איך הגשמתי חלום משפחתי בסין הקיץ

השעה 05:37. לא ברור אם כבר 05:37, או רק 05:37. אני מקים את עצמי ממיטה לחה מזיעה, אוסף את תיק כלי הרחצה ופונה לדלת החדר. בעודי פותח את הדלת אני מפנה מבט לאחור, רואה את שני הבנים ישנים כמו שרק בני 10 יכולים לישון. שמח שלפחות הם מצליחים לישון בחום הנוראי ובו זמנית מקנא בהם כל כך. 

חופשת קיץ מהחלומות

אבל נתחיל מההתחלה. הולנד התברכה בחלוקה יפה של השנה לארבע עונות נפרדות, כל אחת מאופיינת בטמפרטורה, תאורה וכמות משקעים אופיינית. בהתאם, בעלי החיים, וגם בני האדם, מתאימים עצמם לעונה ומווסתים את פעילותיהם בהתאם. בחורף צריכת המזון עולה ורמת הפעילות יורדת, באביב ישנה התעוררות מחודשת ובקיץ ישנה נדידה למחוזות נעימים יותר. אך בעוד שבעלי הכנף נודדים בקיץ צפונה, ההולנדים בעלי הקרוואן נוטים לנדוד דרומה, לרוב לכיוון חופי צרפת. מסיבה זו, בחודשי האביב השאלה "איפה תבלו את הקיץ" משמשת לפתיחת כל שיחה, פרטית ועסקית כאחד. לפני כשנה החלטתי שבשל הזמן להגשים חלום ישן, ואין זמן מתאים יותר מחופשת הקיץ. לחלק החלום הוא בטן-גב על חוף הים, לחלק לטייל בערים גדולות או כפרים ציוריים. שלי הוא להתאמן בקונג-פו על פסגת הר בסין. ואם יש דבר אחד שיכול להתעלות על זה, זה לעשות את זה ביחד עם משפחתי. חיפוש באינטרנט, קריאת ביקורות, יצירת קשר עם אנשים מכל העולם שכבר עשו זאת ומצאתי את המקום. בית ספר לקונג-פו של מנזר שאולין שפתוח לתלמידים זרים ושמח לארח גם ילדים צעירים. מעבר מהיר קדימה ואוגוסט הגיע. שני בניי, אורי ומעיין בני התשע ועשר ואנוכי עולים לטיסה קצרה מאמסטרדם לשוויץ, משם טיסה מעט ארוכה יותר לבייג'ינג, משם שלוש שעות ברכבת המהירה ל- Xinyi הנמצאת במחוז Jiangsu. משם רק עוד כשעתיים במונית רעועה עד לאקדמיה שנקראת Maling Shaolin Kung-Fu academy. האקדמיה היא מבנה לבן מוקף עצים, העומד בודד על גבעה באמצע שומקום. זה הזמן לחזור לתחילת הסיפור. 

השעה 05:57. אחרי צחצוח שיניים ומקלחת זריזה במקלחת שגורמת לבסיס בצוקי עובדה להראות כמלון 5 כוכבים, אני ממתין עם עוד כ-10 תלמידים למורה לטאי-צ'י. טאי-צ'י היא אומנות לחימה סינית בת מאות שנים (הדעות חלוקות, והאומדנים נעים בין 700-1500 שנה), המאופיינת בתנועה רכה וזורמת. רובנו משייכים אותה לקבוצות הקשישים הנעים באיטיות בפארקים, אך לטאי-צ'י יש רבדים רבים הנעים בין יכולת לחימה הנובעת מחישול הגוף והנפש, וייעול זרימת הצ'י בגוף, ועד לשימוש באותם עקרונות באופן מתון יותר לצורך שיפור הבריאות. מאסטר צ'ן מגיע לרחבת האימונים עם חיוך רחב, חליפת אימונים לבנה ורמקול שצווח מוזיקה סינית. מעט צעיר יותר מאומנות הטאי-צ'י עצמה, מסטר צ'ן מתוארך להיות כבן 60 שנה בלבד. כמי שעוסק באומנויות לחימה שנים ארוכות, פגשתי מורים רבים מאומנויות שונות. כשצ'ן התחיל לנוע נשמטה לסתי. מעולם לא ראיתי מישהו, בוודאי לא צעיר בן 60, שנע בצורה כ"כ חלקה, נקייה וחזקה כמו מסטר צ'ן. הלילה נטול השינה, הטמפרטורה שכבר בשעת הבוקר המוקדמת הייתה סביב 30 מעלות וארוחת הבוקר שעדיין מעבר לאופק נשכחו כלא היו.

לאומים שונים מתאמנים ביחד

עם שריריי רגליים כואבים אני עולה לקומה השנייה להעיר את הבנים. זה זמן ארוחת הבוקר וחייבים למהר כי האימון הבא מתחיל מיד לאחר מכן. זו תהיה הארוחה הראשונה שלנו בבית הספר ואנחנו רעבים מאד ומצפים לארוחה שתספק את הרעב, ותחזיק אותנו לאורך יום ארוך של אימונים. האגדה מספרת שקערית דייסה בצבע חשוד אמורה לעשות את העבודה. אנחנו בונים על זה שיש אגדות אמיתיות ומשאירים קערית ריקה, אחרי הכל אנחנו בבית ספר לקונג פו של שאולין. מעט היסטוריה, מנזר שאולין הוקם בשנת 495 ונמצא סמוך לעיר Dengfeng שבמחוז Henan. כשלושים שנה לאחר מכן, עבר במקום נזיר הודי בשם בודידהרמה, שלימד את הנזירים אומנות לחימה במטרה לשמר את בריאותם הגופנית, ולתת להם כלים להגנה עצמית. במהלך השנים פותחו במנזר 72 אומנויות שמטרתן לפתח את מה שהנזירים מגדירים היכולות הפנימיות והחיצוניות שלהם, וכוללות תרגול פיזי נוקשה, תרגילי תנועה ונשימה שמטרתם שליטה והפעלה של האיברים הפנימיים והנעת אנרגיית הצ'י, ומסגרת דתית בודהיסטית. 

8:30 והפעמון מודיע שזה הזמן לעמוד בשורה ולקבל את המורים. שלושה מורים, נזירים לשעבר מהמנזר המקורי, בוחנים אותנו ממרום מדרגות הכניסה למבנה. ספירת ראשים, מסדר פצועים ויוצאים לריצת בוקר. הטמפרטורה כבר נושקת ל-35 מעלות. סביר אם אתה בסאונה, פחות אם צריך לרוץ. בתחילת האימון מפרידים את הילדים מהבוגרים, ותוך פחות מחמש דקות אורי ומעיין משחקים עם חברים סינים חדשים. תוך חצי שעה והם מלמדים אחד את השני קונג-פו. איזה אושר. 

היום ממשיך, ואנחנו עוברים מאימון תבניות תנועה לאימון בעיטות ואגרופים, מאימון קפיצות וגלגולים לאימון כלי נשק. הגוף עייף וכואב ובשמש חם, כל כך חם. אבל אף אחד לא שם לב לכל זה. זה קונג-פו. כתף אל כתף, אנחנו מתאמנים עם סטודנטית לפיזיקה מערב הסעודית, לוחם קיקבוקסינג מאנגליה, סטודנט לכלכלה מאוסטריה, מורה ליוגה מלבנון, רופאה לעתיד מספרד וציירת מגרמניה. השיחות במהלך הארוחות נעות בין פילוסופיה, פוליטיקה והרבה אומנויות לחימה. האוכל פשוט מאד וטעים, גם אם בכמויות מצומצמות מאלה אנחנו רגילים. מאמא באו (אימו של המורה הראשי של ביה"ס) אחראית על הבישול, והיא מאד גאה בפלפלים החריפים שהיא מגדלת בעצמה. חדר השירותים מערבי ולא סיני. 

בכל יום נושא השיעורים משתנה ומקיף כל תחום באומנות, מלחימה ועד מדיטציה. רמת האינטנסיביות עולה מיום ליום וסוף השבוע מוקדש לאימוני קרבות, חישול ומתיחות אגרסיביות. אנחנו מכים בידיים חשופות עמודי מתכת, לבני חימר ואחד את השני. תענוג. בערב חגגנו את סיום השבוע בארוחת ערב בכפר סמוך ואח"כ טיול רגלי בכפר לשתות תה קר סיני אמיתי. אכלנו במסעדה שנראית כמו מוסך אוכל שלא היה מבייש מסעדת גורמה, גם אם לא תמיד ידענו מה בדיוק יש בצלחת. אחרי שבוע שלם שהיה ארוך אבל קצר, מתיש ומרתק, פיזי ורגשי, אנחנו נפרדים מהחברים בבית הספר בטקס "אגרוף לכתף" מסורתי. הילדים מתרגשים עד דמעות. אם לחלום שלי היה חלום, אני מניח שהוא נראה ככה.

בימים הבאים אנחנו רואים קצת משנגחאי, האנגזו, בייג'ינג וכמובן הולכים על החומה הגדולה. סין מדהימה ואנחנו לא מפסיקים להתפעם מכל מה שמולנו. אם יש דבר אחד שהילדים בכל זאת היו מוותרים עליו הוא תחושת הסלבריטי. בכל מקום אנשים הצטלמו איתם, נגעו בהם, הלכו אחריהם.

כ-30 שנה שאני עוסק באומנויות לחימה, ואם יש דבר אחד שעליי לעשות מחובתי כהורה היא להעביר את האהבה הזו לילדיי. לעניות דעתי, אין שום פעילות אחרת שתורמת ליכולות הגופניות, אינטלקטואליות ורגשיות של אדם יותר מאשר אומנויות לחימה. העולם היה מקום טוב יותר, לו היתה חובת עיסוק באומנויות לחימה. להגיע למקור של הקונג-פו, לראות מסטרים אמיתיים ולחוות את האומנות בצורה הכי מוחשית שאפשר הייתה חוויה בלתי נשכחת. החום והלחות הנוראיים, האוכל והנופים המדהימים, האנשים המרתקים והרגעים עוצרי הנשימה והקשים כאחד יצרו טיול שלא יישכח לעולם. מעבר לכך, החיבור שנוצר בין שלושתנו בזכות כל הרגעים הטובים והקשים הוא מעבר למה שאוכל לתאר במילים.

החופים של צרפת נהדרים, האוכל בטוסקנה מדהים והשופינג בניו-יורק מטורף. אבל אל תוותרו על חוויות מסוג אחר, על חלומות מהסוג שקשה להגשים. 

 

גיא שפק

נשוי ליעל, אבא לאורי, מעיין וזיו, נוירופיזיולוג, אומן לחימה, צלם חובב וחי מצוין במזג אוויר קר. 
הגענו להולנד לשנתיים במסגרת פוסט-דוקטורט שלי במחלקה הפסיכיטארית במרכז הרפואי ארסמוס ברוטרדם. בזמן כתיבת שורות אלה אנו חוגגים פה שבע שנים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.