קורונה סטייל הולנד: על בגדי זהות ובגדי ביטחון בעיתות מלחמה ובעיתות שלום

אתמול בתשע בערב, בעוד הקופאית העייפה ב"אלברט היין" השכונתי שלנו, סורקת את הברקודים של מוצרי היסוד שקניתי ברגע של התקף חרדה (כאילו אני ומשפחתי מתעתדים להיכנס לבידוד במסתור של בית משפחת פרנק), קריסטינה הזכירה לי שהיא מחכה לפוסט החודשי שלי, שצריך להיות כתוב ומצולם לעוד מספר ימים. 

האמת, שחשבתי שמלבד וירולוגיים, רופאים ומדענים, אין מקום גם לפרסונות אחרות בדאצ'טאון שמתפרסם בימים אלה (למעט אולי "מומחים" בוגרי 16 עונות של ה"אנטומיה של גריי"). כששאלתי על מה אכתוב החודש – היא הציעה שאולי אכניס קצת צבע וצבעונים, וציינה שפארק קוקנהוף צפוי להיפתח ב 21.3.2020. 

אז קודם כל, הנה, עכשיו אתם יודעים ושנית – היות הפארק חביב על שוזרי הפרחים ברחבי העולם, שרבים מהם משתייכים לעמי המזרח הרחוק, אני לא בטוחה שאהיה שם על מנת לסקר את האירוע הצבעוני הזה השנה. בכלל, אני חושבת שהשנה שלנו מאבדת צבע עם כל החלטה (אחראית) על ביטולו של עוד אירוע בואך יום המלך. אבל אני עדיין מקווה שעד סוף מאי עוד נוכל להנות מהצבעונים בבטחה, לא רק בשדות הפרטיים שלצידי הדרך ולצד כל עמי העולם. 

צבע וצבעונים – פארק קוקנהוף צפוי להיפתח ב 21.3.2020

אבל עד שזה יקרה, עדיין צריך כמו שקריסטינה חזרה וכתבה לי, "לשמח את האנשים".  

אותנו, שאפילו את החג הכי צבעוני בשנה היהודית, פורים, אנו חוגגים בחצי כוח, עם מסיכה שלא אנחנו בחרנו בה. מתחפשים בבתים ומצלמים, שולחים בדואר משלוחי מנות במקום לתת אותם פנים מול פנים בתוספת חיוך, שלא לומר חיבוק, "מרימים אגודל" ו"מחבבים" מרחוק תוך כדי חיטוי ידיים בג'ל שלא ברור לנו, אם נוכל שוב למצוא על המדפים.

אז איך מכניסים בכל זאת את הראש הבריא למיטה החולה הזאת, משלבים גם סטיילינג תרפי ויוצאים מזה בחיים. איך מבודדים את עצמנו ועדיין שומרים על ביחד שיעזור לנו לעבור את התקופה הזו? איך מנהלים שגרה, שהיא רצף של פעולות שחוזרות על עצמן, בתוך תקופה שהמאפיין המרכזי שלה הוא חוסר ודאות, שלא ברור אם הילדים ילכו מחר לביה"ס, אם צריך לקנות עוד פסטות ואורז (מצחיק שבסוף אנחנו מצטיידים במוצרי מזון שמאפיינים בדיוק את המדינות שבהן הכל התחיל…), אם כדאי להוסיף גם פראצטמול לכמות הויטמינים היומית שכל המשפחה כבר נוטלת על דעת עצמה,  ומתי תהיה כבר שמש, שאולי לא תשים קץ לקורונה, אבל תשים קץ לדיכאון שלי, לפחות, מה שאולי יאפשר לי להילחם טוב יותר בקורונה אפילו ברמה המוראלית….

ואז חשבתי על כמה הקורונה הוציאה מכל מדינה את המהות שלה. היא זיקקה את ערכי הליבה כמו שקורה תמיד במצבי קיצון.

 והולנד, היא מדינה שטוחה, מישורית, היא לא מעצימה שום דבר, אפילו לא אנשים, אז בטח שלא וירוס. וככזו מבחינתה, הקורונה היא לא יותר משפעת עם יחסי ציבור טובים ואסטרטגיית שיווק מעולה. והיות שהיא לא ביטלה להם, בינתיים, שום דבר, בטח לא חג כמו פורים, אין מה להתחמש במסיכות ואין מה לעשות ממנה דרמה. וגם לא צריך להגיע לבתי החולים, ביננו. ומי שלא מראה סימפטומים, גם אם הוא מטפל בילד חולה בנגיף, יכול להסתובב חופשי. כי יותר מכל, הולנד היא מישור אחד פתוח, אחו שפרות חופש רועות בו וילדים חולים לא מאובחנים מסתובבים בו ללא חשש, מסיכה או ג'ל לניקוי ידיים. 

אבל בואו נודה על האמת, למרות המישור, הקורונה לא ממש מיישרת איתם קו והמספרים עולים מידי יום. אבל הולנד ברגוע, כל עוד אין חשש משיטפון וכל עוד האדם מפדל על אופניו, נוע תנוע. 

והמישור, על אף שמבחינתי הוא תצורת נוף מרגיעה, לא מצליח לעשות לי את זה עכשיו. אני מרגישה שמשטיחים אותי רגשית. מכבים לי את הפחד בכך שמנסים לספר לי כמה שפחות על מה שבאמת קורה. קצת כמו ילד. רק שילדים, שלא מספרים להם את האמת, משלימים אותה מדמיונם ובדרך כלל בוראים לעצמם מציאות מפחידה לעיתים הרבה יותר מזו שבאמת…

מישור הוא גם מקום שאין איפה להסתתר בו. אין הר שיסתיר, או מערה שחפורה בו, אין דרכים פתלתלות או מדרונות חלקלקים. והולנד היא כזאת – ישירה כמו המישור. והטענה המרכזית שלה כנגד הקורונה כרגע, היא שהאדם הבריא – לא צריך לפחד. חוסן שאותו הרוויח ביושר משנים של דיווש, לידות בית, שינה בקמפינג ואכילת מנות שטוגנו בשמן עמוק, כזה ששווה יותר מכל מה שחיסון רפואי יכול להציע. אז גם לקרב מול הוירוס הזה, מגיעה הולנד בתלבושת הלאומית שלה, בגדי הזהות שלה – בגדים פשוטים, פונקציונאליים ונוחים, בגדי "עסקים כרגיל", אבל לא כאלה, שמשדרים לי ביטחון…

בגד שמעניק תחושת בטחון

לעומת הולנד, ישראל הרי ישנה במדים. כיתת כוננות תמידית, שמוכנה תמיד להקפצה והקורונה היא האויב של שנת 2020. כאומה שבמילא מרגישה שהיא תמיד בבידוד – מוקפת אויבים מכל עבר וגם מבפנים, סגירת השמיים, היא לא באמת צעד קיצוני למי שגם ככה חיה בכיפת ברזל…

אבל אני מודה שבגדי הביטחון שישראל לובשת, שולחים לי ,אפילו מרחוק, מסר ברור של הרגעה. באופן פרדוקסלי, יש בטירוף הישראלי ובהיסטריה, משהו שמרגיע אותי. זה לא משדר לי כאוס, אלא לקיחת אחריות, זה עושה לי סדר. אני מרגישה שאמנם חוזרים על המסר בלופ לאורך כל שעות היום, אבל לפחות מספרים לי מה קורה. 

אתמול הזכירה לי לקוחה, שעובדת במערכת בריאות הנפש את המושג "חליפת משקל", מעין וסט כזה, תפור בצורת תאים נפרדים, (קצת כמו שמיכת טלאים) שכל תא מלא באבנים, המולבש על המטופל שנמצא בהתקף פסיכוטי ומשמש להרגעה וקרקוע – חזרה למציאות. הכובד שבחליפה יש בו כדי להצמיד כביכול לקרקע ובכך לחבר בחזרה למציאות. כמו כן, הכובד מאפשר ויסות חושי ופועל כמשקולת מול תנועתיות יתר. הוא יוצר אפקט של חיבוק ומסייע בהפחתת חרדה וחוסר שקט. כשחיפשתי את תמונת הוסט ברשת, מצאתי את המקבילה שלו – "שמיכת כובד", שמסייעת גם לילדים המתמודדים עם קשיי קשב וריכוז ומייצרת עבורם את אותה תחושה של ביטחון ורגיעה בעולם לא מווסת ומלא בגירויים.

"שמיכת כובד" שמעניקה תחושת בטחון ורגיעה ומוסתת את התחושות

אני מרגישה שישראל ,מבלי להיות מודעת, לובשת בגדי ביטחון ומייצרת במדיניות שהיא נוקטת אפקט של "חליפת משקל" עבורי. עומס ההגבלות מתפקד כמו האבנים בחליפה ויוצר עבורי אפקט של הרגעה. ישראל עושה פה סטיילינג תרפי הלכה למעשה ומשתמשת בבגד הביטחון ובחליפת המשקל כאמצעי להפחתת חרדה עבורי.

אני לא יודעת אם "שימחתי" אתכם ואם הצלחתי לענות על המשימה השבועית שהטילה עלי קריסטינה, אבל אני מקווה שפתחתי חלון עבור אלה שבבידוד בגלל חורף בלתי נגמר בהולנד, ביקור אומלל ב"פיראט האדום" בישראל או סתם כדי לנשום אוויר נקי ולבחון את הדברים מזווית אחרת. 

לפעמים התרופות האמיתיות לא נמצאות בארון התרופות, אלא בארון הבגדים שלנו. כי בגד הוא לא פחות מאמצעי מרפא ובימים שכאלה, זה לא מעט…

 

בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (MSW) בהתמחות נשים ונערות, מטפלת ומנחת סדנאות וערבי נשים בשיטת סטיילינג תרפי, מושיבה על הספה את פרויד לצד אנה וינטור ומאמינה גדולה בכוחה של מילה ובכוחו של סטיילינג תרפי לכתוב מחדש את הגוף.
נשואה לאורן ואמא ליהלי, לירי ולוטם, "ירוקה" בהולנד (מתגוררת בהאג ממרץ 2018), כותבת על כל מה שאוהבת.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.