מהולנד להודו, בעקבות נערות אמיצות

החיים בהולנד מאופיינים בסוג של שקט שאנו כישראלים לא מפסיקים להתפעל ממנו. מהדורת חדשות מיוחדת תעסוק בפיט השחור, או בדוכן ההרינג המצטיין של השנה, ורק לעיתים רחוקות עולה לכותרות אירוע שמזעזע את חיי היומיום. אין בדיקת תיקים בכניסה לחנויות, אין חשש להיכנס לאוטובוס, ולמרות שקיימים לא מעט אזורים שאנחנו נגדיר כ"לא סימפטיים", בסך הכל הולנד נחשבת למקום בטוח למחייה. אם זאת, יש פלח בציבור שעדיין צריך להתמודד עם אלימות מסוגים שונים, כמעט ברמה יומיומית. על פי סקר שהתפרסם בשנת 2017, כחמישית (22%!) מהנשים בהולנד עברו פגיעה מינית לפחות פעם בחייהן. אם לוקחים בחשבון תקיפות "קלות" יותר כגון נשיקה או מגע לא רצוי, אחוז הנפגעות עולה למעל 50%. למרות שבעשורים האחרונים חלה התקדמות עצומה בכל הנוגע לזכויות נשים, בפרט במדינות המערב, עדיין נחוצה כברת דרך משמעותית שתאפשר לכל אישה את אותן הזכויות שמקבל גבר, ויתרה מכך, את הביטחון האישי להתנהג כרצונה.

אבל למרות הסטטיסטיקות המטרידות, מרבית הנשים בהולנד יכולות לחיות חיים בטוחים ושלווים מתוך ידיעה שישנה מערכת שאמורה לחנך, ובמידת הצורך להעניש את מי שיסטה מנורמות המחיה ההולנדיות (גם אם אפשר להתווכח על שיעורי ההצלחה). במדינות רבות בעולם המצב קשה הרבה יותר, ודוגמא לכך היא שאחת לכמה שבועות עולה לכותרות מקרה של אונס מזעזע של ילדות בהודו. מרבית המקרים אינם מגיעים לכותרות מחוץ להודו, ובחדשות המקומיות מתוארים מקרים רבים יותר. מיותר לציין שמספר מקרי האונס עוד גבוה בהרבה מאחר ורמת הדיווח, ובוודאי הפרסום בהודו, נמוכה מאד. את שכיחות התקיפות שאינן מסתיימות באונס קשה לאמוד. 

לפני כחצי שנה, בסיומו של סמינר הגנה עצמית שהעברתי בדלפט, פנתה אליי אחת המשתתפות ושאלה אם אהיה מעוניין לעזור לילדות בסיכון. השבתי "בוודאי" ושאלתי במה מדובר. לתשובה שקיבלתי לא ציפיתי. לגברת שפנתה אליי קוראים וירג'יניה סרוונט-מיקלוס, מרצה לחינוך באוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם, שהקימה בשנת 2014 הקימה ארגון בשם FairFight שמטרתו לקדם את השימוש באומנויות לחימה ככלי להעצמה אישית עבור ילדות ונערות באזורי סיכון. כיום הפרויקט פועל בשני מוקדים, זימבבואה והודו. מאחר והצורך של הנערות בהודו בהגנה עצמית גבוה יותר, הרעיון היה לשלוח אותי לווארנאסי וללמד את הילדות, כמו גם את המורים המקומיים, מהי הגנה עצמית יעילה.

קפיצה של שישה חודשים בזמן לחודש אוקטובר 2018. שלוש נשים, בהן אם ובתה שמנהלות את הצד הלוגיסטי של המשלחת, הולנדית שהגדרת תפקידה היא מורה למחשבים, ואנוכי, יושבים בריקשה מקרטעת בדרך לבית מחסה שנקרא "דישה". אחרי כ-20 דקות של נסיעה בין מיליון מכוניות, הולכי רגל ופרות שנעים לכל הכיוונים בכמויות אדירות כאילו יש קלפי איכנשהו, הגענו למבנה ישן על גדת הגנגס. בית המחסה מיועד לבנות שנאספו מהרחוב ודואג לכל צרכיהן, החל ממיטה חמה ומזון ועד לחינוך בסיסי ושיעורי העשרה. 22 בנות בין הגילאים 6-16 מחכות לנו בשער, קופצות משמחה ומברכות אותנו באנגלית שוטפת. זהו הביקור הרביעי של מרי (המנהלת הלוגיסטית ומורה לקרטה בעצמה) והבנות כבר מכירות אותה היטב. הקשר של מרי עם הבנות הוא רציף ונעשה באמצעות סקייפ בין הביקורים. 

בתור גברבר חסון שהגיע על תקן מורה לקרב מגע, לא הייתי מוכן נפשית למפגש עם 22 בנות שרוצות לסרק לי את השיער ולצבוע לי את הצפורניים (אין לי, ומה פתאום…), אבל 5 דקות לאחר מכן והן מראות לי את האולם בו הן מתאמנות, את גג המבנה שצופה אל הנהר ואת כיתות הלימוד שלהן. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הילדים שלנו, שאם רק היו רואים את התנאים בהם הבנות חיות היו בורחים בזעקות שבר. לאחר היכרות ראשונית, מצטרפים אלינו המורה שלהן לקרטה ושני עוזריו. שלושה גברים מקומיים שמקדישים שעות רבות ללימוד הבנות בהתנדבות, מתוך הבנה של חשיבות הקרטה לביטחונן. אין מספיק מילים לתאר עד כמה עבודתם חשובה, לא רק עבור הבנות, אלא במסר שהם משדרים: גבר אמיתי עוזר לנשים ולא מנצל ופוגע בהן. מסר חשוב מאין כמותו בחברה ההודית, בה גם בקרב המשכילים ישנה תחושה שאישה היא כלי לשימושו של הגבר. 

מטרתי בביקור הייתה להעביר סדנה בת יומיים בהם אלמד את המורים המקומיים את עקרונות ההגנה העצמית כפי שבאים לידי ביטוי בקרב מגע, כמו גם עבודה אישית עם הבנות. יומיים לאחר שהגעתי לווארנרסי, באולם ישן באזור הבודהיסטי של העיר, התאספו מורים ותלמידים ממספר בתי ספר לקרטה ולמדו הגנה עצמית מהי. למרות הכבוד העצום שאני רוחש לאומנות הקרטה, לעיתים היכולת לתרגם אותה להגנה עצמית מציאותית היא מורכבת מאד, לכל הפחות. כפועל יוצא מכך, הציפייה של הנוכחים היא ללמוד טכניקות חדשות אותן הם יוכלו ללמד וגם חלילה, במקרה הצורך להשתמש. וכאן התחיל האתגר המרכזי שלי. עוד בטרם הנסיעה היה ברור לי שהדבר האחרון שהבנות זקוקות לו הוא תחושת ביטחון מזויפת שנובעת מ"טכניקת הגנה עצמית יעילה". הדבר התחדד הרבה יותר לאחר ההיכרות עם הבנות ושיחות עם המורים ב"דישה"  וחברים נוספים בצוות שסיפרו על המנטליות המקומית בנוגע למעמדן של נשים וילדות, בפרט מקאסטות נמוכות (מעמד בחברה ההודית אליו אתה נולד ועקרונית משתייך אליו עד יומך האחרון). הבנות לא זקוקות רק לשינוי בטכניקה אלא בעיקר לשינוי בתפיסת מקומן בחברה, שינוי ברוח.

 במהלך הסדנה לימדתי דרכים שונות להתמודד עם חניקה מקדימה, סטירה לפנים או חביקה מאחור, ובכך סיפקתי את רצונם של המורים והמתאמנים הוותיקים לטכניקות חדשות. אך כל אחת מהטכניקות שנלמדו בוצע רק אחרי שכולם הפנימו את הלך הרוח בו צריך להתבצע האימון, הלך רוח שהוגדר כ"הזכות לכעוס". במספר רב של הזדמנויות פרסתי בפניי המשתתפים את תפיסתי בנוגע למה זה קרב מגע, כשאני מדגיש שלמרות האופי האגרסיבי של האימון, התפיסה צריכה להיות שתגובה אלימה היא המוצא האחרון בלבד. בקרב מגע אנו מחויבים למצוא כל דרך אפשרית להימנע מעימות, מתוך הבנה של משמעויות התגובה והאחריות האישית שלנו, ואימון נכון הופך את קרב המגע לשיטת לחימה החותרת לשלום. אבל, כשכל האמצעים נכשלו, ועל המאזניים מונחים חיים ומוות, הפקק עף, הקפיץ משתחרר, הקוקיה בורחת, ואנחנו עושים הכול כדי לשרוד. 

המנטליות של הבנות קרסה בהבנה שמותר להן לכעוס כשמישהו פוגע בהן, שהתנגדות תקיפה היא לגיטימית. במהלך כל האימונים עבדנו על היכולת לצעוק. השמחה שלי החלה כשמבטי המבוכה שלהן התחלפו במבט חד וכועס כשביצעו תרגיל כזה או אחר. במהלך הסדנה הבנות עבדו עם בנים מבתי ספר אחרים, וכולנו התרשמנו מהיכולת שלהן לחבוט בזכר שעומד מולן, כולל צעקה ומבט מאיים. בימים הבאים המשכנו לעבוד עם הבנות, כשהעיקרון המנחה היה לא איך לשנות את הטכניקה שלהן, אלא איך למזוג לתוך הטכניקה רוח לחימה. ההבחנה הטכנית בין אומנות לחימה להגנה עצמית מציאותית חזרה על עצמה לאורך כל תקופת האימונים, והבנות למדו היטב מה משמעות "לסגור פנים", אך הדגש היה ביכולת שלהן לשחרר צעקה אמיתית, עם רגש ומבט חודר. על הזכות שלהן לכעוס. 

הימים חלפו מהר, ואני למדתי שההודים יכולים להחליף את האל האהוב עליהם מתי שהם רוצים, לתרגל יוגה צחוק מרחק מטרים מנהר בו רוחצים, כובסים ומשיטים גופות של מתים, אבל גם להכין פנקייק בננה-שוקולד מטורף. גם הבנות, כמו גם המורים שלהם, התחילו ליהנות מהיכולת החדשה שרכשו. הזכות לכעוס החלה להחליף קבעון תרבותי. במקביל לתרגול היכולת לצעוק ולכעוס, תרגלנו גם את היכולת לצחוק באותם מצבים בדיוק, אימון שיאפשר לבנות לתרגל את אותה גמישות רגשית, ובמקביל נותן להן לגיטימציה להיות גם שמחות וגם כועסות, כמו כל אדם חופשי. בתום שבוע עמוס חוויות הגיע זמן לומר שלום.  הפרידה מהבנות הייתה מרגשת. אחת אחת הן נגשו והשוויצו איך הן שומרות על הפנים ועושות מבט כועס. כשיגדלו, המבט הכועס ייתחלף באסרטיביות בוגרת. כרגע צריך לשרוד במציאות המטורפת של נשים בהודו.

בחזרה להולנד. למרות התהום הפעורה בין מעמד הנשים בהודו ובהולנד, עדיין יש מקום רב לשיפור גם פה. כמו בהודו, גם כאן השינוי צריך להגיע משני כיוונים במקביל. מנשים שלא מוכנות להשלים עם חוסר צדק ומגברים שיהיו שותפים למאבק כזה. בעיניי, מאבק כזה צריך להתמקד בעובדה שלמרות ההבדלים הפיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים בין נשים לגברים, שוויון הזכויות לשני המינים אסור שיהיה נתון למשא ומתן. ברמה האישית, המסע לווארנאסי גרם לי להעריך (שוב) את המציאות שבה אנו חיים מצד אחד, ומהצד השני להעריך את אותן בנות שלא מוותרות למרות הקשיים הבלתי נתפסים שחלקן עבר, ולומדות את זכותן להיות אדם. בזמן כתיבת שורות אלו, אחת הבנות, קאג'אל, בדרכה לאליפות קרטה לאומית בכלכותה, הישג מדהים גם אילו לא היה מדובר בילדה קטנה מבית מחסה על שפת הגנגס.

*עדכון קצר והתמונות יעידו: קאג׳אל זכתה במדליה – מקום שני .

הישג מדהים
גאווה.

 

 

נשוי ליעל, אבא לאורי, מעיין וזיו, נוירופיזיולוג, אומן לחימה, צלם חובב וחי מצוין במזג אוויר קר. 
הגענו להולנד לשנתיים במסגרת פוסט-דוקטורט שלי במחלקה הפסיכיטארית במרכז הרפואי ארסמוס ברוטרדם. בזמן כתיבת שורות אלה אנו חוגגים פה שבע שנים.

  • Roni
    08/02/2019 at 13:30

    כתבה נהדרת גיא!

    • Guy Shpak
      10/02/2019 at 21:55

      תודה רבה!

  • Maya
    09/02/2019 at 02:29

    גיא, כתבת מאמר מאלף. אני מצדיעה לך, לבנות ולניצני השינוי שיצרת!

    • Guy Shpak
      10/02/2019 at 21:56

      תודה רבה!

  • Alon
    09/02/2019 at 17:52

    חשוב מאוד נשמע מרתק !

    • Guy Shpak
      10/02/2019 at 21:56

      תודה רבה!

  • זהר
    14/03/2019 at 15:54

    כל הכבוד 👏, המשך בדרכך 👍

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.