עושים קונצים – מורן אביב דביר פוגשת אמנים ישראלים פעילים שחיים בהולנד. והפעם היא פוגשת את שגיא גרוס.
מורן משוחחת עם שגיא גרוס – כוריאוגרף, במאי תיאטרון ויוצר סרטי אומנות. בין אמסטרדם לגרמניה, גרוס יוצר ומפתח פרקטיקה תנועתית ייחודית, המתייחסת לזהויות הרבות שאנשים נושאים בתוכם.
שלהי קיץ הולנדי, הילדים חזרו למסגרות ואני ממשיכה בשיטוטים שלי בעקבות אמנים ישראלים שחיים בהולנד. תפסתי רכבת לעיר הגדולה ואז מעבורת ל Amsterdam-Noord בדרכי למוזיאון היפה Eye film museum.
בבית הקפה שעל המרפסת המשקיפה לים, פגשתי את שגיא גרוס – כוריאוגרף, במאי תיאטרון ויוצר סרטי אומנות. השמש ליטפה אותנו, השיחה ריגשה אותנו וכך יצא שהפגישה התארכה הרבה מהצפוי. גילינו שיש לנו הרבה חיבורים וחוטים לטוות יחד. השיחה שלפניכם היא שער לעולם היצירה של גרוס, שבעשרים השנים האחרונות חי, יוצר ומפתח פרקטיקה תנועתית ייחודית בין הולנד לגרמניה. הפרקטיקה של גרוס כוללת התייחסות מרובה לנושא הזהויות והתרבויות אותם נושאים הרקדנים בגופם. הזהויות השונות שגרוס נושא, ביניהן עברית, ישראלית, ויהודית הן חלק משמעותי מתהליכי היצירה שלו ומהפילוסופיה התנועתית אותה הוא מנסח.
מי ומה
"שמי שגיא גרוס, אני כוריאוגרף, במאי תיאטרון ויוצר סרטי אומנות. גדלתי במרכז תל אביב עם אימי שוחרת האמנות והתרבות ואחותי שגדולה ממני בשלוש וחצי שנים. באמסטרדם אני יוצר במסגרת הStichting GrossDanceCompany. זוהי קבוצה שהקמתי בשנת 2012 עם בן זוגי לשעבר. בשנתיים האחרונות, אני גם המנהל האמנותי של WDTanztheater בנורד ריין ווסטפלייה (קלן/דיסלדורף) שבגרמניה."
מתי ולמה הגעת להולנד?
"אני חי בהולנד משנת 2002. בארץ למדתי בתיכון תלמה ילין. בגיל 20 הגעתי להולנד להמשך לימודים ב Dutch National Ballet Academy. לאחר הלימודים עבדתי כרקדן בין היתר בבית האופרה ההולנדית. ככוריאוגרף ובמאי, עבודותי הוצגו בין היתר בלהקות ופסטיבלים בהולנד, גרמניה, שוויץ, יפן, אוסטרליה, ארצות הברית, אנגליה, אוסטריה, פינלנד, דרום קוריאה, דנמרק, רוסיה, צרפת, בלגיה, פורטוגל ואיטליה. עד כה אחד מהפרויקטים החשובים ביותר שלי הייתה הזמנה להופיע באודיטוריום של מוזיאון הלובר בפריז. ההופעה היתה שילוב של סרט אמנותי שיצרתי לצד הופעה חיה, שהוצגו בפסטיבל לסרטי אמנות של הלובר. הלהקה שלי הייתה האנסמבל הראשון שהופיע באודיטוריום של הלובר אי פעם. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת, וצוות המוזיאון היה שותף מלא ותומך בתהליך של עיבוד המופע לצד הקרנת הסרט. לצד זה, הכוריאוגרפית האגדית קרולין קארלסון תמכה באחת מההפקות הגדולות הראשונות שלי, עם רזידנסי במכרז לכוריאוגרפיה:
Carolyn Carlson – National Choreographic Centre Roubaix Nord-Pas de Calais שבצפון צרפת. זאת הייתה חוויה שהותירה בי חותם עמוק, ואפשרה לי לצמוח כאמן."
האם פעלת בישראל כאמן?
"עברתי להולנד בגיל 20. אחרי הלימודים בתלמה ילין, רקדתי שנתיים בתל אביב בלהקת בת דור המיתולוגית, ולהקת דה דה דאנס. את דה דה דאנס הקימו חברתי הקרובה יערה דולב ז׳׳ל ובן זוגה באותה תקופה עמית גולדנברג שרקדו בלהקת בת שבע. רקדתי גם באופרה הישראלית במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. לעבוד בישראל בגיל צעיר התווה את דרכי ונתן לי נסיון עשיר להתמקצעות ובסיס להמשך.
האותנטיות הלא מתפשרת של המוזיקה, האמנות, המחול והתיאטרון הישראלים הם בעיני מהות חזקה וכנה, שמייצגת אינדיבידואליזם מרתק. מגיל צעיר שרתי והופעתי בטקסים של בית הספר. בגיל תשע התחלתי לרקוד סטפס, תוך כדי השתלמויות אצל מאסטרים ,רקדני סטפס אפרו-אמריקאים מניו יורק שהובאו על-ידי מורי להשתלמויות בישראל. הסטפס לימד אותי מהי מוזיקת ג׳אז ואימפרוביזציה, ונתן לי כלים, ככלי נגינה לכל דבר, עם כפות הרגליים. ריקוד הסטפס ליווה אותי עד ללימודים במגמת מחול בתיכון בתלמה ילין תחת ניהולו של דויד דביר. הייתי שם בן יחיד בכיתה. בתיכון נפתחתי לעוד ז׳אנרים ובעיקר גיליתי את תחום הכוריאגרפיה המקצועית ואת תחושת הביטחון והסקרנות שמתקיימת בי בעודי מצוי בעמדת הכוריאוגרף היוצר. תהליכי היצירה שחוויתי בתיכון היו חזקים ומטלטלים. התמודדתי עם הקצוות וריבוי הזהויות שאני מחזיק. תקופת התיכון היתה חוויה מכוננת עבורי כיוצר."
האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?
"כן. תהליכי העבודה שלי מתבססים על הפילוסופיה היצירתית שנקראת ׳Physical script’.
המחקר האמנותי שלי מתעסק בדרך כלל ברצון להביע ולחלוק ׳טעמים׳ מזהויות שונות שאני מחזיק וממגוון הזהויות של האמנים והאמניות איתם אני נפגש ועובד. ב-Physical script נוצרת יישות שלישית, מתוך המפגש שלי ושל הרקדנים איתם אני עובד.
בתחילת תהליך אני יוצר את החומרים התנועתיים בנוכחות הרקדנים והם עוקבים אחרי. אני קורא לזה ה-Script המקורי. לאחר מכן, אני מפרק ומרכיב את ה-Script התנועתי, לכל מיני כיוונים, תוך כדי שיחות והתנסויות פיזיות של הרקדנים. מאוד חשוב לי לפסל את הרקדנים לפי סיפורם האישי וההיכרות האינטימית שנוצרת במהלך העבודה ולהעצים אותם, תוך כדי התהליך.
העבודה והתהליך תובעניים ומרגשים. אני פחות מתחבר לתנועה וריקוד רק כמקור להנאה. אני רואה בפעולת הריקוד צורך ממשי והבעה קריטית של הגוף לספר את הסיפור ואת המציאות שאדם חי בהם, בין אבסטרקטיות לנרטיביות.
סבא וסבתא שלי מצידה של אימי, ברחו לישראל מרומניה בשנת 1942, כשהשלטון הנאצי השתלט על אירופה. סבא שלי גוייס לצבא הבריטי, ולאחר מכן היה ממקימי מדינת ישראל. איש של מוזיקה קלאסית ושפה. אמי גדלה בקיבוץ רמת השופט ומושב רמת צבי בעמק יזרעאל.
הצד של אבי, מעליית יהודי תימן, גם כן התחבר למוזיקה ותרבות יהודית. אבי גם הוא ממשפחה יהודית תימנית חילונית, אוהב מאוד גם כן את כל סוגי המוזיקה הקלאסית וגם בלט. הורי התגרשו כשהייתי ילד קטן, אך שניהם תמיד תמכו בהתפתחות האמנותית שלי. גדלתי בבית עם רוח מאוד ישראלית חילונית ואומנותית. בשישי אחר הצהריים אמא שלי היתה מארגנת ומנקה את הבית ושומעת בקולי קולות שירי להקות צבאיות, שלמה ארצי, יהודית רביץ, מתי כספי אהוד מנור ועוד. לצד זה, התגנו בבית גם מוזיקה קלאסית ואופרה.
המוזיקה איתה אני יוצר היא קולאז׳ של מגוון ובתוכו לרוב מופיעה גם מוזיקה ישראלית. היצירה החדשה שלי ‘Printemps 22’, היא סרט אומנותי שמשלב בתוכו מחול ותיאטרון. הסרט מספר את סיפורה של רקדנית יהודיה, חצי אוקראינית חצי רוסייה. נפגשנו בגרמניה ממש במקרה באודישן שערכתי לפרוייקט עם קבוצה של רקדנים לפני תחילת המלחמה באוקראינה. הזמנתי אותה לעבוד איתי ותוך כדי תהליך היצירה הקבוצתית הרגשנו חיבור מעמיק. במהלך שיחות על קפה בהפסקות הצהריים היא חשפה בפני את סיפור חייה והזהות של משפחתה. יש להם מפעל משפחתי בלביב אוקראינה, שהופצץ במלחמה, וכל זאת בזמן שאנו עובדים בדיסלדורף.
היצירה מציגה סיפור נוגע ללב, של רקדנית בעלת זהות מורכבת לצד ההיסטוריה המלחמתית המתסכלת שחוזרת על עצמה. הסרט פתח לפני כחודש, בהקרנה מרכזית, את פסטיבל סרטי התיאטרון מחול הבינלאומי ׳Moovy’, בקולנוע של Museum Ludwig, ב-FilmForum NRW שבקלן בגרמניה."
איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?
"כל חיי הבוגרים היו כאן, אני לא מכיר אורח חיים אחר. אני לא יודע אם הולנד כמקום משפיע על היצירה שלי כמו העובדה שאני אחר וזר כאן. כאמן קוויירי ישראלי והולנדי, יש בי סקרנות גדולה לגבי הזרות והזהויות השונות שמתקיימות בתוכי, והן אילו שמזינות ומפעילות כל הזמן את היצירתיות שלי. כמו כן אני נמשך לעבוד עם רקדנים ורקדניות בעלי רקעים שונים ממדינות שונות."
מה חסר לך / מתגעגע אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות של ישראל לזה של הולנד?
"אני מאוד אוהב ומתחבר לאמנות ישראלית. יש משהו מעמיק ומעשיר בצורה בה אמניות ואמנים ישראלים מציגים את עבודותיהם. כיום אני משתדל לעקוב בעיקר אחרי קולנוע וסדרות אמנותיות ישראליות. כמובן שמוזיקה ישראלית מאוד חשובה לי, משירי ארץ ישראל היפה ועד משוררים ומלחינים של ימינו. קורה לי לא מעט שאני מדווש על האופניים ברחובות אמסטרדם עם יהודית רביץ באוזניות ועוטפת אותי חמימות ותחושות של שייכות."
מקום בהולנד שמעורר בך השראה?
"בית הקפה האהוב עלי באמסטרדם ׳Alberto’ בפייפ, אני יושב שם שעות עם המחשב, וכותב עבודות חדשות ויצירות. משהו במקום הזה נותן לי מרחב ואוויר.
אני די אמסטרדמי, לא יוצא לי לנסוע הרבה למקומות אחרים מחוץ לעיר בתוך הולנד, רק לגרמניה או מדינות אחרות לעבוד. אמסטרדם זה הבית שלי. אני מאוד אוהב לדווש על אופני ההולנדיים בימי הקיץ החמימים."
מה היחסים שלך עם השפה ההולנדית?
"אני מדבר, קורא וכותב הולנדית בצורה שוטפת ואני מבין גם גרמנית. אני זוכר שאחרי שהתחלתי לדבר הולנדית, הבנתי שאני חייב לסגל וללמוד את האינטונציה והמוזיקליות של השפה. הצורה הספציפית שמביאה איתה הרבה מהתרבות והקצב של המקום הזה."
אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?
"הייתי שמח לעבוד עם Nederlands dans theater בהאג. זוהי להקה מדהימה עם רקדנים מעולים, עבדתי בכמה פרוייקטים עצמאיים עם שבעה רקדנים בוגרי הלהקה וזאת היתה חוויה מאוד מיוחדת. אני גם מאוד רוצה לעבוד עם IDFA, פסטיבל הסרטים הדוקומנטריים ויש לי גם כמה רעיונות שיתאימו למוזיאון היהודי באמסטרדם. אמנית, אמנם לא מקומית, שהייתי רוצה לשתף איתה פעולה היא אחינועם ניני.
לצד העבודה היצירתית, אני נמצא בתהליך מחקרי עם צוות של חוקרי אמנות, בין היתר עם ד׳׳ר דריק בראון מאוניברסיטת מלבורן, חוקרת המחול ברטה ברמודז, שחוקרים ביחד איתי את עניין הזהות' ואיך זה משתלב ביצירות שלי. המחקר הזה תומך ומרחיב את פיתוח המתודיקה והפילוסופיה שלי ‘Physical Script’. אני מאוד אוהב את שיתוף הפעולה הזה שמחבר בין העבודה שמתרחשת בסטודיו לבין המחשבה המחקרית."
אם לא היית מתעסק באמנות , מה היית עושה?
"קשה לי קצת לדמיין את זה. אולי הייתי פותח מרכז הוליסטי ובו עבודה על הגוף, בית קפה אורגני עם מנות מפנקות, שיעורי יוגה והעצמה אישית."
אם לא הולנד, איפה היית גר ולמה?
"ספרד. היא מזכירה לי את ישראל. רק שהם הרבה יותר רגועים ומנומסים."
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
"מנהל תיאטרון ויוצר סרטים ומופעים. לצד זה אשמח לעבוד עם אמנים ואמניות מסחריים, להציג לקהל רחב ככל האפשר. שכל בן אדם באשר הוא/היא, יוכלו להתחבר ליצירתי, גם מחוץ לתחום התיאטרון."
טיפ לאמנים שרק נחתו?
"הרשמו לאחת התוכניות באוניברסיטאות בהולנד. יש כאן בתי ספר מעולים. נסו ללמוד הולנדית, זה עוזר וכיף ללמוד שפה אחרת."
למה אתה עושה קונצים?
"גדלתי בבית אומנותי. זה מה שינקתי מגיל אפס. אימי המנוחה שנפטרה לפני כשנתיים וחצי הייתה אשת אופרה ואומנות. זה היה הדבר הכי חשוב לה והיא דאגה לחשוף אותנו לזה כל הזמן. היא הייתה אומרת לי ״בוא נלך לאופרה לבכות קצת״. אני חי ונושם אמנות ומוזיקה מאז שאני זוכר את עצמי, ולאמא שלי יש חלק מאוד גדול ומשמעותי מהיוצר שאני כיום. מאז שהיא נפטרה אני מרגיש שאני חי בשביל שניים, ומתמסר לאמנות עוד יותר."
איפה אפשר לראות יצירות שלך?
בקרוב בברלין, בהאגן ודיסלדורף. תעקבו אחרי באינסטגרם, אני מעדכן שם בכל מה שקורה.
כאן תוכלו לראות ולשמוע על הפרקטיקה התנועתית Scripting Dance שגרוס מפתח.
