המאבק של ההולנדים שתומכים בישראל "לא משנה מה יקרה"

תמונה ראשית ‘Op de bres voor Israël’ צילום:  Cees van der Wal

בעיצומה של המלחמה בעזה וגל האנטישמיות בעולם, נוצרים בהולנד בוחרים לעמוד בגלוי לצד ישראל. מתפילה ותרומות ועד קטיף בעוטף והסברה ברחובות אמסטרדם. נדב מוסקוביץ' מביא את סיפורו של הארגון "נוצרים למען ישראל". 

העיירה ההולנדית נייקרק (Nijkerk) עם רחובותיה המרוצפים, תעלות המים השקטות וצריחי הכנסיות העתיקות, נראית במבט ראשון כמקום הרחוק ביותר שאפשר לדמיין משדות הקטל של עוטף עזה. אך בבוקר השבעה באוקטובר 2023, המרחק הפיזי התגמד אל מול הקרבה הרוחנית והרגשית. במטה ארגון "נוצרים למען ישראל" (Christenen voor Israel, ולהלן CVI) השוכן בלב העיירה הפסטורלית, הופרה השלווה באבחה. עבור פרנק ון אורדט (Frank van Oordt), מנכ"ל הארגון, ועבור צוותו המסור, הדיווחים הראשונים על פריצת הגדר וטבח האזרחים לא היו רק כותרות חדשותיות זרות – הם היו קריאת חירום אישית, משפחתית כמעט, שחייבה מעבר מיידי משגרה לחירום.

במשרדים, המשלבים מרכז מבקרים שוקק, חנות למוצרים מישראל ומרכז לוגיסטי, הורגשה תכונה יוצאת דופן. השגרה של סיורים חינוכיים, הרצאות תיאולוגיות ומכירת יינות מהגליל או מוצרי ים המלח, פינתה את מקומה בתוך שעות ספורות לחדר מלחמה של ממש. "הכל השתנה", משחזר פרנק את הרגעים ההם. התחושה לא הייתה רק של זעזוע מהאכזריות, אלא הבנה עמוקה שזוהי שעת מבחן היסטורית ליחסים בין העולם הנוצרי לעם היהודי. הארגון, שחרת על דגלו את התמיכה בישראל כציווי תנ"כי, נדרש כעת להוכיח כי הבטחותיו אינן מס שפתיים בלבד.

האסטרטגיה שהתגבשה בימים הראשונים התבססה על שלושה עוגנים מרכזיים: הסברה, תפילה, ופעולה מעשית. בנייקרק החלו מיד לעבוד על הפקת סרטוני הסברה ("explainers") אודות מהות החמאס, מתוך ראייה מפוכחת כי הקרב על הנרטיב יהיה ארוך, ודעת הקהל האירופית עלולה להתהפך במהירות ככל שתתקדם הלחימה בעזה. במקביל, הוקמה קרן חירום לגיוס כספים, והחלה עבודה צמודה מול הסוכנות היהודית וארגונים ישראליים נוספים כדי להזרים סיוע היכן שהוא נדרש ביותר. אבל מעל לכל, המסר שיצא מנייקרק היה חד וברור: אנחנו לא עומדים מהצד. אנחנו עומדים לצדכם.

אולי יעניין אותך גם:

"בכתיבה אני מרגיש ישראלי לגמרי"
בוא הנה מיד! אבי גרייניק מופיע באמסטרדם
זיכרון סוביבור בהולנד: מעדויות השורדים לדורות הבאים

המצביא השקט: פרנק ון אורדט והחזון המתחדש

כדי להבין את העוצמה של "נוצרים למען ישראל", אין די בהתבוננות על ההצהרות הרשמיות או על המספרים היבשים. הלב של הארגון הוא האנשים המרכיבים אותו, פסיפס בין-דורי של הולנדים שבחרו לקשור את גורלם בגורל ישראל, לעיתים במחיר חברתי ואישי לא מבוטל. 

פרנק ון אורדט, המנכ"ל, יושב במשרדו ומשדר שילוב של נחישות ושקט פנימי. הוא לא הגיע לתפקיד במקרה; הוא נושא עמו מורשת משפחתית כבדה ומחייבת. אביו, קארל ון אורדט, ייסד את הארגון בשנת 1979 מתוך תחושת דחיפות היסטורית ותיאולוגית, ופרנק ממשיך את הדרך במציאות מורכבת בהרבה. בראיון עמו, הוא מדגיש עקרון ברזל שמנחה אותו, במיוחד בימים אלו של ביקורת בינלאומית גוברת: תמיכה ללא תנאי.

״אנחנו עומדים עם ישראל, לא משנה מה יקרה״, מבהיר פרנק בטון חד משמעי. הוא מדגיש כי התמיכה הזו אינה תלויה בממשלה כזו או אחרת, ואינה משתנה בהתאם לכותרות בעיתונים או ללחץ הציבורי. "לא משנה מה ישראל תעשה, אנחנו נהיה שם", הוא אומר. עבורו, ועבור רבים מתורמיו, הברית עם העם היהודי היא נצחית ובלתי ניתנת לערעור, והביקורת הפוליטית בטלה בשישים מול מה שהם רואים כמחויבות מוסרית ותנ"כית.

מאז השבעה באוקטובר, פרנק נמצא בחזית של כמה מאבקים בו-זמנית. בזירה הציבורית, הוא מתמודד עם גל גואה של עוינות. הוא מתאר אירועים של הפגנות נגד הארגון, שבהן המפגינים הכריחו משתתפים בהפגנה לדרוך על דגלי ישראל וקראו קריאות שטנה קשות כמו "פרנק בן של היטלר", "רוצחי ילדים" ו"תומכי רצח עם". עבור אדם שכל חייו ומורשתו מוקדשים לתיקון העוול שעשתה אירופה ליהודים בשואה, ההשוואה להיטלר היא פגיעה אישית עמוקה, אך היא לא מרפה את ידיו. "אנחנו חייבים לעמוד על האמת", הוא אומר, ומציין כי למרות ההתקפות, מספר המתנדבים בארגון לא ירד, ולעיתים אף עלה. לדבריו, ישנו גרעין קשה של תומכים שרק התחזק לנוכח המתקפות.

הנק: ממאזנים כספיים לקטיף

הנק ואן דה ורקן (Henk van de Werken), מנהל החשבונות של הארגון ותושב נייקרק, מייצג את הפן המעשי והיומיומי של התמיכה. הוא הצטרף לארגון בשנת 2017, אך הקשר שלו לישראל החל עוד בשנת 2008 כמתנדב במכירת מוצרים. הנק הוא איש של מספרים, אך מאז השבעה באוקטובר, הוא גם עבר לעבודה חקלאית בבוץ, לזיעה ולעבודת כפיים.

בינואר 2024, בעיצומו של החורף ובעוד המלחמה בעזה בשיאה, הנק היה חלק מהקבוצה הראשונה של מתנדבים שיצאה לישראל במסגרת משלחות ״Handen uit de mouwen״ (״להפשיל שרוולים״). הוא מתאר את החוויה כ"מיוחדת מאוד". המעבר מהמשרד המוגן בהולנד לשדות בישראל, לקטיף תחת איום רקטות ולמפגש בלתי אמצעי עם חקלאים ישראלים שאיבדו את עולמם, היה עבורו מטלטל ומכונן.

הנק מספר כי בקהילה הכנסייתית שלו התגובות מעורבות. ישנם התומכים, אך הרוב שומרים על שתיקה או נייטרליות. הוא לא נתקל בעוינות ישירה במעגליו הקרובים. הקושי הגדול ביותר עבורו הוא התסכול מהתקשורת. הוא חש שהתקשורת ההולנדית מוטה בצורה קיצונית נגד ישראל, ושקשה מאוד לחדור את מסך הדיסאינפורמציה. "אנחנו עושים כל שביכולתנו לעזור", הוא אומר, ומוסיף כי המסר העיקרי שהוא וקבוצתו מביאים לישראל הוא פשוט: "אנחנו עומדים מאחוריכם". עבורו, הנסיעות לישראל (הוא יצא שוב לאחר מכן) הן הדרך הטובה ביותר להביע את האמונה שלו במעשים ולא רק במילים.

אימקה: קול בודד בקמפוס

אימקה הורינק (Imke Hurink), סטודנטית לתקשורת בת 25 הפועלת כמתמחה בארגון, מביאה את הקול של הדור הצעיר, זה שנמצא בחזית המאבק התודעתי בקמפוסים ובקרב בני גילה. היא בחרה להתמחות ב-CVI מתוך רצון לשלב את לימודיה עם אמונתה ותמיכתה בישראל. תפקידה כעוזרת הפקה וכיוצרת תכנים מציב אותה בלב העשייה ההסברתית.

אימקה מתארת מציאות לא פשוטה. "זה קשה כי אנשים לא מבינים למה ישראל עושה את מה שהיא עושה", היא מסבירה. היא נתקלת בסטודנטים ובצעירים שפשוט "לא רוצים להקשיב", אטומים לטיעונים ולעובדות. בתוך הקהילה הנוצרית שלה, היא מזהה תמיכה, אך גם שם, כמו אצל הנק, הרוב הדומם שולט, לעיתים מחוסר ידע.

המוטיבציה שלה שואבת כוח מתפיסה דתית עמוקה: "אנחנו חיים בתקופה תנ"כית", היא אומרת, ומאמינה כי אלוהים מצווה עליה לעמוד לצד ישראל. יחד עם זאת, היא כנה לגבי הקושי הרגשי. התמונות הקשות מעזה והדיווחים בתקשורת מעוררים לעיתים שאלות וספקות, שמחייבים אותה "לעשות את העבודה", ולחפש את התשובות ואת האמת שמאחורי הכותרות. היא רואה חשיבות עצומה בהגעה לקהלים צעירים, שאולי אינם חשופים למידע מאוזן ומושפעים לעיתים קרובות מתקשורת הממוסגרת בתוך נרטיבים מסוימים. 

רנסקה: הקשר האישי והתפילה

רנסקה לנקמן (Renske Lankman), בת 25, עובדת כעורכת הניוזלטר של הארגון מאז אוקטובר 2024. הסיפור שלה שונה משל האחרים בכך שהיא לא גדלה בתוך פעילות הארגון כילדה. הטריגר שלה היה שהות אישית בישראל, סמסטר של לימודים בבאר שבע בחורף 2023-2022. החוויה של חיים בנגב, ההיכרות עם האנשים והנופים, הציתה בה את הרצון לפעול.

רנסקה מתארת סביבה כנסייתית תומכת וחמה יותר מזו שמתאר אימקה. "בכנסייה שלי רוב האנשים תומכים בישראל ומתפללים עבורה", היא מספרת. הכנסייה שלה לא מסתפקת בתפילה אלא מארגנת פעילויות תמיכה אקטיביות. כשהיא מספרת לחבריה היכן היא עובדת, היא עושה זאת בגאווה ולרוב זוכה לתגובות חיוביות.

יחד עם זאת, גם היא מתמודדת עם המורכבות של הסבל האנושי בשני הצדדים. היא מבחינה בין העם לממשלה, ומציינת שהיא תומכת בזכותה של ישראל להתקיים ובאנשים, אך לא בהכרח מסכימה עם כל פעולה של הממשלה. רנסקה מייצגת דור של נוצרים אוהבי ישראל שאינם רואים את המציאות בשחור-לבן, אלא מתוך חמלה ומורכבות, אך עם מחויבות בסיסית בלתי מעורערת הנובעת מאמונה דתית.

חוט מקשר שעלה בשיחות עם כל המרואיינים – פרנק, הנק, אימקה ורנסקה – הוא הכמיהה לקשר עמוק יותר. מעבר לתרומות ולמשלחות, כולם הביעו רצון עז לשיתוף פעולה הדוק יותר עם הקהילה הישראלית והיהודית בהולנד. הם רואים בחיבור האנושי הבלתי-אמצעי, במפגשים ובדיאלוג, את המפתח האמיתי לבניית גשרים ולמאבק משותף באנטישמיות הגואה.

דמעות ותפוזים

אחת התופעות המרשימות ביותר בפעילות הארגון מאז פרוץ המלחמה היא פרויקט המשלחות, שזכה לשם ההולנדי Handen uit de mouwen (״להפשיל שרוולים״. מילולית: להוציא ידיים מהשרוולים). השם מדגיש כי המשלחות אינן טיולי צליינות פסיביים לצפייה במקומות הקדושים, אלא עשייה פיזית ומיוזעת.

למרות הסיכון והחששות מהמצב הביטחוני, הביקוש להצטרף למשלחות היה גבוה ומפתיע. הקבוצה הראשונה יצאה כבר בינואר 2024, ובעקבותיה יצאו קבוצות נוספות לאורך השנה.

המשלחות מבוססות על שיתוף פעולה עם ארגונים ישראליים כמו "לקט ישראל", "השומר החדש" והמועצות האזוריות בדרום. המטרה הייתה למלא את הוואקום העצום שנוצר בחקלאות הישראלית עם עזיבתם של אלפי עובדים תאילנדים וגיוסם של חקלאים רבים למילואים.

סדר היום של המתנדבים, אנשים כמו הנק, היה סיזיפי. הם קמו עם שחר ויצאו למטעים ולשדות בעוטף עזה. שם, תחת רעש המטוסים והארטילריה, הם קטפו טונות של תוצרת חקלאית בעונות שונות: תפוזים, קלמנטינות, אבוקדו, רימונים וענבים, שאלמלא עזרתם הייתה נרקבת על העצים. אך העבודה לא הסתכמה רק בקטיף. בקיבוצים כמו נחל עוז, שספגו מכה אנושה ואיבדו חברים רבים, המתנדבים נכנסו לתוך ההריסות והכאוס. הם סייעו בניקוי בתים שנפגעו, בשיקום גינות נוי שהוזנחו מאז הפינוי, בצביעת מבנים, ואפילו בעבודה ברפתות, חליבה והאכלת הפרות שנותרו מאחור.

הוא מתאר את העבודה הזו כ"מיוחדת מאוד". עבורו, החיבור לאדמה והעזרה המוחשית לחקלאי שרואה בעיניים כלות את מפעל חייו קורס, היו משמעותיים יותר מכל תרומה כספית.

השגרירים החדשים

מעבר לעבודה הפיזית והסיוע החקלאי, למשלחות היה ערך מוסף עמוק שפרנק מגדיר כ"היכרות עם ישראל בדרך אחרת לגמרי". עבור המשתתפים, שחלקם הגיעו לישראל בפעם הראשונה בחייהם דווקא בעיצומה של המלחמה, השהות בעוטף עזה לא הייתה רק משימה תעסוקתית אלא חוויה של עדות ממקור ראשון. הנוכחות הפיזית בשטח, המפגש עם החקלאים והתושבים, והחשיפה הבלתי-אמצעית למציאות הישראלית תחת אש, יצרו אצלם חיבור רוחני ורגשי עמוק למקום.

פרנק מדגיש כי האפקט החשוב ביותר של המשלחות הוא הפיכתם של המתנדבים ל"שגרירים האמיתיים של ישראל". בעידן שבו הרשתות החברתיות והמדיה בהולנד מוצפות במידע מוטה, למתנדבים אלו יש כעת: החוויה האישית. כשהם חוזרים לקהילותיהם, למקומות העבודה ולמשפחותיהם, הם יכולים לומר בביטחון שהם היו שם וראו את המציאות במו עיניהם. עדות אישית זו, מסביר פרנק, הופכת אותם ל"לוחמים" במערכה על התודעה, ומאפשרת להם להדוף את הנרטיבים האנטי-ישראליים.

מנהרת חמאס באמסטרדם

בעוד המשלחות פעלו בשקט יחסי בשדות הנגב, בהולנד עצמה התנהלה מלחמה רועשת וגלויה על המרחב הציבורי. רחובות הערים הגדולות, ובראשן אמסטרדם, הפכו לזירת התגוששות יומיומית. דגלי פלסטין, כאפיות וסיסמאות "מהנהר עד לים" הפכו למחזה נפוץ, מלווים לא פעם בגילויי אנטישמיות בוטים ובאלימות מילולית ופיזית כלפי יהודים ותומכי ישראל. בתוך המציאות הכאוטית הזו, "נוצרים למען ישראל" בחרו לא להסתגר, אלא לצאת החוצה עם מיזם נועז ומקורי.

אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר שנתמכו על ידיהארגון היה מיצג "מנהרת חמאס" – רפליקה ניידת ומדויקת של מנהרת טרור, שנבנתה בתוך משאית סמי-טריילר. היוזמה נולדה מתוך כאב אישי עצום של רחל מיילר (Rachel Meijler), סוחרת אמנות ומפיקת אירועי אמנות. רחל, שאיבדה את אחיינה ליאור אברמוב בטבח השבעה באוקטובר, וחיה ימים של חרדה עד שנודע גורלו, החליטה לתעל את השכול לעשייה הסברתית. לאחר שביקרה במיצג דומה בכיכר החטופים בתל אביב (שנוצר על ידי האמן רוני לבבי), היא הבינה שזוהי הדרך היחידה להמחיש לאירופאים את הסיוט שעובר על החטופים.

בתמיכה לוגיסטית וכלכלית נרחבת של CVI, המיצג הנייד החל לנדוד ברחבי הולנד. הוא הוצב במיקומים מרכזיים ורגישים: בכיכר המוזיאונים באמסטרדם, מול בית העירייה, ברוטרדם, בהאג, באוטרכט ובערים נוספות. המבקרים שנכנסו למשאית נחשפו לחוויה טוטאלית ומטלטלת: הליכה בתוך צינור בטון צר, אפלולי וקלסטרופובי, כשברקע מושמעים קולות מוקלטים של הפגזות, אזעקות, וקולות בערבית, המדמים את התנאים שבהם מוחזקים החטופים הישראלים.

מפגשים של אמפתיה ועימות

התגובות למיצג היו קיצוניות, כמו המציאות עצמה. מצד אחד, אלפי הולנדים, ובהם פוליטיקאים, ראשי ערים, עיתונאים וסתם אזרחים, עמדו בתור כדי לחוות את המיצג. רבים יצאו ממנו מזועזעים, דומעים ומחובקים. רחל וצוות המתנדבים, כולל מתנדבים מ-CVI, עמדו שם כדי לשוחח, להסביר ולחבק. "המטרה היא שאנשים יחשבו: מה היית עושה לו הילד שלך היה נחטף?", הסבירה רחל. עבור רבים, המיצג הצליח לחדור את השריון הפוליטי ולגעת בלב האנושי.

מצד שני, המיצג הפך למגנט עבור מפגינים פרו-פלסטינים ואנטי-ישראלים. בערים רבות, המשאית הוקפה במפגינים שצעקו סיסמאות גנאי, ניסו לחסום את הכניסה, ואף התעמתו פיזית עם המארגנים והמבקרים. אימקה מתארת את הקושי לעמוד מול גל השנאה הזה, מול אנשים ש"לא רוצים להקשיב". ובכל זאת, היא ורחל ניסו לקיים דיאלוג גם עם המתנגדים, בניסיון נואש כמעט ליצור גשר של הבנה בתוך הכאוס. המיצג חשף את הקיטוב העמוק בחברה ההולנדית, אך גם את הצמא לאמת ולחיבור אנושי בלתי אמצעי.

"מניפסטציה" ולא הפגנה

פרנק ון אורדט מקפיד על מינוח מדויק כשהוא מתאר את הפעילות הציבורית של הארגון. הוא מבחין בין ״הפגנה״ (demonstration) לבין ״מניפסטציה״ (manifestation). בעוד שהראשונה נתפסת כפעולה של מחאה וכעס ("נגד"), השנייה נתפסת כפעולה של נוכחות, עדות ותמיכה ("בעד"). הארגון קיים מספר עצרות כאלו, אחת הבולטות שבהן הייתה מול ארמון השלום בהאג (בית הדין הבינלאומי לצדק) לבקשת שגריר ישראל, בעת הדיונים בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל. הנוכחות הנוצרית שם, עם דגלי ישראל ותפילות, נועדה לשדר מסר ברור לשופטים ולעולם: ישראל אינה לבד, וההאשמות ברצח עם הן עיוות של המציאות.

בפתח הקונצרטחבאו 

עבור הארגון, הניסיון לבטל את הופעתו של החזן הצבאי שי אברמסון לא היה רק עניין תרבותי, אלא חציית קו אדום וביטוי לאנטישמיות במסווה של ניטרליות. בתגובה, הובילו האחים ון אורדט קמפיין לחץ חסר תקדים שכלל משמרות מחאה יומיומיות מול היכל התרבות, בהן הניפו הפעילים שלטים המזכירים את פיטורי הנגנים היהודים ב-1941 ותבעו את עלבונה של הקהילה.

העמידה העיקשת נשאה פרי והובילה לפשרה שאפשרה את קיום האירוע. בערב הקונצרט עצמו, כשהרחבה בחוץ בערה מרימוני עשן והפגנות שנאה אלימות, שימשו אנשי "נוצרים למען ישראל" כחומת מגן פיזית: הם נעמדו בתווך, מניפים דגלי ישראל מול המפגינים, ואפשרו לקהל היהודי להיכנס לאולם בראש מורם.

לצד המאבקים הציבוריים, "נוצרים למען ישראל" נאלצו להתמודד בשנה האחרונה גם עם חזית משפטית ותקשורתית מורכבת. הפעילות הפילנתרופית של הארגון ביהודה ושומרון, הפכה למטרה לתחקיר עיתונאי בינלאומי נוקב.

"מימון התנחלויות ונשק"

במרץ 2025, פרסמה פלטפורמת התחקירים ההולנדית Investico תחקיר מקיף תחת הכותרת "תמיכה נוצרית הולנדית בקולוניזציה של פלסטין". התחקיר טען כי CVI מעבירים כספים לפרויקטים בהתנחלויות, הנחשבות בלתי חוקיות לפי החוק הבינלאומי.

הטענה המרכזית והחמורה ביותר נגעה ליישוב רבבה בשומרון. התחקיר טען כי CVI מימנו הקמת שכונה של יחידות דיור ("קרווילות") על קרקע שהיא בבעלות פרטית של פלסטינים מהכפר הסמוך דיר איסתיא, וכי קיים צו הריסה ישראלי למבנים אלו. בנוסף, נטען כי הארגון תומך בארגונים כמו זה של הפעיל נתי רום ("אור עמי"), ושייתכן כי כספי תרומות הגיעו בעקיפין למימון ציוד טקטי או נשק למתנחלים, בניגוד להצהרות הארגון.

עבור ארגון המתגאה בשקיפות ובמוסריות, ההאשמות הללו היוו איום חמור. פרנק ון אורדט הגיב במהירות ובתקיפות. הוא הבהיר כי התמיכה ברבבה (כ-300,000 אירו) נועדה אך ורק למטרה הומניטרית: רכישת יחידות דיור זמניות לקליטת פליטים יהודים שנמלטו מהמלחמה באוקראינה. הוא הציג מסמכים וחוות דעת משפטיות מהמנהל האזרחי ביהודה ושומרון, המאשרים כי המבנים אינם יושבים על קרקע פרטית אלא על אדמות מדינה בתוך שטח C, הנמצא בשליטה ישראלית מלאה לפי הסכמי אוסלו. לגבי צווי ההריסה, הוא טען שמדובר בעניינים בירוקרטיים של היתרי בניה, ולא בבעלות על הקרקע.

בנוגע לטענות על מימון נשק, הארגון הכחיש זאת מכל וכל. פרנק הציג "קווים אדומים" ברורים: כספי התרומות מיועדים למטרות הומניטריות, חינוכיות, רפואיות וחברתיות בלבד. עם זאת, כדי להסיר כל ספק ולשמור על ניקיון כפיים, הודיע הארגון על הקפאת הסיוע לארגונו של רום עד לבירור מעמיק של העובדות. צעד זה העיד על הרגישות הרבה של הארגון לביקורת הציבורית בהולנד ולמעמדו כארגון צדקה מוכר (ANBI).

העתיד של הסולידריות

במבט לאחור על השנתיים שחלפו מאז השבעה באוקטובר, ארגון "נוצרים למען ישראל" עבר טלטלה עזה, אך הארגון משדר חוזק רב גם לאחר תקופה מאתגרת זו. אירוע "יום ישראל" השנתי שהתקיים בנובמבר 2024 בברנפלד משך אליו למעלה מ-1,500 תומכים נלהבים, שהגיעו לשמוע, לשיר ולהתחזק תחת הכותרת "ישראל, סימן של תקווה". הנוכחות של פוליטיקאים בכירים כמו כריס סטופר (Chris Stoffer, SGP) ודון סדר (ChristenUnie, Don Ceder) הראתה שלארגון יש עדיין גב פוליטי משמעותי.

האתגרים לעתיד ברורים: מהאנטישמיות הגואה בקמפוסים ובערים, ועד ההתמודדות המורכבת מול הביקורת המשפטית והתקשורתית על תמיכת הארגון בהתנחלות ביהודה ושומרון. לצד אלו, נותר האתגר לשמר את הלהט של הדור הצעיר. אנשים כמו פרנק, הנק, אימקה ורנסקה מוכיחים כי הסולידריות הנוצרית עם ישראל אינה נחלת העבר, אלא כוח חי, בועט ורלוונטי מתמיד. מול הניסיונות הגוברים לבודד את ישראל ולייצר דה-לגיטימציה לקיומה, הם בוחרים להציב אלטרנטיבה נחושה. עבורם, העמידה לצד ישראל בעת הזו היא הרבה מעבר לתמיכה פוליטית או דתית; זוהי חובה מוסרית והיסטורית להבטיח שלעולם לא תעמוד ישראל לבד.