כמו במילות השיר מינוס האמא וחמש אחר הצהריים, הגעתי גם אני לכיכר דאם מלווה בצלמת שאיתי – ענבל טור שלום. היתה זו שעת צהריים ביום שמש יפה, אחד מאלה שמלווים את הולנד בחודש האחרון מאז שהקורונה החזירה את כולם לבתים. הגעתי למטרות צילומי תדמית לאתר שלי, שאני מנסה לקבוע מאז חודש פברואר. הם נדחו כבר מספר פעמים בשל מזג האוויר ולאחרונה בגלל הקורונה. אבל לאחרונה חשבתי שאולי ה"מצב" הוא דווקא הזדמנות לצילומי חוץ באמסטרדם.
דמיינו לכם יום שמש יפה של קרוב ל 20 מעלות בשבוע שגרתי נטול קורונה. עכשיו תנסו להצטלם לבד בכיכר דאם ללא רקע של המוני אדם מאחוריכם….
תעברו לתעלה – מסוגלים לדמיין אותה ריקה? אז תצטרכו להשתמש בכל מאגרי הדמיון שלכם.
>>> קורונה בהולנד – כל העדכונים
>>> לערוץ יוטיוב של דאצ׳טאון
אמסטרדם של אפריל 2020 היא עיר רפאים. כיכר דאם האייקונית עומדת ריקה מוקפת במכוניות משטרה. במרכז הכיכר אישה אחת, שמפריחה בועות סבון למחייתה ואיש מחופש למלאך המוות.
פריים סימבולי למדי בעיני בימי קורונה, שמאחד בתמונה אחת בין המוות לחיים ולחופש של בועות הסבון. הייתי קצת מופתעת שלמרות המצב יצא לו האיש מחופש כך ובאמת חשב שמישהו ירצה להצטלם איתו בתקופה שכזו… הרי את מלאך המוות אנחנו פוגשים כל יום על גבי המסכים בחודש האחרון, אז למה שנרצה לחלוק איתו מסך גם בכיכר דאם?
אחרי מספר צילומי יונים ובועות סבון עברנו לתעלות. הגענו לשם בהליכה איטית ונינוחה כשמסביבנו רוכבי אופניים מקומיים, שבוודאי לא זוכרים את היום שבו זכו לרכיבה כה רגועה ברחובות מרכז העיר והולנדים שגרים לאורך התעלות וישבו בחוץ מתחרדנים בשמש. מעניין מתי בפעם האחרונה הם עשו את הפעולה הפשוטה הזו ונהנו משקט נטול רעש גלגלי מזוודות.
לולא הקורונה, זו היתה התמונה שלי. תמונת השער שלי.
אבל הכיכר הריקה מאדם והרחובות הנטושים, היו ניגוד כואב לחיים שהיו פה רק לפני חודש. לחופש התנועה, להיעדר הפחד וכן, גם לטירוף התיירותי של העיר הצעירה והתוססת הזו. עיר שהפכה מעיר של ממריצים לעיר של סמי הזייה, לעיר מנומנמת על ואבן…
וגם אני לא תכננתי להגיע ככה לצילומים שכל כך חיכיתי להם. תכננתי להגיע מסודרת ומתוקתקת מלמעלה עד למטה. אחרי טיפול פנים, ביקור אצל הספרית, חידוש הלק ג'ל וכן….במצב גופני קצת יותר "מהודק"…
אבל כמו שאומרים אצלנו היהודים: "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, תספר לו את התוכניות שלך"…
זה לא היה היום שתכננתי ואמסטרדם כבר לא נראתה כמו העיר שהכרתי. אבל זה היה כל מה שרציתי. יום שמש יפייפה, חֶברה טובה (גם אם ממרחק ביטחון), לוקיישנים ריקים שאפשרו לי להיות חופשייה בצילומים וגם להחליף בגדים באין מפריע והרבה חומר למחשבה.
ואולי זו המהות של הקורונה – פשוט להיות אנחנו, לא לתכנן, לחשוב על ההזדמנויות, שניתנו לנו למרות ההגבלות על המרחב – הרי את המרחב המחשבתי אף אחד לא הגביל לנו. לשים את הכל בפריים אחד ולזכור את התקופה הזו לנצח.
קורונה סטייל הולנד: על בגדי זהות ובגדי ביטחון בעיתות מלחמה ובעיתות שלום
