מקום ל(לא) דאגה, חווית מכון הכושר ההולנדי 

היום בבוקר הלכתי למכון הכושר השכונתי. מקום קטן, הממוקם בתוך בית הולנדי צר וארוך כזה עם גרם מדרגות צר ותלול והכי חשוב למכון כושר בהולנד – בלי מזגן. 

אבל היות ושמש לא ראינו כבר שבועות, הפוסט על חשיבות המזגן יידחה לטובת פוסט על ויטמין די ועל חשיבותה של רצינות….

חזרה למכון: מעבר לחסרונה של מערכת מיזוג מרכזית, שמתי לב למיעוט המראות הבולט. המקום כמעט נטול מראות ואפילו בשביל לעשות פלאנק צריך לקרוא למדריך כדי להבין אם התנוחה נכונה, למרות שהבטן מגרדת את הרצפה. כזה חוסר. כזה יתרון!

אבל החוסר הזה מתגלה כפלוס גדול. הוא מייצר אווירה אחרת, מעביר מסר שאף אחד לא מסתכל עלייך, את יכולה פשוט להמשיך ולהלך לך במהירות צב של 5.9 על ההליכון בעוד כולם רצים מסביבך ולאף אחד לא יהיה אכפת. זה ההליכון שלך ואלה החיים שלך והקצב שלך.

מסביבי אנשים בכל הגילאים, המדינות והמגדרים. מבטים אמנם מצטלבים תוך כדי אימון ובטח תוך כדי הדיווש האיטי שלי על האופניים, אבל אלה לא מבטים בוחנים. אלה מבטים של אנשים שבאו למכון מהסיבה המרכזית של השמירה על בריאות הגוף והנפש. אותה סיבה קדומה טרום זמנו של הסלפי. כמה משחרר זה לבוא מסיבות בריאותיות. אפשר כמעט לבוא בפיג'מה…

אז במסגרת הרווחה הנפשית שאני חווה במקום, ובהיעדר מראות, בחנתי את הקירות היום ולהפתעתי נחתו עיני על התמונה שלפניכם. 3 גברים בגיל העמידה (לא הכי מבינה את המינוח הזה, שהרי זה דווקא יותר גיל של ישיבה ושכיבה…), לבושים בבגדי ספורט ומשחקים במשחק ספורטיבי כשמעליהם מתנוססות 2 מילים בסך הכל: Redefine youth

מגדירים מחדש את הנעורים

כמה לא ברור מאליו, שמעל מכשיר משקולות מחטב, לא תתנוסס תמונתה של בחורה חטובה, נוטפת זיעה בלבוש מינימלי. עם זאת כמה פשוט ומתבקש, כמה גאוני וכמה בתוך כל ההזעה של הפעילות הספורטיבית נטולת המזגן, שלושת הגברים האלה הם לא פחות מאשר משב רוח מרענן. אם לא הייתי מתביישת, הייתי מצדיעה להם, אבל האמת, פחדתי ליפול מההליכון תוך כדי….

אחרי שסיימתי להתלהב מהקירות עברתי לסקור את האנשים (כל זה קורה תוך כדי 20 הדקות הארוכות בחיי על ההליכון, (עלא "24" של ג'ף באואר) ושוב הרגשתי שלמרות הקושי – אני נושמת.

למכון נכנסו זוג בני יותר מ– 80. לקח להם בערך 5 דקות תמימות להגיע מהכניסה למתקן אופניים (האמת, מתקן ספורט די תמוה במידת הפופולריות שלו במכון כושר הולנדי… שהרי רבים מהמתאמנים במילא מגיעים רכובים אליו…). הם הלכו שלובי זרועות באיטיות שהלמה להפליא את קצב ההליכה שלי, אבל עמדה באופן מנוגד למדוושי האופניים האחרים. שניהם לא לבשו בגדי ספורט אופנתיים ונעלו נעליים סטייל "הלב הכחול" ועדיין היה בהם משהו שובה לב שגרם לי להאצת דופק, ששום מתקן כושר לא יכול לה. האישה ליוותה את הבעל לאופניים, עזרה לו לפשוט את מעילו, והידקה את רצועות הדוושה לרגליו. היא עמדה לידו כשהחל לדווש באיטיות רבה ואחרי שווידאה שהוא מסתדר, עלתה והתיישבה על האופניים שלצידו.

היה בהם משהו שובה לב שגרם לי להאצת דופק

לא יכולתי להתאפק, אז צילמתי אותם….הם היו המשך ישיר וחי לתמונה הדוממת של שלושת הגברים שהגדירו מחדש את הנעורים. אבל הם היו הרבה יותר מזה, הם היו מרשימים הרבה יותר מכל דמות חטובה שמייצגת כביכול בריאות וכושר, הם היו כל אלה מינוס כל האקססוריז הנלווים. 

מאז אני "עוקבת" אחריהם במכון, מחכה לבואם, מתרגשת בכל פעם שהם נכנסים, כאילו הגיעו הסבים שלי. נהנית מהנוכחות שלהם מבלי שהם בכלל מבחינים בנוכחותי שלי. אני ממש מעריצה אותם בסתר. 

אחרי שסיימתי לבהות בהם, סיימתי גם את האימון ועברתי לצלם את מנהל המכון שתיפקד כבריסטה לכל דבר והגיש קפה לכל יושבי הבר הממוקם במרכז המכון. אין לתאר כמה ריח קפה, שמקדם את פניי בכניסה למכון עושה לי את זה וכמה הוא עדיף על ריח זיעה  וטסטוסטרון.

מנהל המכון שתיפקד כבריסטה לכל דבר

הפעם דאגתי לקבל את הסכמתו לצילום, אחרי שהסברתי לו שאני מייחלת למקום זהה לזה בכפר סבא. מקום שבו באים להתאמן על שיפור הראייה החיובית ועל יצירת דימוי גוף זהה, מקום נטול גיל, מקום שבניגוד לשם השיר הישראלי, הוא מקום ללא דאגה!

 

פז ארבל

בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (MSW) בהתמחות נשים ונערות, מטפלת ומנחת סדנאות וערבי נשים בשיטת סטיילינג תרפי, מושיבה על הספה את פרויד לצד אנה וינטור ומאמינה גדולה בכוחה של מילה ובכוחו של סטיילינג תרפי לכתוב מחדש את הגוף.
נשואה לאורן ואמא ליהלי, לירי ולוטם, "ירוקה" בהולנד (מתגוררת בהאג ממרץ 2018), כותבת על כל מה שאוהבת.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.