מאז שבעה באוקטובר והלחימה בעזה התגברה הרדיפה של אנשי ונשות מילואים ישראליים ובני משפחותיהם בהולנד. מסיבה זו נשמיט כל מידע מזהה על יואב (שם בדוי) המרואיין בכתבה זו.
אירועים המטלטלים והטראומתיים של השבעה באוקטובר והימים שבאו אחריו חידדו באחת את הזהות שלנו כישראלים וכיהודים. הדיסוננס התרבותי היומיומי שאנו חווים כישראלים החיים מחוץ לישראל, קיבל נופך אחר. לגעגועים הרגילים למשפחה והחברים נוספו גם חרדה קיומית ולא פעם תחושת אשמה וחוסר אונים על אי-היכולת לעזור, כשהם שם ואנחנו כאן. היחס העוין לישראל וחוסר ההבנה של הסביבה, העמיקו את תחושת הבדידות.
אצל יואב הפער הזה לא היה ניתן לגישור. הוא ורבים אחרים עזבו הכל ועלו על הטיסה הראשונה לישראל כדי להתגייס. כמו לפני חמישים שנה – באירוע בעל היקף בלתי-נתפס ועתיד לוט בערפל – ישראלים מכל העולם עשו את הדרך למולדת וחזרו להיות ישראלים ברגע. ״אני ממש זוכר את התחושה הפתאומית הזאת בגוף. את ההרגשה שאני צריך להיות בישראל״.
לפני השבעה באוקטובר יואב הרגיש שהוא נמצא במסלול הנכון. מיד אחרי הצבא יצא לטיול הגדול, במהלכו פגש את יונית (שם בדוי), בת-זוגו עד היום. הם טיילו יחד תקופה ארוכה והחליטו לנסות לחוות חיים מחוץ לישראל. ״ידעתי שאני רוצה ללמוד בחו״ל״, הוא אומר. ״רציתי לאתגר את עצמי״. השניים מתקבלים ללימודים בהולנד ומתחילים את חייהם פה. "עד השבעה באוקטובר", הוא מספר, ״היינו הולכים הרבה להופעות, היה כדורסל עם חברים, ממש כל יום עושים משהו. מאז השבעה באוקטובר אני משתדל להיות שקוע בעבודה ומהעבודה ישר הביתה. אין מסיבות, אין הופעות. זה פשוט לא מתאים״. בשבת של שבעה באוקטובר הוא הרגיש שהכל השתנה.
אולי יעניין אותך גם:
שנה לשבעה באוקטובר – לכל כתבות המגזין
איך מתחילים שנה?
הצטרף לרשימת התפוצה של דאצ'טאון
השבעה באוקטובר
״באותה שבת קמתי לפני בת הזוג שלי. עשיתי את רוטינת הבוקר שלי ואז פתחתי את הטלפון. כשראיתי מה קורה הרמתי מיד טלפון לחבר טוב שלי, סשה (אלכס טרופנוב שנחטף) שגר בניר עוז. הוא לא ענה. ואז מתחילות התכתבויות עם עוד חברים שלא מצליחים לתפוס אותו בטלפון. תוך כדי צלצלתי לחבר נוסף שגר בבארי. הוא היה בחו"ל, אבל סיפר שהמשפחה שלו בממ"ד בזמן שמחבלים מנסים להיכנס אליהם הביתה.
בכל הזמן הזה מגיעים אלינו הביתה ישראלים נוספים, שהכרנו באוניברסיטה. לא אנשים שהיינו איתם בקשר יומיומי. וכולם צמודים למסך ולטלפונים. אני זוכר איך תוך כדי הבלאגן הבטתי החוצה מהחלון וראיתי אנשים הולכים ברחוב עם ילדים ועם קניות, כאילו הכל נורמלי. זה לא היה קשור בשום אופן למה שקרה איתי באותו הרגע״
המסע לארץ
״התחלתי לעשות טלפונים ליחידה שלי. כבר גרעו אותי ממילואים כי אני חי בחו"ל, אבל דיברתי עם כל מי שאני יכול כדי שיחזירו אותי. במקביל, ניסיתי להשיג כרטיס טיסה לארץ ולא הצלחתי. במקרים כשכבר הצלחתי לקנות כרטיס, הטיסה בוטלה. אחרי עשרה ימים הצלחתי למצוא מקום. יונית לא רצתה שאסע לבד אז היא באה איתי. על הטיסה היו אנשים ששילמו על כרטיסים למחלקה ראשונה, פשוט כי אלה היו הכרטיסים היחידים שאפשר היה להשיג. גם אנחנו שלמנו מחיר לא הגיוני על הכרטיסים שלנו.
בטלפון כבר ביקשתי מאמא שלי שתכבס לי את המדי ב'. הייתי אצל ההורים כמה שעות בודדות, נתתי נשיקה וירדתי דרומה. זה לא היה פשוט להורים שלי, אבל לי זה היה כל כך ברור ובכלל לא הייתה פה שאלה. הייתי כמעט חודשיים במילואים בבסיס סגור. כל היום במשמרות. במהלך התקופה היו שני אפטרים בהם יצאתי הביתה, הגעתי אל ההורים, התמוטטתי מעייפות וחזרתי חזרה לבסיס.
אלה היו ימים לא פשוטים כי בנוסף למה שקרה, היו ביחידה כמות בלתי נתפסת של אנשים כי כולם התייצבו ויצא שהגיעו הרבה מעבר למה שהיה צריך. היה בלגאן בציוד וקרה שאנשים עשו את אותן משימות במקביל, לא היתה לנו אספקה מסודרת של אוכל, ברדק. יחד איתי שירתו אותם חבר'ה מהסדיר עם תוספת של הרבה צעירים וגם כמה מבוגרים יותר. סה"כ למרות הבלאגן, אני חושב שתפקדנו כמו שצריך. אחד המקומות שטיפלתי היה האיזור של הנובה, על זה אני לא מוכן לדבר. התמונות לא עוזבות אותי."
החזרה להולנד
"התקבלתי לעבודה חדשה ממש לפני השבעה באוקטובר והחוזה התחיל בנובמבר. באמצע אוקטובר פניתי אליהם בבקשה לדחות את תחילת העבודה. חזרתי על הבקשה עוד פעמיים לאחר מכן. הם הבינו את מורכבות המצב ואפשרו את הדחייה הזאת. באותו זמן, עד כמה שזה נשמע הזוי עכשיו, היחס לישראל עוד היה שונה. כשהשתחררתי מהמילואים טסתי מיד חזרה להולנד. נחתתי בשבת בערב וביום שני התחלתי עבודה חדשה. זאת הייתה התרסקות לא פשוטה לקרקע המציאות ובדיעבד אולי זה לא היה רעיון טוב כל-כך. כרגע מרכז החיים פה בהולנד אבל אירועי השנה האחרונה, הדאגה למשפחה והרצון להיות בארץ כשקשה, אינם ניתנים לגישור.
בשבעה באוקטובר, בלי תכנון מוקדם, התגבשנו קבוצה של ישראלים. ידענו אחד על השני כסטודנטים אבל לא היינו חברים קרובים. אחרי השבעה באוקטובר הפכנו לחבורה מגובשת מאד, עם קשר יותר חזק מכל החברים שהיו לי במהלך הלימודים. כשחבר שלי נהרג בחאן יונס הם מיד הגיעו לנחם. בימים הראשונים ישבנו כולנו לראות את השידורים של מה שקורה בארץ ביחד. רק אז הבנתי את הכוח של לכאוב ביחד. כשחזרתי להולנד לקחתי חלק במיצגים ואירועי סולידריות להעלאת המודעות לצורך המיידי בשחרור חטופים.
עכשיו אני בהולנד, אבל אם יתחיל משהו בצפון אני מגיע. ברגע שתהיה עסקה אני מגיע מיד, כדי להיות עם אמא של אלכס. במרץ נסעתי לארץ לכמה ימים לשבעה של החבר שנהרג בחאן יונס, אז גם הלכתי לפגוש את אמא של אלכס, סבתא שלו והחברה שלו ששוחררו מעזה בעסקה הראשונה, אחרי שכבר חזרתי להולנד. מה שהדהים אותי זה כמה הן חזקות ומנהלות את המאבק לשחרורו."
העתיד
"אם היו שואלים אותי בשישה באוקטובר, הייתי אומר שאנחנו נשארים לחיות כאן. עכשיו אני כבר לא בטוח. אחרי השבעה באוקטובר התחדדה אצלי התחושה, שאני צריך לחיות רק בישראל. אני מרגיש שאני עם רגל אחת פה ורגל אחת שם. כשאני בארץ אני מרגיש שאני לא חושש לומר מה שיש לי לומר, אני לא בודק מי סביבי ואולי מקשיב ואני לא צריך להסביר כלום. מצד שני באתי לפה מלכתחילה, כי ברור לי שרמת חיים נוחה ושקט, אי-אפשר בארץ.
אני קצת מחכה לראות מה יהיה בהמשך. הכל מבלבל עכשיו, דברים כבר לא שחור לבן. בנוסף, כבר פחות נעים לנו במקום בו אנחנו חיים. חברים לא ישראלים מהלימודים ניתקו איתנו קשר אחרי שהחלה המלחמה. באיזה יום הלכנו ברחוב ודיברנו עברית וכמה צעירים הולנדיים פנו אלינו במועל יד ו"הייל היטלר", אז אנחנו מתכננים לעבור למקום אחר בהולנד בקרוב."
הכתבה שלי מוקדשת לאליהו יעקב ברנשטיין, שנרצח במסיבה ב"רעים" חודש לפני שמלאו לו .20 אליהו הוא אחיינו האהוב של בעלי והוא היה ילד פלא ברוך כשרונות, צייר מדהים ומוסיקאי בחסד. אליהו הוא איש של שלום ואהבה, עם נשמה טהורה. במקום בו אבד כל צלם אנוש, דמותו בולטת יותר. אליהו אתה בליבנו תמיד ואנחנו אוהבים אותך מאד. הבאת לעולם הרבה אור, שמחה ואהבה. העולם הוא מקום יותר עצוב בלעדיך.
מירי
