהבי, אמנית פורטרטים וסיפורים, הגיעה כסטודנטית בשנות העשרים לחייה היישר מהאינתיפדה בירושלים לזרועותיה המחבקות של רוטרדם. בעיר הרב התרבותית הזו היא מצאה מנוחה והרבה מאוד השראה.

צילום תמונה ראשית: Aad Hogendoorn

"הגעתי בכל פעם לפינת רחוב אחרת והזמנתי אנשים לשבת מולי, לשוחח ולהיות מודל לפיסול"

בבוקר שישי אפור וקר למדי, עשיתי את דרכי מדלפט לרוטרדם לשכונת Kathendrecht, שם שוכן ״בית הסיפורים״ (Verhalenhuis). זהו בית צבעוני וחם עליו שמעתי מזמן, וסוף כל סוף הגיעה ההזדמנות הנפלאה לבקר בו. אפרת זהבי הזמינה אותי להיפגש בקומה השלישית, שם מוצגת התערוכה שלה. בית הסיפורים הוא מרכז אמנות ותרבות שמטרתו להפגיש בין כמה שיותר אנשים אחד עם השני ועם העיר שלהם דרך אמנות, תרבות וסיפורים אישיים. בקומה הכניסה יש מסעדה ובית קפה שמזמין לשהות ממושכת ולארוחת צהריים ביתית. כל יום יש במסעדה שף אחר ובמדף מעל הפתיליות יש תמונה מתחלפת של אותו שף כתינוק.

בית הסיפורים כשמו כן הוא, מלא בסיפורים אישיים ובהזדמנויות להתארח ולבקר בעולמות שאנשים מביאים איתם. בנוסף לסיפורי האנשים, יש גם את הסיפור של המבנה עצמו (שלוש קומות ועליית גג). בית הסיפורים עסוק וחוקר את כל השכבות וההיסטוריה שהמקום מכיל ורואה בשכבות האלה כוח ועוצמה. אפרת זהבי הוזמנה ל"שהות אמנית" (Art residency) בבית והתבקשה ליצור בעקבות ובהשראת המקום. בקומה השנייה של הבית חיו עד שנת 2008 האמן ההולנדי ואלי אלנבאס (Wally Elenbaas) עם אשתו היהודיה אסתר הרטוג (Esther Hartog). אסתר הצליחה להתחבא ולשרוד בבית הזה לאורך כל מלחמת העולם השנייה. אפרת זהבי יצרה תערוכה המשוחחת עם יצירותיו של אלנבאס ושזורה בתוכן ברחבי הדירה. בית הסיפורים הותיר בי תחושה חזקה של בית. מקום שבטוח אחזור אליו. בית ללב הזר שלי כאן. תודה אפרת שפתחת לי דלת. 

אולי יעניין אותך גם:

חלומות גדולים ונחישות להצלחה: דיקלה בהולנד 
בית הקברת המוסלמי הגדול בהולנד נפתח 
סוגרים שנה בדאצ'טאון: הכתבות הנצפות ביותר

מי את ובמה את עוסקת? 

אני אמנית פלסטית רב תחומית. משלבת פיסול, פרפורמנס, רישום, כתיבה ואנימציה. היצירות שלי לרוב משתפות את הקהל ואני סקרנית ונמשכת לסיפורי החיים של אנשים שאני לא מכירה. 

נולדתי בחיפה בשנת 1974 אמי משוררת, אבי פיזיקאי בפנסיה ועוסק באמנות במשרה מלאה. יש לי אח אחד שצעיר ממני בשנתיים, הוא כימאי ומהנדס חומרים.

איפה, מתי ולמה הגעת להולנד ?

הגעתי בשנת 2001, בגיל 27, ללמוד תואר שני באמנות פלסטית באקדמיה לאומנות ברוטרדם. נשארתי בעקבות האהבה לעיר ולחברי לחיים. אחרי כמה חודשים בהולנד (כסטודנטית בשנה הראשונה ברוטרדם) היו לי בעיות עם הויזה, עורך הדין לענייני הגירה שעזר לי בתהליך הפך להיות בן זוגי איתו אני חיה עד היום.

לרוטרדם הגעתי אחרי שבע שנים בהם גרתי בירושלים. אילו היו שנות האינתיפאדה השנייה בהם התפוצצו אוטובוסים או בתי קפה בתדירות גבוה והחיים היו מלאי חרדה ואיום. הגעתי להולנד מפוחדת וחשדנית. החוויה הישראלית של שנות האינתיפאדה בירושלים השפיעו על היצירה שלי בתחילת דרכי האמנותית כאן. בשנת 2004 יצרתי את העבודה ״חיים או תיאטרון״. זהו מיצב ובו קיר בטון מירושלים ולפניו דמות שהיא בעצם פרוטרט עצמי, שהסתובבה על מנועי גריל שאוורמה. הדמות החזיקה בשתי הידיים אקדחים המכוונים לראשה. העבודה הזו משקפת את התחושה בה חייתי אז, מעין רולטה רוסית. הפחד הוא כמו קיר שסוגר עליך ולא נותן לך לחיות. באיזשהו מקום העבודה הזאת גם משקפת בשבילי את התחושה של הפלסטינאים שחיים מאחורי הקיר, ואולי גם מאבדים את הרצון לחיות. העבודה היא הומאג׳ לשרלוטה סלומון (Charlotte Salomon) אמנית יהודיה 1917–1943. בתקופת מלחמת העולם השנייה בזמן שהתחבאה מהנאצים, היא יצרה יצירת מופת, ספר על חייה וקורות משפחתה, שנקרא ׳חיים? או תאטרון׳. אני ממליצה מאוד לראות את העבודות שלה במוזיאון היהודי באמסטרדם. 

האם פעלת בישראל כאמנית? 

למדתי תואר ראשון באמנות בבצלאל, ואז שנה בבית ספר לתיאטרון חזותי בירושלים. לא הספקתי לעבוד בישראל כאמנית, כי די מהר עברתי לגור ברוטרדם. הלימודים בבצלאל היו חוויה מורכבת ולא שמרתי על קשרים משמעותיים עם אנשים מהתקופה הזו. בנוסף, עזבתי את ישראל אחרי תקופה של אבל על חבר שמת בתאונת צלילה. הייתי צריכה את המרחק הזה מישראל, רוטרדם היתה עבורי חבל הצלה לנפש. הגעתי לכאן מטושטשת מהאובדן של החבר הקרוב ועם פחד להתהלך ברחובות. העיר הסבה לי הרבה מנוחה ושקט על אף הזרות. אחרי 12 שנה של חיים בהולנד הצגתי לראשונה בישראל במוזיאון העיר בחיפה סדרת פורטרטים מפלסטלינה. פיסלתי שם גם במשך כמה ימים מבקרים של המוזיאון. זו הייתה חוויה שהדגישה בעיני שוב את האוניברסליות של אנשים בכל העולם. לא הרגשתי שלראיין אנשים בישראל זה שונה מאשר בהולנד, גרמניה או יוון… 

האם ואיך הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? 

אני מאוד מחוברת לזהות ולתרבות היהודית ולסיפורי התנ״ך במובן המיתי שלהם. בשנים האחרונות מעסיק אותי מאוד המושג ״דיבוק״. אני מרגישה שהזהות היהודית שלי מקבלת מקום גדול ומשמעותי ביצירה שלי לעומת הזהות הישראלית, אליה אני פחות מחוברת. בשנת 2016 כתבתי סיפור בעיתון De dichtkunstkrant. זהו עיתון חינמי לשירה ואומנות, שהוצאתי פעם בשנה 2012–2016 עם בן זוגי. הסיפור הוא על סבתא שלי שנולדה בהאג ובגיל 19 ברחה דרך צרפת ושוויץ ובסוף הגיעה לישראל.  בימים אלה ב״בית הסיפורים״ ברוטרדם  חזרתי לעסוק בקשר עם סבתא שלי, למה שהיא עברה בתקופת המלחמה, ואיך זה משפיע עליי.

בתערוכה ״ מוחבא״ אני מתכתבת עם האמן ואלי אלנבאס ועם אשתו אסתר הרטוג, ושוזרת דרך עבודות פיסול ורישום את סיפורה של סבתי . 

בתור ילדה אני זוכרת שסבתא שלי סיפרה רק סיפורים יפים על הילדות שלה בהולנד. אני זוכרת שלוש מילים שהיא לימדה אותי: ווחלצ'ה vogeltje – ציפור קטנה, thee-muts כרית לחימום התה (מאוד הולנדי!) וחזלך Gezellig, שזה נעים ונחמד ביחד עם החברים או המשפחה. 

רק כשהגעתי להולנד, וביקרתי באוסטריה וגרמניה, התחלתי לחשוב על מה שסבתא שלי עברה בזמן מלחמת העולם השנייה. הבנתי שאני חיה במקום שבו סבתא שלי גדלה. היא עזבה את מקום הולדתה כפליטה, הוריה נרצחו באושוויץ, אבל איתנו, הנכדים היא אף פעם לא דיברה על הפחד, החשדות, העצב שהיא חוותה אז. הרגשות האלו היו תמיד ׳מוחבאים׳, ואני כילדה לא שמתי לב שהם היו קיימים. היום בתערוכה אני משוחחת ויוצרת בעקבות הרגשות המוחבאים האלה. 

איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך? 

החיים ברוטרדם השפיעו מאוד על העבודה שלי. בשנת 2007 יצרתי את אחת העבודות שקיבלו הכי הרבה חשיפה – Performance Passportraits. זוהי סדרה של יותר משלוש מאות פורטרטים מפלסטלינה שנוצרו במקומות שונים, בעיקר ברוטרדם. העיר הזו מרתקת אותי ומעוררת בי הרבה השראה. אני הולכת ברחוב ומרגישה חלק מעושר תרבותי כל כך גדול. זוהי עיר של מהגרים, מלאה בסיפורים וחוויות חיים המתקיימות זו לצד זו. בסדרת הפורטרטים, הגעתי בכל פעם לפינת רחוב אחרת והזמנתי אנשים לשבת מולי, לשוחח ולהיות מודל לפיסול. האנשים שהתיישבו הגיעו מתרבויות ומוצאים שונים, רובם זרים כמוני.

קראתי לזה ״סטודיו מהגר״. נמשכתי לעבודה עם פלסטלינה כי דמיינתי שאני אנדוד ממקום למקום ובכל פעם אני אבצע את פעולת הפיסול והשיחה. לאחריה אקווצ׳ץ בחזרה את הפלסטלינה להיות גוש ראשוני ואמשיך הלאה. דמיינתי מעשה אמנותי ללא אחיזה באובייקט וללא תוצר סופי. המטרה היא הפעולה, התנועה והארעיות שהפלסטלינה מזמנת. התכנון לא צלח ומהר מאוד הבנתי שאני מתחברת לפורטרטים ולאנשים. היה לי קשה לי למעוך את מה שיצרתי ולהחזיר את הפלסטלינה להיות גוש חסר צורה. החלטתי ליצור את אוסף הפורטרטים ולא למכור אותם. כאוסף, העבודה מקבלת מימד נוסף ועוצמתי. האוסף יוצר עיר שלמה מגוונת ומורכבת. תוך כדי השיחה עם המודל לפיסול נגלו כל הבעות הפנים והפרטים הכי קטנים ומרגשים של הפנים. עבורי זה מצב אידיאלי לפיסול. אני לא צריכה שיישבו מולי בלי לזוז ולנשום, להפך. נושאי ואופן השיחה השתנו והתעצבו תוך כדי חוויות והתנסות. השיחה עצמה הפכה להיות חלק מאוד משמעותי מהעבודה. בשנת 2017, בעקבות הסדרה הזו, הוצאתי ספר בשם Anonnynous Glossy ובו סקירה של חלק נבחר מהפגישות והשיחות שניהלתי בליווי צילומים של היצירות שנוצרו בעקבותיהם.  

מה חסר לך/מתגעגעת אליו מעולם האמנות והתרבות הישראלית? 

בישראל יש הרבה מאוד אמנים טובים, אבל מכיוון שהקשר שלי לעולם התרבות והאמנות לא עמוק אז אני לא מרגישה תחושת געגוע לשום דבר. פעם בשנה אני נוסעת לבקר את המשפחה ואז כמובן שאני מבקרת במוזיאונים והולכת לראות אמנות. לשמחתי ההורים שלי חובבי אמנות, אז יש לי פרטנרים לשיטוט במוזיאונים. אני מאוד אוהבת את מוזיאון חיפה ומוזיאון ישראל. אבל תמיד הכי מרגש אותי הוא מוזיאון ארצות המקרא בירושלים – יש שם מוצגים שתמיד מעוררים בי השראה.

והכי חשוב – תמיד כשאני מבקרת בארץ אני מביאה איתי במזוודה שק של פלסטלינה בכל מיני צבעים שמאוד קשה להשיג בהולנד. בישראל ילדים משחקים הרבה יותר בפלסטלינה ולכן יש המון סוגים וגוונים.

האם יש יצירה שאת מרגישה שמחברת אותך בין הולנד וישראל? שמותחת חוט מכאן לשם? 

כן בהחלט. למשל העבודה mOTHER. אחרי שראיינית כל כך הרבה זרים בהולנד, תהיתי איך זה יהיה לפסל מישהו קרוב מאוד, שאני מכירה שנים. תהיתי אם אוכל ללמוד להכיר את הקרוב אליי בצורה אחרת, בלי דעות קדומות (בדומה לניסיון להיפטר מהדעות הקדומות שלי למשל על מהגרים מארצות ערב, נשים שלובשות חיג'אב, פליטים, חסרי בית ועוד). החלטתי לפסל ולראיין את אמא שלי. פעולת הפיסול של אמא שלי גלגלה אותי לרעיון לראיין אנשים זרים על אמא שלהם. תהיתי אם וכמה הם באמת מכירים את האמהות שלהם. ישבתי חמישה חודשים במוזיאון סטדלייק סחידאם (Stedelijk Museum Amsterdam), וראיינתי יותר משבעים מבקרים. מילד בן שבע עד אשה בת שמונים. על סמך הסיפורים שלהם יצרתי רישומים, קולאז'ים ופסלים של ׳אמהות מיתולוגיות׳ שילוב של הסיפור האישי על האמא עם דמות מוכרת מסיפורים, מיתולוגיות או אגדות, כמו מריה, קאלי, לילית וכו'. זהו אוסף פורטרטים פנימיים, לא של פנים אינדיבידואליות, אלא של אישיות ארכיטיפיות. 

מקום בהולנד שהיית לוקחת חבר או חברה שהם אמנים או חובבי אמנות?

מאוד תלוי אילו תערוכות מציגות. אני תמיד מעדיפה תערוכות יחיד בהן אפשר לראות התפתחות של אמן לאורך השנים. חוץ מזה, כמובן שהייתי לוקחת לבית הסיפורים ברוטרדם – מקום שמחבר בין כל כך הרבה תרבויות ואנשים. ובכלל להסתובב בעיר. אני מחוברת ואוהבת את הסצנה האמנותית ברוטרדם. היא תמיד מרגישה מאוד פתוחה, חברותית ולא סנובית. אני מרגישה בבית ברוטרדם, ותמיד כיף לארח בה אנשים. את המוזיאון בליידן לאמנות עתיקה Museum Volkenkunde אני מאוד אוהבת וחוזרת לשם הרבה.

אמן/אמנית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה? 

יש כמה אמנים שאני מקבלת מהם הרבה השראה ליצירה ומרגישה שהעבודות שלנו מתכתבות מרחוק. אולי יום אחד נוכל גם לשתף פעולה וזה יכול להיות נפלא. הפסל Folkert de Jong שעושה פסלים גדולים וצבעוניים שאני מאוד אוהבת, שגם קשורים למיתולוגיות או לעולם אגדות. Femmy Otten ו-Eva Spierenburg, שתי אמניות רב תחומיות שמשלבות פיסול וציור ולפעמים פרפורמנס, והגוף מאוד חשוב ביצירה שלהם. עוד אמנית רוטרדמית שאני אוהבת ומשלבת רישום, פיסול והרבה מיתולוגיה היא Charlotte Schleiffert. 

אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?  

אולי פסיכולוגית, אולי ביולוגית חוקרת חיות. כילדה הערצתי את ג׳ון גודול (Jane Goodall) שחקרה קופים באפריקה. היא הייתה עבורי מושא להערצה. אשה אמיצה שישנה בג׳ונגלים בלי פחד והרבה תשוקה ותעוזה למה שהיא עושה. בספר שלה  In the shadow of man / My Life with the Chimpanzees יש פרק ובו תמונות תקריב של הבעות שונות של הקופים ומה המשמעות שלהם. היא הייתה הראשונה שדיברה על חיות כאינדיבידואלים בעלי רגשות. אמנם לא הפכתי לחוקרת חיות אבל אני בהחלט נמשכת לכל עולם ההבעה והרגש של יצורים חיים. אני חוקרת בני–אדם כאילו הם היו קופים.

מה היחסים שלך עם השפה ההולנדית?

אני אוהבת את השפה ההולנדית, אני מדברת וכותבת בשפה הזאת. על אף השגיאות בדקדוק, אני מרגישה בבית בשפה הזו, זוהי שפת היומיום שלי וזוהי מעין שפת סבתא עבורי. על אף שאמא שלי לא למדה את השפה, וסבתא לא דברה איתנו הולנדית, שמעתי אותה מדברת. אולי בתת מודע זה נשמר איפשהו בזיכרון. למדתי הולנדית אחרי שבע שנים כאן. מה שהכי עזר לי לתרגל את השפה היו שלוש שנים בהם עבדתי במסעדה במקביל לחיי כאמנית. 

אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה? 

איפשהו באירופה, אולי בלגיה, גרמניה. בכל מקרה טוב לי פה עכשיו, ומקווה להישאר פה.

טיפ/לחישה לאמנים שרק נחתו?

אני מאמינה שאם רוצים לקבל תשומת לב, הדרך הכי טובה היא להעניק תשומת לב. צאו לרחוב, תתחברו לאנשים ולסיפור שלהם. אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית ונמשכת לאאוטסיידרים אחרים. החיבור לזרים אחרים יכול להעניק תחושת שייכות למקום. אם אתם יודעים שאתם רוצים להישאר, תלמדו הולנדית! זו הדרך הטובה ביותר להתחבר ולמצוא את הדרך.  

אז למה את עושה קונצים?

כי זה אתגר אין סופי, אף פעם לא משעמם לי. דרך פעולת האמנות אני יכולה להשתנות ולהתחדש כל הזמן. 

איפה אפשר לראות יצירות/עבודות שלך? 

בימים אילו, עד 12 למרץ ב-Verhalenhuis Belvedere

בשנת 2024 יפתח מוזיאון חדש ברוטרדם FENIX אני שם כמעט בכל יום שישי. יהיה נחמד להיפגש. 

סדרה של יותר ממאה פורטרטים היא חלק מהקולקציה הקבועה של המוזיאון ותהיה בתצוגת קבע כשהמוזיאון יפתח. 

• חשבון הפייסבוק של אפרת
• כתובת האתר של אפרת
• חשבון האינסטגרם של אפרת