גיים אובר: מתי הילד שלנו מכור לגיימינג?

"כבר אחת בלילה. הבן שלי עוד יושב מול המחשב, נראה שהוא והחברים שלו נפגשים היום רק דרך הפורטנייט.  האם הוא מכור? או אולי זו סתם תקופה וזה יעבור? להיות מודאגת או 'לשחרר'?". מחשבות ותהיות שכאלה שמעתי לא מעט מאמהות בקבוצות און ליין בהן אני חברה. נשמע גם לכם מוכר? 

משחקי מחשב ווידאו הפכו לצורה הפופולרית ביותר של בידור לילדים ומתבגרים רבים ברחבי העולם, והם משפיעים עמוקות על חייהם של מיליוני אנשים על בסיס יומי. המטרה המרכזית של משחקי מחשב ווידאו היא לבדר ולספק למשתמשים תחושת הנאה. עם זאת, פיתוח אובססיה לצורה זו של בידור יכול לגרום לשיבושים חמורים בחייהם של שחקנים ומשפחותיהם. מתבגרים מסוימים  יכולים להפוך לשבויים בסביבות האינטראקטיביות האלה. דבר שיכול הוביל לשיבושים בעיסוקים האישיים, המשפחתיים או המקצועיים (לימודים). על כך בסקירה שלפניכם.

האם תופתעו לשמוע כי תעשיית משחקי הוידאו מוערכת כעת בשווי של 159.3 מיליארד דולר? וכי בשנת 2020 חלה עלייה ניכרת של 9.3% בשווי לעומת שנת 2019? מהנתונים ברשת ניתן לראות שהתחוםנמצא בעליה מתמדת וכפועל יוצא מספר המשתמשים גדל כל הזמן.

גם בהולנד נחקר הנושא, על ידי ד״ר ירון למנס (Jeroen Lemmens) מהמחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אמסטרדם. במחקרו עסק למנס בסיבות ובתוצאות של התמכרות למשחקי מחשב (Causes and Consequences of Pathological Gaming). ד״ר למנס יצר כלי אשר מאפשר לבחון באופן אמפירי את הגורמים וההשלכות של התמכרות לגיימינג בקרב מתבגרים. כלי המדידה יכול לספק להורים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומטפלים, אינדיקציה כלשהי לגבי טיפול או מניעה של המצב.

אולי יעניין אותך גם:

לדבר גלויות: נוער, מיניות והדרך ההולנדית
קונצרטינו – בית ספר ישראלי למוזיקה באמסטרדם 
להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ'טאון

במחקרו התבסס למנס על ההגדרה להימורים פתולוגיים. הוא הגדיר את ההתמכרות למשחקי מחשב כשימוש מוגזם וכפייתי במשחקי מחשב או וידאו הגורמים לבעיות חברתיות ו/או רגשיות, כאשר על אף בעיות אלה, הגיימר אינו מסוגל לשלוט בשימוש מופרז זה. בשנת 2018, בעקבות מחקרים נוספים, התמכרות למשחקי מחשב ווידאו נכנסה למדריך סיווג המחלות (ICD) וקיבלה אבחון של הפרעה נפשית בשם "הפרעת גיימינג".

קבוצת סיכון

מרבית החוקרים ואנשי המקצוע בתחום מסכימים  כי מתבגרים באופן כללי ובמיוחד נערים מתבגרים, רגישים ביותר למעורבות פתולוגית במשחקים. סיבה ראשונה לכך היא כי אחוז גבוה מבין הגיימרים הם בני נוער, והסיבה השניה היא הנטייה להתמכרויות בגיל זה. קבוצת הסיכון כוללת גם אך לא רק, בני נוער (בנים) בעלי נטייה להתבודדות, על הספקטרום האוטיסטי, כאלה הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ומגירוי חושי מוגבר. הסיכון יתקיים בעיקר אצל שחקנים (גיימרים) של משחקים מסוג upper, משחקים ממריצים.

ובישראל? המרכז להתמכרויות בישראל מגדיר:

על פי הערכות שונות, כ-15-6 אחוזים מהגיימרים חווים תגובות ומצבים המזכירים את אלה של הסובלים מהתמכרות לחומרים מסוכנים (ממכרים). התמכרויות למשחקי מחשב נמצאו קשורות לעליה בשכיחות של הפרעות כגון  דיכאון, חרדה, פוביה חברתית, וכן של נטייה לחוש ולבטא כעס, אשמה וקנאה, התנהגות תוקפנית ועוד. הפרעת משחקי אינטרנט (IGD) הנה בעלת השלכות בריאותיות, בעיקר על ילדים ובני נוער, ובעלת השפעה על התפקוד הגופני, הפסיכולוגי, החברתי, התעסוקתי ועוד. שכיחות ה-IGD משתנה ברחבי העולם, והיא מוערכת בין 0.2% ל-8.5%. על פי המרכז הישראלי כ- 2.5 אחוזים מהישראלים סובלים מהתמכרות למשחקי מחשב שיכולה לגרום לנזק גופני והתנהגותי.

בהולנד ישנם כמיליון גיימרים, מתוכם, על פי מחקר, כשני אחוזים מוגדרים מכורים.

אז בואו נעשה סדר. לא כל בן עשרה שמבלה לילה שלם מול משחק מחשב הוא מכור. כן, גם אם הוא לא סידר את החדר כשביקשתם או החליט לא לאכול אתכם ארוחת ערב ביום שישי. כדי לאבחן הפרעה, דפוס ההתנהגות חייב להיות חמור ולגרום לירידה משמעותית בתפקוד האישי, המשפחתי, החברתי, הלימודי והתעסוקתי במשך פרק זמן ממושך, ולבוא על חשבון פעילויות אחרות.

לימור נבות, פסיכולוגית ישראלית המתגוררת בהולנד, מסבירה:

״יש הבדל בין התעניינות והנאה ממשחקי מחשב, לבין התמכרות לכל דבר ועניין. השאלה המהותית היא איפה עובר הגבול.

הנה כמה סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה:

1. עיסוק מוגבר במשחקי מחשב, לצד אובדן עניין בתחביבים ובפעילויות אחרות. במילים אחרות, המשחק הופך אט אט להיות הפעילות העיקרית של הילד.
2. תסמיני גמילה (withdrawal) והסתגלות: עם הזמן הילד משחק יותר ויותר שעות, כשהוא לא משחק – מופיעים סימנים של מתח, אי שקט, עצבנות, או התפרצויות כעס.
3. ניסיונות כושלים לשלוט בהתנהגות (למשל, הילד מעוניין להפסיק ולא מצליח).
4. התנהגויות של שקרים, הסתרה, או מניפולציות.
5. פגיעה ביחסים עם ההורים, עם חברים, הידרדרות בלימודים.

כפי שניתן לראות, התמכרות לא נמדדת רק במספר השעות שהילד מקדיש למשחקי מחשב, אלא גם ביחס לתפקיד של המשחק בחייו של הילד; כמה הוא מרכזי, כמה הוא פוגע בתחומים אחרים, והאם אפשר להתנהל בלעדיו.

לצד זאת, חשוב בעיניי לזהות גם מקרים בתחום האפור: למשל, כשהילד לאו דווקא עומד בכל הקריטריונים של התמכרות, אולם הגיימינג הפך להיות משהו שבעיני ההורים כבר עבר את גבול הטעם הטוב, או שמהווה מוקד לוויכוחים ומאבקי כוח. גם במקרים אלו, חשוב שלא נעלים עין. הרבה פעמים ילדים פונים למשחקי מחשב כדרך התמודדות עם  חרדה או קשיים חברתיים, ולפעמים מדובר ביטוי של דיכאון או מצוקה רגשית. כשלילד קשה – גם להורים קשה. המלצתי להורים: אל תישארו עם זה לבד. פנייה שלכם לשיחה עם איש מקצוע יכולה להאיר דרך חדשה.״

אז מי אשם? חברות המשחקים שרוצות להרוויח כסף? המפתחים שרוצים להצליח ולהתפרסם? הילד שלא מסוגל לשלוט בעצמו או אולי ההורה שלא מצליח להציב גבולות? לא מצאתי תשובה מוחלטת.

נכון שמעצבי (מפתחי) המשחקים משלבים לעתים קרובות תובנות ותגליות מתחום מדעי המוח על מנת להגביר את תדירות ומשך  השימוש במשחקים. עוד נכון, שהם משתמשים באינגייג׳מנט (רמת השימוש,המעורבות והעניין) כמדד מרכזי לבחינת הצלחת המשחק בשוק, ויעשו הרבה אם לא הכל על מנת למשוך את השחקן להישאר זמן רב ככל האפשר בתוך העולם שהם טרחו ויצרו. אבל האם עצם זה שמוצר קיים הופך אותו בהכרח לפוגעני או ממכר?

מה לגבי בני הנוער? 

ז'קלין קראוול (Jacqueline Krouwel) היא עובדת בכירה בתחום הטיפול בנוער בסיכון (Senior Jeugd Preventiewerker) בארגון המוכר – Jellinek. אירגון זה נחשב למוביל בהולנד בתחום המניעה והטיפול בהתמכרויות מבוגרים ובבני נוער. בשיחתי עמה, האירה גברת קראול את עיניי באומרה כי ״המוח של ילד בן 15-14 אינו מפותח דיו על מנת להבין את השלכות מעשיו לטווח הארוך״. ישנם מחקרים הטוענים כי גיל ההתבגרות הוא תקופה של צמיחה והתפתחות משמעותית בתוך מוחו של המתבגר.

השינוי העיקרי במוח בתקופת ההתבגרות מתייחס ליעילות פעילותו. קשרים שאין בהם שימוש באזורי החשיבה והעיבוד של המוח (שנקרא “החומר האפור”) “מקוצצים” ו”נגזמים”, ובו בזמן, קשרים אחרים מתחזקים. תהליך ה'גיזום' מתחיל בחלק האחורי של המוח. החלק הקדמי של המוח, קליפת המוח הקדם-מצחית, הוא האחרון שמתעצב מחדש. קליפת המוח הקדם-מצחית היא החלק שבו  מתקבלות ההחלטות במוח, שאחראי על יכולתו של ילדכם לתכנן ולחשוב על תוצאות מעשיו, לפתור בעיות ולשלוט בדחפים. חלק זה ממשיך להשתנות עד תחילת שנות העשרים. כיוון שקליפת המוח הקדם-מצחית עדיין מתפתחת, בני נוער נוטים להשתמש בחלק של המוח שנקרא אמיגדלה לקבלת החלטות ולפתרון בעיות יותר מאשר מבוגרים. האמיגדלה קשורה לרגשות, דחפים, אגרסיות והתנהגות אינסטינקטיבית. נשמע למישהו מוכר?

תהליך זה מסביר מדוע החשיבה וההתנהגות של בני נוער נראות לעיתים בוגרות למדי, ולעיתים בלתי הגיוניות, אימפולסיביות או רגשיות. זה מתבטא לעיתים  בחשיבה ממוקדת בהווה ללא התחשבות בתוצאות עתידיות. זה עלול להוביל למגוון התנהגויות בעלת אופן מסוכן כמו התנסות בסמים, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, התנהגות מינית לא זהירה ועוד. למעשה מוחו של המתבגר אינו בשל דיו כדי להפעיל שיקול דעת בוגר. לכן החלטותיו בגיל זה יכולות להיות בעייתיות עד מסוכנות ודורשות פיקוח.

 מה לגבי ההורים? מה חלקם (חלקנו) בבעיה אם בכלל? 

נכון שגיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר להורים ולמתבגרים. כמה פעמים שאלנו את עצמנו כיצד לפנות אל הילד, מתי להגביל ואיפה לשחרר. יש רצון להיות חלק מהעולם של המתבגר תוך שמירה על כבוד וגבולות, ולא תמיד אנחנו כהורים יודעים מה נכון ורצוי. איפה מתחילים? צריך להבין שכל ילד הוא שונה, מיוחד ומגיב אחרת. סמכו על תחושת הבטן שלכם, גם אם זו אומרת לכם שצריך לפנות ולבקש עזרה, מחברים, משפחה או אנשי מקצוע. לפעמים קבוצות מקוונות של הורים או קמפיינים רלוונטים יכולים להיות מקור נגיש ונוח למידע.

תפקידנו כהורים במצבים כאלה ובכלל הוא לקחת חלק. להיות מעורבים בחיי הילדים גם בתקופת גיל ההתבגרות. לנסות לבחון מדוע הילד בוחר במשחק המסוים הזה, האם המשחק תורם לביטחון העצמי שלו, מפתח אצלו כישורים מסוימים? אם המשחק יוצר אצלו תחושות דואליות, אפשר לנסות להגיע להסכמה על זמן וגבולות. בשיח משותף ניתן לפתור יותר מאשר בהגבלות חד צדדיות.

לעיתים שיחת טלפון אחת למטפל מוסמך או לחבר יוכלו לעזור, אבל לעיתים הנורות האדומות נדלקות בזו אחר זו ואנו עומדים מול סיטואציה שהחמירה ויצאה משליטתנו. מה עכשיו? "לעיתים אני מקבלת שיחות מהורה שאומר ׳הילד שלי מכור לגיימינג, הוא לא מפסיק לשחק ואין עם מי לדבר…׳. אבל כשאני מדברת עם הילד אני מבינה שסך הכל המחשב הוא הבריחה שלו ושמשהו אחר שההורה פספס נבלע בתוך שעות המשחק האלה״, אומרת ז'קלין מארגון ילינק.

״לפני הקביעה והקטלוג של הילד כמכור אני מייעצת להורים להסתכל על התמונה כולה – מה קורה בבית הספר? האם הילד נפגע בצורה כלשהי? מוחרם? האם ניתן לשוחח עם מורים/חברים/הורים של חברים כדי לקבל תמונה של מצבו מחוץ לבית. לעיתים הנושא ייפתר במציאת המקור האמיתי ומשם ניתן להתחיל במציאת פתרון. אם ההורה סבור שזאת בעיה שמקורה בשעות משחק שמשבשות את אורח החיים, ניתן ליצור עימנו קשר לשיחה. מדובר בשיחה ללא תשלום שכן זה השלב המניעתי ולא הטיפולי״.

בשלב זה ילינק מאפשרים מספר פגישות עם ההורים ועם הילד על מנת לבחון את המצב. אם יש צורך בפרויקט טיפולי/ שיקומי  ניתן להסדיר את העלויות באמצעות ביטוח רפואי בסיסי (לילדים מתחת לגיל 18). ז׳קלין מבהירה כי מספר הנערים שיופנו לתהליך שיקומי הינו קטן מאד. בערך אחד מכל 80 מטופלים שפונים אליהם יעבור לשלב השיקומי. לצורך תהליך התחלת השיקום דרושה הפניה מרופא המשפחה. השיקום יכול להתבצע במרכזי ילינק הדוגלים בהישארות הילד בביתו במסגרת השיקום, אך קיימים גם מוסדות גמילה אשר במסגרתם נמצא הילד במוסד עצמו (דוגמת ארגון yes we can).

אם אתם כהורים מרגישים צורך להתייעץ או לקבל הסבר, אנא פנו ל- Jelinek Advice line בטלפון – 088-505122. הקו מאויש על ידי אנשי מקצוע והשירות ניתן במגוון שפות לרבות באנגלית.

רבים מההורים, כמוני, גדלו בעולם שבו על מנת לייצר חברות היה צורך ליצור קשר בלתי אמצעי עם ילדים אחרים, ומשחק היה באוויר הפתוח באמצעות חבל קפיצה או כדור. העולם מתפתח ומשתנה ואסור לנו לשכוח זאת.

ילדנו נולדו אל מציאות של שלטים, מסכים, אוזניות ומיקרופונים כחלק מעולם המשחק שלהם, מחווית היום-יום שלהם. משחקי מחשב הם לא צרה. גם בתקופה זו בה אנו נמצאים הרבה בבית (סגר/ בידוד/ קורונה או סתם חורף קשה), אין סיבה להרחיק את הילדים ולמנוע מהם הנאה וחיבור עם חברים אחרים בעולם הווירטואלי של המשחק (במיוחד כאשר הקשרים הפיזיים מוגבלים בכפייה). יחד עם זאת, יש לשים לב לצריכת התכנים של הילדים כמו בכל תחום, יש לבדוק את השפעת המשחק על חייהם וחיי המשפחה, ולוודא שהילד הוא השולט במשחק ולא המשחק שולט בילד.