דבש הולנדי, געגוע ישראלי: כך נראים החיים החדשים של משפחות מהארץ

ארבע משפחות ישראליות שעברו להולנד בשנתיים האחרונות מספרות איך נראים החיים החדשים בהולנד: מה הפתיע, מה אתגר, מה מצא חן בעיניהם במיוחד, ואיך בכל זאת מצליחים לשמור על תחושת חג רחוק מהבית.

השנה החדשה היא זמן של חשבון נפש, התחלות ורגעים של מבט קדימה. עבור ישראלים שעזבו את הארץ בשנתיים האחרונות ועברו להולנד, המשמעות של "שנה חדשה" מקבלת ממד כפול, לא רק דף חדש בלוח השנה, אלא גם פרק חדש בחיים האישיים והמשפחתיים.

בין אופניים לגשם, בין גבינות לפופרצ'ס, הם לומדים אט־אט להשתלב במציאות חדשה: מערכת חינוך אחרת לילדים, תרבות שונה בעבודה, ושגרה שאין בה חגים ישראליים, אלא חיפוש יצירתי אחר דרכים לשמר מסורת רחוקה. רגעים קטנים של הצלחה, לצד געגועים גדולים הביתה.

לקראת החג ביקשנו לשמוע מארבע משפחות איך נראים החיים החדשים בהולנד: מה הפתיע, מה אתגר, מה מצא חן בעיניהם במיוחד, ואיך בכל זאת מצליחים לשמור על תחושת חג רחוק מהבית.

תום והאנה: חיים חדשים בניימכן 

תום והאנה, שהכירו בברלין, עברו לאחרונה מהחיים התוססים בתל אביב לשלווה יחסית בניימכן, הולנד. תום, ישראלי, והאנה, גרמניה, מספרים על המעבר, ההסתגלות לתרבות החדשה והחיים בשקט של עיר קטנה.

"הכרנו דרך החיים המקצועיים", מספר תום. "אני עשיתי פוסט־דוקטורט בברלין. נפגשנו לראשונה אחרי ששמעתי ראיון של האנה בפודקאסט על המחקר שלה. שלחתי לה מייל, ונפגשנו, ומשם זה התפתח לזוגיות." הם צוחקים.

תום והאנה חיו שנתיים בתל אביב לפני המעבר להולנד. "השנים בישראל היו טובות ומאתגרות בו זמנית," אומרת האנה. "האווירה עם המלחמה והמתיחות הביטחונית הייתה קשה עבורי כגרמנייה שלא חוותה מציאות כזו לפני כן. המעבר לכאן היה הקלה, סוף סוף שקט, אפשר לנשום ולהתמקד בחיים שלנו."

הזוג עבר לניימכן (Nijmegen) בסוף 2024. האנה הצטרפה לתום אחרי חצי שנה, מכיוון שהייתה עדיין מחויבת להוראה באוניברסיטת תל אביב. תום, שעובד באוניברסיטת ניימכן, מספר שהחיים כאן מאפשרים יציבות: "כשיש לך בסיס מקצועי, הרבה מהאתגרים הראשונים של מעבר למדינה חדשים מתמתנים". האנה, שצריכה היתה להתחיל מחדש, מוסיפה: "המעבר מחייב שוב להתחיל להכיר תרבות חדשה, ללמוד את השפה, ולהתחבר לאנשים. זה קצת כמו דז'ה־וו, כי עשיתי את זה בישראל לפני כ.".

אולי יעניין אותך גם:

דאצ'טאון: כך פתחנו שנה חדשה בקהילה – פסטיבל של אור, חיבור ושמחה
בחירתה של רות: גשר של נחמה לקהילה היהודית בהולנד
זום זום זום עולה הזמר מכוורת הדבורים

סבלנות, ראש פתוח ונכונות להכיר את המקומיים

למרות ההבדלים התרבותיים, הם התחברו מהר להולנד. "האנשים כאן מאוד ידידותיים, מדברים אנגלית ברמה גבוהה, והחיים כאן הרבה יותר רגועים," אומר תום. השניים מציינים במיוחד את התחבורה הציבורית הזמינה והאופניים – שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. המעבר היה גם מאתגר. "האתגרים היו בעיקר חברתיים – למצוא חברים", מסביר תום. "אבל הקהילה הישראלית המקומית מאוד פתוחה, וזה עזר לנו מאוד להרגיש חלק מהמקום." האנה מוסיפה: "כמו בכל מעבר למדינה חדשה, צריך סבלנות, ראש פתוח, ונכונות להכיר את התרבות המקומית."

בשנה האחרונה התחזקה המתיחות בקמפוסים בעקבות מחאות פוליטיות הקשורות למצב בישראל. "זה מאתגר מאוד," אומר תום. "אנו מאוד מודעים לסביבה ומתנהגים בהתאם".

תום והאנה אוהבים בהולנד את הבילוי בחוץ בעיקר בערבי הקיץ, התרבות, מפגשים קהילתיים, והנגישות למוזיאונים ואירועים. "יש כאן חיים תרבותיים עשירים, וזה משהו שאנחנו ממש נהנים ממנו".

לשנה החדשה, הם מאחלים לעצמם בעיקר שלווה, בריאות ואושר, וגם – משפחה מורחבת שמתרחבת בקרוב עם בואו של ילדם הראשון. "אנחנו מקווים גם שחלום על חיים רגועים ובטוחים בישראל יתממש, ושנוכל לחוות את השגרה בלי מתחים," מסכמים השניים.

משפחת גרשטיין: בין תל אביב לאוטרכט

באפריל 2023 ארזו נינה ודור גרשטיין את חייהם בתל אביב, עלו על מטוס עם שלושת ילדיהם, יובל (9), נבו (8) וגדעון (5) והכלב פיטר. מה שהתחיל כרעיון להרפתקה זמנית הפך במהרה לחיים חדשים במציאות שונה לחלוטין.  "בהתחלה זה היה סוג של ניסוי," מספר דור. "אמרנו לעצמנו שננסה לשנה, מקסימום נחזור. אבל מהר מאוד הבנו שיש פה איכות חיים שלא הכרנו, חינוך מצוין לילדים, תרבות של אופניים, פחות לחץ בחיים."

המעבר הציב לא מעט אתגרים, בעיקר לילדים, שנכנסו כמעט בן לילה אל מערכת החינוך ההולנדית. המילים הראשונות בהולנדית נשמעו כמו חידה, שיעורי הבית נראו מבלבלים, ובכיתה לא תמיד היה קל. אבל ההסתגלות הגיעה מהר מכפי שציפו, והיום ילדי המשפחה כבר מנהלים שיחות שוטפות עם חבריהם, משתתפים בשיעורים וחוזרים הביתה עם חוויות יומיומיות חדשות. "בהתחלה חששנו," אומרת נינה, "את שולחת את הילד שלך לבית ספר בשפה שהוא לא מבין מילה ממנה. אבל הם קלטו כל כך מהר שזה פשוט הדהים אותנו". יובל אומרת: "בית הספר כאן ממש טוב! השיעורים מאוד מעניינים, אני זוכרת שבישראל הייתה לי תמיד מאוד מאוד קל בשיעור, השיעורים כאן מאתגרים ובנויים בדרך ומעניינת יותר עבורי".

גם ההורים עצמם למדו להסתגל לשפה, לתרבות העבודה השונה ולשגרה החדשה בעיר הציורית. לצד ההתרגשות מהחיים החדשים, יש גם געגוע. המרחק מהמשפחה המורחבת בישראל מורגש בעיקר סביב חגים או ימי הולדת – אותם רגעים קטנים של חום ישראלי שקשה לשחזר. "דווקא אז מבינים עד כמה הסבתות, הדודים והחברים הם חלק גדול מהחיים," הם אומרים.

ישירות הולנדית ואיכפתיות

התרבות המקומית לא דומה לשום דבר שהכירו בארץ. "הכי הדהים אותנו זה עד כמה אנשים ישירים," אומרת נינה. "אין משחקים, אם משהו לא מתאים להם, הם יגידו לך בפרצוף. לקח לנו זמן להתרגל לזה, אבל בסוף זה מרענן." כמובן שגם האתגרים הגיעו: ביורוקרטיה אינסופית, חורף גשום ואפילו פחדים של פיטר הכלבלב מהזיקוקים של חגיגות השנה החדשה. "זה היה סיוט," נזכרים הילדים, "כל הלילה הוא רעד והתחבא מתחת לשולחן."

ועדיין, הרגעים הקטנים של קבלה חיממו את הלב. "בשבוע הראשון הגיע שכן עם עוגה ואמר 'ברוכים הבאים'. זה נשמע קטן, אבל כשאתה רחוק מהבית זה המון." ודור מוסיף: "כשבאנו לפגישה בבית הספר, המורה שאל "מה שלומכם?" אנחנו מייד התחלנו לדבר על הילדים, והוא עצר אותנו: "התכונתי איך אתם ההורים מרגישים?", זה היה מפתיע ומאוד נעים להרגיש שרואים אותנו".

אוטרכט (Utrecht) הפכה במהרה לבית. משפחת גרשטיין מצאה קהילה מקומית שמקיפה אותם, שכנים הולנדים שמציעים עזרה וחיוך, חברים ישראלים שהפכו למשפחה חלופית. פיטר הכלב, מצדו, הפך לשגריר בלתי רשמי: בטיולים היומיים ברחובות העיר הוא פותח דלתות לשיחות חדשות ולהיכרויות קלילות.

את ראש השנה הקרוב הם יחגגו סביב שולחן קטן יותר מזה שבארץ, אבל מלא באותם טעמים מוכרים – תפוחים בדבש, ריח של דג בתנור, ואפילו רימונים שנמצאו אחרי חיפוש בסופרמרקט המקומי. "זה אולי שונה, אבל זה שלנו," אומר דור. "המסורת היא הגשר שלנו – בין תל אביב לאוטרכט, בין מה שהשארנו מאחור לבין מה שאנחנו בונים כאן". ונינה מוסיפה: "דווקא כאן, כשהכול רחוק, החג פתאום נהיה משמעותי יותר. אנחנו יוצרים את האווירה בעצמנו, וזה נותן לזה עומק אחר".

אינה ואייל: מהכאב שבישראל אל השקט שמצאו בהולנד

לפני שנה עזבו אינה ברגר ואייל בר את ישראל ועברו להולנד. עבורם, המעבר לאירופה לא היה רק חיפוש אחר הרפתקה או שינוי נוף, אלא דרך לבנות חיים חדשים אחרי אובדן קשה.

אייל הכיר את הולנד עוד משנות התשעים. הוא חי כאן תקופה קצרה, מה שהקל על המעבר, עם דרכון אירופי וכמה חברויות שנשמרו לאורך השנים. מרטין ופיטר, חברים הולנדים שיו מתנדבים בקיבוץ ניר עוז לפני שנים, שהכיר כבר אז, הפכו לעוגן חשוב. הם חיכו להם כאן, ועזרו לצלוח את מבוך הביורוקרטיה ההולנדית: חיפוש דירה, מפגש עם מערכת הבריאות, וגם סיוע קטן־גדול בענייני היום־יום.

"אנחנו ההורים של ניקה," מספרת אינה. "היא הייתה בת שירות לאומי במד״א, פרמדיקית בנשמה. איבדנו אותה בפתאומיות באמצע החיים. ניקה הותירה אחריה לא רק זיכרונות אלא גם מעין צוואה לא כתובה. היא אהבה את אייל, עודדה את הקשר שנבנה בינו לבין אינה. "היא השאירה לנו לא רק חלל ענק, אלא גם סימנים קטנים, כמו ציורים ופתקיות שהפכו להשראה. אפילו את הכלב שלנו, ברני, הבאנו בעקבות רמזים שהיא השאירה, כאילו היא דאגה לנו גם אחרי שלא הייתה."

אני פשוט בן-אדם

בישראל, אינה עבדה כעורכת דין. בשנים האחרונות מצאה את עצמה נלחמת לא רק על לקוחותיה, אלא גם מול מערכות המדינה שלא ידעו להכיל את כאב השכול. בהולנד היא מצאה משהו אחר, מערכת מסודרת, שקופה ומכבדת. “פה אף אחד לא קורא לי שמאלנית או ימנית,” היא אומרת, “אני פשוט בן אדם.”

החיים בחרוניכם (Gorinchem) שונים מאוד מהחיים שהכירו בארץ. השקט ברחובות כמעט מפתיע, עד כדי כך שבהתחלה, אינה מודה, חיפשה סורגים לחלונות מתוך הרגל. “הסבירו לי שאין צורך,” היא מספרת בחיוך. הנימוס ההולנדי, סדר היום הקבוע, התחבורה הציבורית המדויקת, כל אלה יוצרים מציאות שבה אפשר סוף־סוף להרפות.

הם לא מיהרו למצוא קהילה ישראלית גדולה. במקום זאת בחרו לטוות קשרים עם הולנדים ומהגרים אחרים. מבחינתם, זה חלק מההתבגרות האישית, להכיר את המקום מבפנים, לא רק לחיות ב”בועה ישראלית” מעבר לים. האנטישמיות, הם טוענים, קיימת פה ושם, אך רחוקה מלהיות האיום הקיומי שמצטייר לעיתים בתקשורת הישראלית. “לרוב אנחנו פוגשים סקרנות ופתיחות, לא שנאה,” אומר אייל.

ובכל זאת, ישראל לא עוזבת אותם. הזהות הישראלית, העברית, החגים, כל אלה נשמרים גם כאן. ראש השנה הקרוב יהיה שונה: קטן יותר, אינטימי, רחוק ממשפחה וחברים ותיקים. אבל הם מתכוונים לחגוג, לתבול תפוחים בדבש ולזכור שגם כאן, בלב אירופה, יש המשכיות למסורת.

“אנחנו לא בחרנו לעזוב – השכול בחר בשבילנו,” מסכמת אינה. “אבל בהולנד למדנו מחדש לנשום. וזה אולי המתנה הכי גדולה שיכולנו לתת לעצמנו.”

משפחת רוגובסקי – בין רמת הגולן לחלדרלנד

משפחת רוגובסקי, חגית, עמיר ושלושת ילדיהם איתמר (15), אביגיל (13) ועלמה (10), הגיעה להולנד בחודש דצמבר 2024, לארנהם (Arnhem) היישר ממושב כנף שברמת הגולן. מספר חודשים לפני הם הגיעו לביקור: בתוך 48 שעות בלבד הם נחתו, התרשמו, ביקרו בבתי הספר, פגשו את מקום העבודה החדש והבינו שזה הולך להיות פרק מיוחד בחייהם. "תכננו חמישה ימים, אך בעקבות המלחמה קיצרנו ליומיים", מספרת חגית. "זה היה מרוץ נגד הזמן".

המעבר התאפשר בעקבות הצעת עבודה כמנהלת חדשנות בחברת מזון הולנדית שקיבלה חגית. עמיר, האב, כורם במקצועו, הצטרף בעקבותיה ומצא, בניגוד לכל התחזיות, עבודה אצל אדם, הולנדי מקסים, בעל היקב Colonjes שב־Groesbeek. הילדים לומדים בבית ספר בינלאומי בארנהם. המעבר לא היה פשוט, רמה אקדמית גבוהה יותר, שפה זרה, שיטת למידה אחרת, אבל ההסתגלות הפתיעה אפילו את ההורים. "חשבנו שיהיה להם קשה מאוד, והם הסתגלו הרבה יותר מהר ממה שציפינו", אומר עמיר.

עם האופניים לתוך התעלה

חיי היום־יום שונים מאוד מהחיים בארץ. הילדים רוכבים באופניים לבית הספר, שבע דקות בלבד, חוויה שהובילה גם לאירוע דרמטי קטן, כשאביגיל נפלה עם האופניים לתעלה בדרכה הביתה. עוברי אורח הגיעו מיד לעזור לה לצאת מהתעלה, ואפילו מנעו ממנה לקפוץ שוב להיכנס ולחפש את הטלפון שלה שם. "זה היה רגע שבו הבנו שיש גם צדדים חמים בחברה ההולנדית", נזכרת חגית.

הבדלים תרבותיים מורגשים בכל תחום. שגרת הארוחות, למשל, מפתיעה את חגית: "הולנדים אוכלים סנדוויץ' ב־12 וחצי בצהריים, וזהו. בשביל ישראלים זה פשוט מצחיק. אצלנו ארוחת צהריים היא משהו אחר לגמרי". עמיר דווקא אימץ בהתלהבות את הארוחות הערב המוקדמות, "כמו בקיבוץ", הוא צוחק.

מערכת הבריאות ההולנדית היא נושא נוסף שבו הדעות במשפחה חלוקות. חגית מתארת בירוקרטיה מתישה, מאבקים מול המזכירה ותחושה של חוסר אנושיות, בעוד עמיר מדגיש את הצד החיובי, רופא משפחה קשוב ואנושי. האתגר הגדול ביותר היה למצוא אורתודנט שימשיך את הטיפול של אביגיל, חיפוש שנמשך חודשיים והסתיים בהצלחה, רק אחרי פניות רבות.

מורים אכפתיים ושירים מהאייטיז

מערכת החינוך הפתיעה את הילדים וההורים. אביגיל מספרת "המורה למתמתיקה שאל אותי בבוקר שאחרי התקיפה באיראן אם אני בסדר. באותו יום קיבלנו ציונים, ואני חשבתי שהוא מדבר עליהם. הוא ממש התעניין בי, ואמר שאני יכולה לבוא לשוחח איתו אם יש לי צורך". היחס של המורים לילדים מאוד אישי וזה מחמם את הלב.

המעבר חשף גם את הצדדים הפחות צפויים של הולנד: קרנבל מקומי מלא שמחה ושירים, מוזיקה שנשארה תקועה באייטיז, חלונות פתוחים לרווחה ללא וילונות. "בהתחלה זה היה מוזר, היום כבר התרגלנו", הם צוחקים. אחד הדברים המשמחים את כולם היא הקלות הבלתי נתפסת של נסיעות באירופה: "לנסוע לנורבגיה או לפריז בלי להוציא דרכון, זה מרגיש כמו קסם".

בכל הנוגע לחגים יהודיים, הם מצאו את עצמם יוצרים מסורת משפחתית קטנה: ארוחת שישי משותפת, הדלקת נרות, קריאת פרשת השבוע, אפילו שהם מגדירים עצמם חילונים. "זה נותן עוגן בתוך כל השינוי".

ולמרות הכול, הם מדגישים: הולנד היא תחנה זמנית. הבית האמיתי נמצא במושב כנף, ברמת הגולן. "אנחנו לא מתכננים להגר", הם אומרים. "אנחנו אוהבים את הארץ, את החום, את הים, את הקהילה שלנו. זה כאן ועכשיו, אבל לא לנצח".

לקראת ראש השנה הראשון שלהם בהולנד, לכל אחד מבני המשפחה יש משאלה משלו. הילדים מבקשים לפגוש עוד חברים ישראלים בכיתה, ההורים מאחלים לעצמם שקט, סדר והרגלים הולנדיים בריאים שיחלחלו לחיים. "בא לי לאמץ קצת מהאירופאים, להיות פחות לחוצה, יותר מתוכננת", אומרת חגית.

"לעבור למדינה חדשה זה תמיד אתגר, חינוך, חברים, בריאות, תרבות, אבל גם חוויה מרתקת. הילדים משתלבים, אנחנו לומדים להעריך את ההבדלים והיתרונות של המקום החדש, ומגלים הקסם שבדברים הקטנים של החיים היומיומיים." הם מסכמים.

קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!

תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.