אצלנו בחצר – סוד הגן הקסום

לאחרונה השתתפתי באירוע ונקלעתי לשיחה מעניינת על מגורים קהילתיים לבני 50+. הנושא מאוד קרוב לליבי, שכן הורי חיים כבר מספר שנים בדיור מוגן. לאימי יש אלצהיימר מתקדם ואבי מתדרדר לכיוון בצעדי ענק.

שנים לפני שעברו לשם שקלה אימי את אפשרות המעבר, אך אבי סירב בכל תוקף. מה שעצר בעדם אז, מלבד השיקול הכלכלי המובן מאליו, היתה ההכחשה  שהם הגיעו לגיל המצריך מעבר שכזה. בשלב שבו לא היתה לאבי ברירה אחרת ובהחלטה של רגע הוא הסכים למעבר, אבל מיד לאחר מכן התחרט. אימי לעומת זאת, כל השנים הללו לא מבינה היכן היא נמצאת ומבקשת לחזור הביתה. מידי יום אני מלאת הודיה על הטיפול המסור שאחותי והמטפלת הפיליפינית מעניקות להם, תחת המעטפת של אותו דיור מוגן בו הם מתגוררים.

אחרי השיחה העניין המשיך להעסיק אותי. בזמנים עברו ילדים היו משכנים את הוריהם בביתם ומטפלים בהם עד יומם האחרון. גם הסבים והסבתות שלי סיימו את חייהם בצורה כזו בבתי דודיי ודודותיי ובתמורה, הם טיפלו ודאגו לנכדים.

הוריי כנראה ציפו לכך ומאוד התאכזבו מן המציאות השונה. למרבה הצער, זה המצב ברוב המשפחות, שכן בימינו, הן גודל הבתים והן אורח החיים שלנו אינם מאפשרים זאת. לעיתים הילדים גרים רחוק, אפילו בארץ אחרת – כמונו בהולנד.

השאלה שחזרה ועלתה בי, היא איך בעצם אנשים רוצים לחיות בזקנתם? 

אני חושבת שאם להוריי היה פתרון דיור שאינו מיועד אך ורק לזקנים, אלא כזה שאליו יכלו לעבור עוד בבריאות טובה ודעה צלולה, אזי הם היו מפתחים קשרים חברתיים עם שכניהם ואולי לא היו מגיעים למצב שבו הם נמצאים היום. המחשבות לא הניחו לי והתחלתי להתעמק בקריאה. ניסיתי לפרק את מורכבות הנושא למספר מושגים, כמו בדידות, תחושה של בית, קהילה, שיתוף, תרומה, ייעוד, הרגשת בטחון ושיגרה. כל זאת  בכדי להבין מה באמת ייגרום לאדם לבחור מקום מגורים שיתאים לו בזקנתו.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

• בקרוב בדאצ׳טאון: תוכנית אקטואליה משפטית חדשה
• קורונה בהולנד: כל העדכונים 
• ההורים מזדקנים בארץ ואנחנו כאן. מדריך רגשי ומעשי

בדידות, בית ושייכות

בדידות יכולה להיות חברתית ו/או רגשית. אנשים מזדקנים לעיתים קרובות בבדידות, נשים רבות מתאלמנות וחיות לבד זמן רב וגם בזוגיות יש לעיתים הרגשה של בדידות, כשהילדים יוצאים מהבית או לאחר היציאה לפנסיה. 

מי כמונו יודע שמעבר לסביבה חדשה שאינה מוכרת, שינוי השגרה, ריחוק מן משפחה והחברים יכול להיות מאתגר. ככל שמתבגרים, יותר ויותר קשה לנו להסתגל למצבים חדשים. אני יכולה לתאר לעצמי שלהוריי המעבר לבית מוגן היה קשה באותה מידה (ואולי אפילו יותר), כמו שלי היה קשה להסתגל למעבר להולנד. 

מה הוא בית? מצאתי כי ניתן לחלק את המושג ״תחושת בית״ לשלושה היבטים:  פיזי, חברתי, וסוביקטיבי.  

הפיזי – הצורך במקלט, הגנה ובטחון כדי שנרגיש בבית. מקומות מוכרים כמו כיכר שכונתית או ספסל בפארק יכולים ליצור חיבור לתחושת בית. 

החברתי – קהילה שאנשיה דואגים אחד לשני. היכולת להזדהות עם אחרים ולהרגיש חלק מקבוצה (ביתיות). 

הסובייקטיבי – שינוי והסתגלות למצב חדש מהווים קושי גדול יותר בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי. רבים מאיתנו מפתחים לאורך השנים שגרת חיים המותאמת לצרכים האישיים, המשפחתיים והחברתיים שלנו. אולם, בהגיענו לגיל השלישי תחושת הביטחון והשגרה הנלוות לה, מקבלות מקום משמעותי יותר. כשאנחנו מעבירים את ההורים שלנו מביתם למעונם החדש, הם מאבדים את תחושת השליטה המוכרת להם ולכן מרגישים כל כך תלושים.

אז מה הפתרון? 

מצאתי שהפתרון האידיאלי הוא מגורים עם הרכב מעורב של דיירים – משפחות ורווקים, צעירים וקשישים – שבהם אנשים יכולים לשמור על עצמאותם ופרטיותם תוך שהם מרגישים בטוחים ונותרים חלק מקהילה. מקום מגורים שבו מפתחים שיגרות משותפות ואישיות לאורך שנים והופכים למעין משפחה שלעת זקנה תומכת האחד באחר. 

בעודי תוהה והופכת בחיפוש פתרון דיור שלא רק מציע עבור התושבים עוד מתחם דירות מסורתי או שורת בתים צמודי קרקע, אלא גם מקדם לכידות חברתית בסביבתו, עלה בדעתי רעיון ה- hofjes ההולנדים. התחלתי לקרוא ולחקור עליהם כדי לשאוב השראה מהטיפולוגיה הזו, בשאיפה לתרגם אותה לזמננו ומטרותינו. אני מבקשת לחלוק איתכם כאן כמה מהדברים שלמדתי.

אואזיס נסתר – hofjes

hof פירוש מילולי: גן או חצר. זהו אוסף של בתים ציוריים, נעימים, המקובצים סביב חצר משותפת, כיום בדרך כלל גן נוי. בחצר ניתן היה למצוא את המשאבה המשותפת, בור המים ושירותים משותפים נוספים, אשר תפקדו כמקום המפגש המרכזי. מכיוון שהחצר סגורה מהעולם החיצון על ידי חומה או גדר (המכילה שער), היא זוכה לפרטיות האופיינית לה, זאת למרות הקרבה למרכז העיר.

ה- hofjes ההולנדיים קיימים עוד מימי הביניים. הם נועדו בעיקר לנשים לא נשואות או אלמנות, עם מעט כסף, שהורשו לבלות שם את זקנתן בתקופה ללא הטבות סוציאליות. הנשים קיבלו דיור חינם, דמי כיס חודשיים וחומרי בעירה עבור חימום ובישול. לעיתים נדרש מחיר קנייה, שבדרך כלל שולם על ידי מעסיק לשעבר, מעין פנסיה של ימינו. 

דיירי ה hofjes פיתחו לאורך השנים שיגרות משותפות, כמו לגימת יין יחד בגן המרכזי בשעות אחר הצהריים שטופות השמש, חגיגת ימי הולדת, ארוחות משותפות וכיוצא בזה. ארגון hofjes מבוסס על סוג של קולקטיביות ושיתוף, קיבוץ מיניאטורי, אם תרצו.

ישנם כ- 144 hofjes בהולנד, רובם נמצאים ממש מתחת לאף שלנו, אך אם לא נדע על מיקומם נחלוף על פניהם מבלי לשים לב. אם יצא לכם להכנס פעם דרך שער של hof, אתם ודאי מכירים את ההרגשה של מעבר חד מרחוב סואן לאואזיס של שקט ורוגע. אם לא יצא לכם לבקר, כדאי לכם מאוד לחפש אחד קרוב לביתכם.

רוב ה hofjes נמצאים ממש מתחת לאף שלנו, אך אם לא נדע על מיקומם נחלוף על פניהם מבלי לשים לב.

ה-hofjes הוקמו על ידי 2 גורמים עיקריים:

1) קרנות פרטיות: hofjes אלו הוקמו בזכות תרומות של אנשים פרטיים אמידים, אשר רצו לתרום לאחר מותם, לצדקה. תרומות אלו היו נפוצות במיוחד במאות ה -17 וה -18. הקמת hof העניקה למשפחת התורם מעמד רם ושמם נקשר לעיתים קרובות ל hof עצמו. לבנה בקיר החזית עם הקדשה, הדגישה בבירור את נדיבותו של התורם וכך שם המשפחה המשיך להתקיים שם בשנים הבאות. בראש הנהלת הhof עמדו יורשיו של הנדיב המנוח, אשר דאגו לביצוע רצון המייסד. 

2) מוסדות הכנסייה: hofjes שנוצרו על ידי ארגוני צדקה כנסייתיים. 

Hofjes שהוקמו על ידי אחוות רוח הקודש de Heilige Geest Broederschappen יוצאים דופן בכך שנועדו לקשישים משני המינים. אחד ה- hofjes הכי עתיקים ונחשב לאחד היפים, נוסד בשנת 1616, ממוקם ב- Paviljoensgracht 125 בהאג וכולל גם בית חולים. 

האם נוכל לגלות את סוד ה-hofjes ולתרגם אותו לזמננו?

אני רואה את השילוב של פתיחות והתבודדות, של פרטיות וקהילה כנוסחה אטרקטיבית לא רק לקשישים, אלא גם לזוגות ולרווקים צעירים בהרבה.

מגורים משותפים ב hof יכולים להציע פתרון למניעת בדידות (במיוחד בידוד חברתי) והזדמנות להזדהות עם קבוצת אנשים וסביבה מסוימת.

מה שהופך את ה- hofjes למושכים בעיני, זו האדריכלות המיוחדת של מתחם, כישות סגורה המכילה שער המפריד בין ה- hof לעולם החיצון, הגנים הפנימיים הפנטסטיים, מקום מפגש מרכזי, החיים בחברותא ולעיתים קרובות גם המיקום במרכז העיר הגדולה עם שירותים שימושיים רבים מעבר לפינה. 

במיוחד מדברת אליי הקטגוריה הראשונה של hofjes שכן לדעתי, לחילוניים ביננו יש צורך בפתרון שיעניק לנו זהות וחיבור. גם הרעיון שהמגורים הללו יהיו נגישים לכל שכבות האוכלוסייה ולאו דווקא לבעלי הממון מאוד מושך בעיניי. אני הייתי מפתחת את זה לקיבוץ של hofjes כאשר כל hof מאכלס תושבים בעלי עניין משותפים כמו hof מוזיקאים או hof מיינדפולנס וכדומה. כאשר לאנשים יש מכנה משותף או אידיאולוגיה משותפת קל להם יותר להתחבר. הייתי מצרפת לקיבוץ ה- hofjes גם סוג של מרפאה כדי שיהיה מענה מיידי למבוגרים שצריכים מעקב קרוב אחר בריאותם. בכל בית יש צורך בחדר לינה לאורחים – בגיל צעיר יותר יכול חדר זה לשמש את הנכדים שרוצים לבלות לילה אצל סביהם ובשלב מאוחר יותר ישמש את המטפל/ת. מצב כזה יאפשר גם לאנשים דמנטים או נכים להמשיך להתגורר בסביבתם המוכרת. נראה לי מובן שאלו צריכים להיות בתים צמודי קרקע ללא מדרגות פנימיות כדי שיתאימו למוגבלות פיזית (שלא לדבר על המדרגות ההולנדיות האופייניות שהן סכנת נפשות לכל גיל :-)). עם זאת, במצב הצפיפות של הערים הגדולות, יתכן ויהיה ריאלי יותר להקים מקבץ של בתי דירות עם מעלית.

התחושה האישית של בית היא בדרכים בהן אדם מייצר לעצמו את המרחב הפרטי בעזרת רהיטים וחפצים אישיים כמו תמונות, אלבומים ומזכרות שנאספו עם השנים.

החפצים שנוכחותם מאותתת – פה זה הבית, בית, שיש בו עבר, הווה ועתיד.

אך גם ביצירת שגרה של טקסים ידועים ומסורות משותפות המייצגות את אותה תחושה – אוכלים באופן קבוע יחד, חוגגים חגים יחד או מארגנים חופשה מדי שנה. גם פעילויות יומיומיות יותר, כמו שתיית כוס יין בחצר – תורמות לכך.

ההצלחה של פרויקט כזה לדעתי היא לא רק במראה היפה (שחשיבותו ברורה), אלא בעיקר בהיבט החברתי, באינספור סיפורים אנושיים ואישיים המתאחדים במתחם אחד. תחושת בית סובייקטיבית של אנשים רבים, כל אחד חלק בפאזל, וביחד מרכיבים תמונה שלמה. מקום המעניק ליושביו ביטחון, הרגשת שייכות ותרומה. 

מאמר זה נוגע על קצה המזלג בנושא מורכב ובעל היבטים רבים, אשר הינו תלוי תרבות, היסטוריה ומאפיינים אישיותיים. גם המילה בית מעוררת אסוציאציות רבות מעבר למה שנכתב כאן – מה זה בית בשבילך? 

לכל הפוסטים בבלוג של נופי

תמונה ראשית: Henri Berssenbrugge straat en landleven 1900-1930 ill Rotterdam straatacrobaten hofje Linker Rottekade 1910 b

הדפסה