בוא הנה מיד! אבי גרייניק מופיע באמסטרדם

אבי גרייניק מגיע לאמסטרדם למופע חד פעמי שייערך בכתום בסוף החודש. לרגל האירוע הקומיקאי והיוצר המוכשר מתראיין ומדבר על הכל, החל מהפרעת הקשב, דרך השינוי בהופעות בשנתיים האחרונות ועד לקהל שלו, ישן כחדש. בתופים ובמחולות!

בסוף החודש יגיע לאמסטרדם אבי גרייניק למופע יחיד ב-25 בינואר. קצרה היריעה לתאר את פועלו; הוא שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט, מדובב, מוזיקאי מלחין ומעבד. כיום הוא מציג בתיאטרון חיפה בהצגה ״הזוג המוזר״, משחק בסדרות כמו ״האחיין שלי בנץ״, שיחק בשלל תפקידים בתיאטראות הרפרטואריים ועוד. הוא חתום על הצלחות כמו פלטפוס, כוכבי השכונה ועוד, ומפורסם בשיתופי הפעולה שלו עם עידן אלתרמן.

לקראת ההופעה נפגשתי לשוחח עם גרייניק על החיבור הטבעי בין משחק, מוזיקה, קומדיה וסיפורו אישי – כי כמו שהוא אמר ״גם אם אני בבגדים של דמות בתיאטרון, רק אמת אני יכול להביא״. 

לוקחים קפסולה של גרייניק

איך זה מרגיש לך לבוא להופיע כאן? אתה מופיע הרבה בחו״ל? 

"אני לא מכיר את הולנד חוץ מאמסטרדם, וזו תהיה הפעם הרביעית פה. אני אוהב להופיע בפני קהל ישראלי בחו״ל. בקיץ, הופעתי בברצלונה. המפגש עם ישראלים שחיים בחו"ל זה רובד אחר. ברור שכולנו כבני אדם יצורים מורכבים, אבל זה הפך למאוד פשוט, כשאתה פוגש את האחים שלך, גם אם זה בקונטקסט אחר."

המצב בארץ הגביר לך את החשק והרצון להופיע בפני ישראלים בחו״ל? 

"בטח! אני חושב שבהינתן וזה אפשרי ולא מסוכן, יהודים צריכים לחיות בכל העולם. הם גם שליחים בארצות שלהם, והנוכחות שלהם ושמירה על הקהילה הזאת בחו״ל היא חשובה מכל הבחינות. אני כן חושב שבמקביל צריכים להיות הרבה יהודים בישראל. לתחושתי, יהודים שחיים בעולם מרחיבים את התפיסה שלנו כאלו שחיים בישראל."

אולי יעניין אותך גם:

זיכרון סוביבור בהולנד: מעדויות השורדים לדורות הבאים
ינואר בהולנד: מכוניות מיוחדות, צבעוניים, סרטים אילמיים, וויסקי
דאצ'טאון מסכמת שנה של עשייה וחיבורים

ועכשיו – ספר במה עוסק המופע שלך

"המופע נקרא ״פשוט גרייניק״. אמנם אני בחור מורכב, אבל גם זו הפשטות שלי – שאני מורכב. על הבמה אני עושה את כל הדברים שיש לי כבר מעל 10,000 שעות מיומנות, שזה לשיר לשחק, לדבר, ולנגן. זה מאוחד אצלי. אני לא ״עכשיו אני שר״ ואחר כך מדבר. הכל זה חלק מהסטוריטלינג שלי. חלק זה הפן הקומי ואולי גם הפן הישראלי רגשי שלי, אם תרצה. הקהל לוקח קפסולה של גרייניק."

יאללה! כשהרעיון של המופע עלה ידעת שהוא ישלב הכל מהכל? 

"זה כמו השאלה מה אתה יותר, מוזיקאי או קומיקאי. זה לא מופע שהוא שיתוף פעולה בין הזמר לשחקן, זה אני, גרייניק. זו תעודת הזהות שלי באיזשהו מקום.

רוב השירים במופע הם לא שירים שכתבתי או הלחנתי, וזו בחירה שנובעת מעצם המלחמה. כשהתחלתי להופיע בפני אנשים (מלונות, בתי חולים), פתאום ה״מיוחד״, ״מורכב״ או אפילו ״היוצר״ לא היה רלוונטי אחרי השבעה באוקטובר. האמנות הייתה תרפויטית, והחלטתי שהמופע יכלול שירים שכולם מכירים ושומעים כל הזמן. זו תקופה שהאמן לא על הבמה כדי לרפא את עצמו, אלא כדי להיות ביחד ובגובה העיניים עם הקהל. 

סיינפלד אמר אנשים משלמים כסף כדי שכשהם יבואו להופעה שלך, אתה תהיה הבן אדם הכי חכם בחדר. זו מערכת היחסים בין האמן לקהל. אני בא להיות איתכם לא פחות מלהיות משאתם להיות איתי". 

אין לי מה לתת חוץ מאת האמת

אתה יותר נהנה כשאתה משחק מישהו אחר או כשאתה מביא את עצמך? 

"כשאנחנו בחוויה טובה, יש לנו פוקוס ויכולת להמשיך את מה שאנחנו עושים. אני אוהב דופמין וכשאני מפוקס. מה שאותי מעניין ומרגש הוא משך הזמן שלי בחוויה הטובה הזאת. להגיד מה אני אוהב יותר, לשחק או לשיר, בשבילי זה כבר פינוק. זו לא תשובה מתחמקת, היא באה ממקום אמיתי.

אני כן יכול להגיד שהדופמין במוזיקה בא לי יותר בקלות, עם זאת גם כשאני מתעמק בדמות, ועובד קשה על תפקיד, אני גם בחוויה טובה. משחק זו פחות אהבת חינם, מוזיקה זו הפילגש. היא אחרי אשתי נותנת לי אהבת חינם. אם לנסות לענות על השאלה אז דרך המוזיקה אני מגיע לתוצאת הדופמין יותר בקלות. עם הפילגש, בקיצור."

כשאתה עושה דמויות ובתוך סטנדאפ אתה משהו אחד, וכשאתה מנגן ושר אתה מוציא צד אחר שלך רך יותר. איך זה כשחקן לשלב את זה במופע אחד?

"אני יודע שיש קהל שמכיר אותי באופן מסוים ופתאום מגלה בי צד שהוא לא הכיר עד עכשיו. מבחינתי כשחקן זה לא קל. אני יודע שיש קהל מולי, ויש אנשים שקשה להם דיבור ושירה יחד. אני משתדל למנן ולאזן. 

זה לא סטנדאפ במובן שאני בא ועומד על הבמה ו״מספר על אשתי״ כדוגמה. אני מאחורי הפסנתר, אבל עדיין מדבר. במופע כזה, המרחק הוא לא מרחק של תיאטרון. אני שומר את המרחק מהקהל מספיק כדי לשמור על מה  שאני רוצה שאתה, הקהל, תרגיש באותו הרגע."

דומינו ופלטפוס זה הומור שכאשר הוא פרץ לתודעה הוא שינה משהו בקומדיה הישראלית.
איך מצאת את ההומור שלך? היו לך השראות שבסוף הביאו אותך לכתוב את ההומור המיוחד הזה שמאפיין אותך?

״ההומור שלי משלב גם את מי שאני ואחר כך את איך שהושפעתי מבחוץ – בין אם זה הגששים, ״זהו זה״, ואחר כך סיינפלד וכו׳. אבל יותר מזה אני חושב שההומור שלי, הוא תוצאה לא מודעת – היום אני כבר מודע – של הפרעת קשב.

ההומור של אלתרמן ושלי, הוא הומור של שני אנשים מאוד אינטילגנטיים ומיוחדים שלא מספיק אמרו להם את זה… (צוחק) עם עיכוב התפתחותי במידה מסוימת. כשעשינו דמויות של ילדים, אז אנשים גם הסתכלו ואמרו ״מה זה? שני אנשים עם זקן וזיפים שמשחקים ילדים״. אבל היו גם אנשים שהבינו שאנחנו מביאים את הילדים שאנחנו ואת הטיפוסים שפגשנו, כלומר אנחנו לא צוחקים על מישהו – אלא עם מישהו. וכשיש לך הפרעה נוירו-התפתחותית, אתה עוד יותר רגיש לשוליים – לפאלטות, לרגישויות, לדברים שיוצאים עקום. אלו דברים שבעצם בן אדם ״לא אמור לקלוט״ אבל להיפר-סנסטיבים כמונו זה הרדאר שלנו. אגב זה לא במודע, כן? ניסינו ליצור ולייצר את ״החכמה שבטמטום״. אני חושב שלרוב הקומיקאים ההומור נבנה מכאב."

להיות המנכ״ל הכי טוב של עצמי

אתה מדבר במופע וגם במקומות אחרים על ניהול של הפרעות קשב וריכוז (ילדים ומבוגרים).
אתה מרגיש שמאז החלטת ללכת לאבחון ולטפל בזה שאתה שחקן טוב יותר? 

"ברור! שחקן יותר טוב בטוח, וגם בשאר הדברים. בטח מפיק ומעבד מוזיקלי. אין ספק בכלל. לגבי הלחנה אני לא בטוח. אבל אם אתה מתייחס לצד הניהולי של אמן, אז אני חושב שכל אמן הוא המנכ״ל של השם שלו. המודעות על המגבלות שלי כמנכ״ל, והתובנות שלי על החוזקות שלי, והצורך בלגייס סביבה כי יש לי את אותה הפרעת קשב ואני צריך עזרה מאנשים – הפכו אותי לאמן הרבה יותר קול וטרי על הבמה.

לאנשים כמוני דו שיח הפנימי שלהם עם עצמם הוא מתיש, אז זה גם להיות יותר מודע וגם לזכור לקחת את הדברים שלי בזמן, ושהחולצה מגוהצת. זה דברים שבגללם בעבר הייתי עולה מותש לבמה. המטרה היא להרגיש בבית ולא במלחמה על הבמה. נכון, לא נולדתי אסטרטג, אימנתי את המוח להיות אסטרטג. זו עבודה קשה. לא זו הייתה הכוונה שלך בטח, אבל אני כן מציע לאמנים שיש להם הפרעת קשב לטפל בה ולא לשער ״שיש בזה קסם״, זה בולשיט לדעתי. אי אפשר לזרום.

רוצה ממני המלצה לאמנים עם ADHD? הנה ההמלצה: לא לזרום. מפתיע, נכון?בכל אמנויות אלתור, ג׳אז ואימפרוביזציה, קומדיה – זו עבודה. מי שלא עובד על האילתור, לא מצליח לאלתר."

שמעתי אותך בפודקאסט וכשאתה מתאר הפרעות קשב – אתה מדבר בין היתר על ויסות רגשי.
איך אתה מצליח להוציא מסיפור אישי/חוויה יותר נגטיבי פאנץ׳, או בדיחה שאתה אומר ״אני מכניס את זה למופע״. יכול לשתף ברגע כזה?

"אין לי משהו שאני חושב עליו. כשזה קורה – זה צדק אדיר עם החיים. זה לעשות מהלימון לימונדה ואם הצלחת – אז אתה מלך.

אבל אני שומע עוד שאלה – אתה שואל איך זה להיות היפר סנסטיבי? 15% מאוכלוסיית העולם היא כזאת ולא לכולם יש הפרעת קשב, אבל כן כל אוכלוסיית ה-7% בעולם שבעלת הפרעת קשב היא היפר סנסטיבית. על הבמה בכלל תמיד עדיף להרגיש באמת ולא להתרגש. כשאתה מתרגש אתה באירוע עם עצמך שהוא גם אירוע די מרחיק. כשאתה מרגיש, זה מקרב. אנחנו לא רוצה לעורר רחמים, אנחנו רוצים שיצחקו."

תביא לטעות, תביא אנשים

אתה לא מסתיר את היותך אוהד כדורגל. אתה מוצא קשר בין עולם הבמה והיצירה לעולם הספורט וכדורגל בפרט? 

"מאוד, בטח. אנחנו האמנים יכולים ללמוד ממוסר העבודה של ערן זהבי, יותר ממה שהוא ילמד על מוסר העבודה שלנו. למה? כי הוא צריך לגייס את כל מוסר העבודה שלו בכל 22 שנות קריירה, במקרה הטוב, של כדורגלן. כדורגלן מקדיש ונלחם כל רגע ורגע, בשביל רגע. אנחנו האמנים לא נדרשים לזה ברמה היומיומית, אבל לפעמים אני צריך להיות ערן זהבי.

אם אני לפני הפקה וצריך ללמוד כוריאוגרפיה וזה הדבר הכי שנוא עליי בעולם – אני נכנס למשטר, בא ראשון ויוצא אחרון אחרי שחזרתי על מה שהיה. כדי שזה יעבוד טוב אני צריך להיות ערן זהבי. אז אולי הקריירה שלי ארוכה יותר, עד גיל 70 ואחר כך להתנדב בספרייה. אני לוקח מספורטאים שאני מעריץ את השאיפה לשלמות פר פרויקט. יש גם דוגמאות שליליות על אמנים וספורטאים שהגיעו מרקעים סוציו אקונומיים נמוכים והדרך לשמור על הכסף היא קשה. אנחנו, פרחי שכונות חלקנו, שלא תמיד חלמנו להיות בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, יכול להיות שהמכנה המשותף שלנו הוא גם כסף ופריפריה."

אתה אוהב יותר לעבוד באנסמבל שחקנים או במופע משלך? 

"השאלה תופסת אותי במקום רגיש. אני מתגעגע לעבוד באנסמבל. זו באמת לא קלישאה אבל השלם תמיד יותר שלם מסך חלקיו. האינדיבידואל שלי זורח כשיש מסביבי מוכשרים ומוצלחים. בלי קשר לרצון שלי להצליח. אני פריק של אנשים מוכשרים ואני שמח שהם לידי. זה כיף שמישהו אומר לך ״בוא נעשה ככה, בוא נעשה ככה״. תביא אנשים, תביא לצחוק, תביא לטעות."

בשכונה שלנו עושים קטעים? השכונה שהשתנתה ותפקידו של האמן והמבדר

אתה מרגיש שההומור לקהל ישראלי שחי בארץ וקהל שחי בחו״ל הוא אותו הומור? כמו שאמרת קודם שאתה מופיע מול האחים שלך. אני למשל מת על ההומור הישראלי. כשהגיע אליי החבר הכי טוב שלי מהבית, הדבר הראשון שראינו יחד זה ״נווה חמציצים״. 

"קודם כל אני מופיע מול האחים שלי גם אם זה בנתיבות וגם אם בהולנד. אני חושב שבישראל יש שינוי שנובע מתוך תהליך פוליטי. יש מלחמה על ״הומור ליברלי״ נקרא לזה, שזה דווקא ההומור היותר ישן.  ויש את ההומור של האחד האחד, של ״גם לי זה קרה״. הומור שהוא לא שחור מידי, הומור ששומדבר לא יותר מידי אתאיסטי ולא צוחק יותר מידי על הערכים של מדינת ישראל ואנחנו בתקופה של שחור ולבן למרות שזה באמת לא ככה.

אין צודק יותר או פחות, יש נקודות מבט. לתחושתי, האנשים שפגשתי בהופעה הקודמת בחו״ל לצורך העניין, היו אנשים יותר ליברליים ותמיד יש יוצא מן הכלל. אגב המלחמה היא לא רק בישראל, היא בעולם והיא בין לאומיות לליברליות. אם לא תהיה ליברליות בעולם, אז העולם יהיה שחור ולבן."

אתה מרגיש שההומור הישראלי השתנה בשנים האחרונות בישראל?

"גם בעולם ההומור השתנה, ההומור שאתה רואה על במה, הוא סטנדאפ ולא ״מערכונים״, שכמעט נעלמו מהעולם, אם מישהו שם לב. לדעתי זה כי כל  מה שאתה רואה על הבמה, אפשר לעשות על מסך שישה וחצי אינץ׳ (מסך של טלפון נייד). העולם יותר ״מונו״, זה לא לא טוב. מה שנכנס בשישה וחצי אינץ׳ יכנס טוב.

בשנתיים האחרונות היינו צריכים הרבה יותר בשביל הקהל מאשר בשביל עצמנו. זה טבעי. אנחנו היינו צריכים לגרום לקהל לצחוק ולא חשוב ממה. זה לא מצב טבעי או נורמלי, כן? אני חושב שמאז המלחמה, אז התפקיד של האמנים קצת השתנה. לתחושתי עידנים בריאים בהיסטוריה האנושית הם כשהאמן מרשה לעצמו לנסות דברים חדשים על הקהל.  הקהל יבוא ויגיד – לא אהבתי, אבל ואללה שמח שבאתי. לא הגיוני שכולם יאהבו הכל ומשהו לא יעצבן, או יגרום למחשבה ביום שאחרי ההצגה. בשנתיים האחרונות בהחלט לא היו זמן לזה."

אתה מרגיש שההומור שלך מלווה אותך כל השנים, או שההומור חוצה גילאים ורואה מיקס אוכלוסיות?

"לפי דעתי גילאי 35 ומעלה הם העיקר במופע שלי. גם היום כשאני משחק בסדרות נוער, שאני מאוד אוהב ומאוד מצליחות כמו ה״בית הכלבים״ ו״האחיין שלי בנץ״ שצעירים אוהבים, וגם הם קהל שבא לראות אותי. אבל אין לי מופע מותאם לגילאים האלה.

אני בן 54. אנשים בגילי אומרים שהם גדלו עליי. זה הזוי לי. הקהל שלי הוא גם של בני 70, כי אנשים שבאו לראות אותי ואת עידן הם היו בני 50. הקהל המבוגר מכיר אותי מאוד טוב. הקהל שלי הוא מגיל 35 עד תשעים 99. בן אדם בן מאה נכנס, אני זורק אותו." (צוחק). 

יש תגובה שקיבלת פעם ברחוב והייתה מיוחדת עבורך? 

"עם השנים אני מבין כמה התגובות שאני מקבל חשובות. אני שמח שאנשים הרגישו שייכים בזכותי (ובזכות ומי שעבדתי איתם) למשהו, או שלו לרגע עיצבתי להם כמה דקות בחיים, שאנשים צחקו ביחד ממשהו שאנחנו עשינו. אני שמח שאני קשור בזה, זו מתנה."

בארץ כולם יודעים שאתה אוהד מכבי חיפה (איך לא ניצחתם את בית״ר, איך?!), אתה מתכנן לראות כאן כדורגל? אייאקס? 

"שמע, אחי, קטע שאתה שואל – בדיוק חשבתי על זה היום. אתה יכול לבדוק לי אם יש כרטיסים למשחק בזמן שאהיה? אני רוצה לראות את אוסקר גלוך!"

פרטים על המופע

• המופע בחסות ״כתום״ יתקיים ביום ראשון, 25 בינואר 2026, בשעה 20:00.
• מיקום ישלח לרוכשים כרטיס במייל 
• לרכישת הכרטיסים

קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!

תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.