הלב הכתום: מסע אל תוך ה-DNA של תרבות הכדורגל ההולנדית

מאחורי האהבה הבלתי נגמרת לאוראנג' מסתתרת תרבות ייחודית של קהילה, התנדבות ושייכות שהפכה את הכדורגל לחלק מהזהות ההולנדית.

כשהמונדיאל מתקרב, משהו באוויר בהולנד משתנה. זה לא קורה ביום אחד, אלא נבנה בהדרגה. תחילה מבחינים בעוד דגל שנתלה מהמרפסת, לאחר מכן חלונות הראווה נצבעים בכתום, ועד מהרה המדינה כולה עוטה על עצמה מעטה חגיגי של טירוף מוחלט. רחובות שלמים, פאבים, וכיכרות – כולם נשטפים בים של אוהדים, והאומה כולה מתאחדת סביב דת אחת מרכזית שאין בה חילונים: כדורגל.

עבור ההולנדים, הכדורגל מעולם לא היה רק ספורט של 11 נגד 11. הוא מקור לגאווה לאומית, הוא שפה משותפת שחוצה מעמדות, והוא חלק בלתי נפרד מהזהות והתרבות המקומית.

היסטוריה של כדורגל

כדי באמת להבין את החיבור העמוק והרגשי הזה, צריך ללכת אחורה אל דפי ההיסטוריה, אל הימים שבהם הולנד לימדה את העולם איך באמת צריך לשחק. אי אפשר לדבר על כדורגל הולנדי בלי להזכיר את "הטוטאל פוטבול" של שנות ה-70 ואת האייקון הגדול מכולם, יוהן קרויף (Johan Cruyff). קרויף לא היה רק שחקן אדיר; הוא היה פילוסוף שעל שמו רשומה מהפכה של ממש, כזו שהפכה את המשחק לאמנות.

המסורת הזו המשיכה הלאה ועיצבה דורות שלמים של ילדים שגדלו על מיתוסים ועל אלים בכתום. הם גדלו על הגאונות, קור הרוח והאלגנטיות הבלתי נתפסת של דניס ברגקמפ (Dennis Bergkamp), ועל גיבורים מודרניים יותר כמו רובין ואן פרסי (Robin van Persie), שהרעיד את המדינה עם הנגיחה המרחפת והבלתי נשכחת ההיא במונדיאל 2014 במשחק נגד ספרד.

שילוב של דור חדש ודור מנוסה

היום, כשהמבט נשוא אל הטורניר הקרוב, נבחרת האוראנג' (הכינוי לנבחרת הלאומית) מציגה תלכיד מרתק שמצית מחדש את התקווה ברחובות. הסגל הנוכחי הוא שילוב מושלם בין דור חדש, מבריק ורעב, לבין ניסיון וחספוס ברמות הגבוהות ביותר.

במרכז השדה ובהתקפה אפשר למצוא כישרונות טכניים אדירים כמו פרנקי דה יונג (Frenkie de Jong) שמנהל את המשחק כמו מאסטרו, הקטלניות של קודי גאקפו (Cody Gakpo), והדינמיות של ראיין חראפנברך (Ryan Gravenberch). לצידם, ניצבים העוגנים המנוסים של הנבחרת שיודעים מה נדרש במעמדים גדולים – הקפטן והחומה הבצורה וירג׳יל ואן דייק (Virgil van Dijk), והסיומת החדה של ממפיס דפאיי (Memphis Depay). יחד הם נושאים על הכתפיים את הציפיות של 17 מיליון מאמנים פוטנציאליים בבית.

אולי יעניין אותך גם:

״אקשן״: איציק כהן מגיע לאמסטרדם
מצעדים, פסטיבלים וסירות צבעוניות: מדריך הגאווה של הולנד
יין ביער, קומיקס וקרב אמנות: מה עושים ביוני בהולנד?

יריבויות עמוקות ויצריות

כדי להבין את העוצמה האמיתית של הטירוף הכתום, חובה להבין קודם כל מה קורה פה במהלך העונה הסדירה, בליגה המקומית (Eredivisie).

ללכת למשחק כדורגל בליגה ההולנדית זו חוויה תרבותית בפני עצמה. זה מתחיל כבר בדרך לאצטדיון, נחילי אוהדים על אופניים לבושים במיטב המרצ׳נדייז של קבוצתם, בירה שנמזגת שעות לפני תחילת המשחק ועד כמה שעות לאחר השריקה האחרונה, ושירים שמרעידים את הרכבות והרחובות.

היריבויות בין המועדונים כאן הן עמוקות, יצריות, ולעיתים אף אלימות. ה״קלאסיקר״ בין פיינורד מרוטרדם לאייאקס מאמסטרדם, או המאבקים המסורתיים מול פ.ס.וו איינדהובן, הם משחקים שכל אוהד כדורגל בהולנד אוהב לראות. האוהדים פה שרופים, האווירה באצטדיונים מחשמלת, והשנאה הספורטיבית מורגשת היטב בכל פינה.

וכאן בדיוק טמון הקסם הגדול של הנבחרת. ברגע ששחקני האוראנג' עולים לדשא, כל היריבויות המרות נמחקות כלא היו. אוהד פיינורד שרק אתמול קילל את שחקני אייאקס, יריע כשואוט וחהורסט (Wout Weghorst) מאייאקס יבקיע שער לטובת הנבחרת. הקסם הכתום הזה מצליח לאחד את כל הפסיפס המורכב של החברה ההולנדית. לרגע אחד, כולם פושטים את חולצות המועדונים, שמים את היריבות בצד, ומתאחדים תחת סמל אחד גדול יותר.

השגעון הכתום

האיחוד הזה סביב הנבחרת מוליד את אחת התופעות התרבותיות המרהיבות באירופה, הידועה כאן בשם ״Oranjegekte״ (השיגעון הכתום).

בזמן משחקי כביע העולם או גביע אירופה, המדינה לא סתם צופה בכדורגל, היא מאבדת את דעתה בצורה הכי חגיגית וצבעונית שאפשר. זה מתחיל הרבה לפני שריקת הפתיחה: ההולנדים ידועים באופנת האוהדים האקסצנטרית שלהם.

זה לא מסתכם רק בלבישת חולצת משחק. ברחובות תראו אנשים לבושים בחליפות אריה קטיפתיות (סמל ההתאחדותהכדורגל – KNVB), כובעי ענק מוגזמים, סרטי ראש, ועד לקבקבי עץ מסורתיים (Klompen) שנצבעו בכתום זוהר.

החגיגה הזו הופכת למפגן כוח אדיר ב”מצעדי האוהדים״ (Oranjemars) מפורסמים, שבהם עשרות אלפי הולנדים צועדים יחד אל האצטדיונים כמו נהר כתום ושמח ששוטף את הרחובות.

בתוך הולנד עצמה? כל כיכר מרכזית בעיר וכל פאב הופכים לאזור צפייה המוני. אם יצא לכם להיות באחד כזה, אי אפשר שלא להיסחף לטירוף כשברמקולים מתנגן להיט האצטדיונים״Links Rechts״ (שמאל ימין) שגורם להמוני אדם לקפוץ מצד לצד בתיאום מוחלט שמרעיד את האדמה.

זו לא סתם אהדה לקבוצת ספורט, זו מסיבת הרחוב הגדולה והשמחה בעולם, שבה כולם – מילדים קטנים ועד קשישים – לוקחים חלק.

אבל האהבה העצומה הזו לנבחרת לא צומחת יש מאין. כדי להבין את קצה הפירמידה והטירוף של המונדיאל, חובה להסתכל על הבסיס שלה. הסוד האמיתי של הכדורגל ההולנדי לא נמצא באצטדיוני הענק של אייאקס או פיינורד, אלא דווקא למטה, בשורשים.

המועדון המקומי ככור היתוך חברתי

בהולנד, מועדון הכדורגל המקומי הוא הרבה יותר ממסגרת ספורטיבית, הוא מוסד חברתי וקהילתי ממעלה ראשונה. בכל עיר גדולה תוכלו למצוא עשרות מועדונים, וכמעט בכל כפר, קטן ונידח ככל שיהיה, יש לפחות מועדון אחד שמהווה את הלב הפועם של הקהילה.

עבור מי שחווה את ליגה ג׳ בישראל, הפער התהומי בתשתיות הוא בלתי נתפס. במקום מגרשי כורכר או דשא מלא בבורות, פה לכל מועדון שכונתי יש קומפלקס שלא היה מבייש מועדון בליגת העל בישראל. מספר מגרשי דשא מטופחים (או סינתטיים ברמה הגבוהה ביותר), תאורת לילה מקצועית, חדרי הלבשה מתוקתקים, ומועדון (קנטינה) שנראה כמו פאב לכל דבר.

המגרש השכונתי הזה הוא כור היתוך אמיתי וחיבור רב-דורי מרגש. זה המקום שבו אדם מבוגר יושב על הבר ושותה בירה, אנשים צעירים, גברים ונשים, מאמנים את הקבוצה, וילדים משחקים על הדשא.

הוא מפגיש מהגרים עם מקומיים, סטודנטים לצד אנשי עסקים, ושחקנים סופר-מוכשרים לצד כאלה שהכישרון העיקרי שלהם בא לידי ביטוי בעיקר על הבר. הרמה בליגות האלו יכולה להיות גבוהה ומפתיעה, ואל תופתעו אם בבוקר שבת שגרתי תראו פתאום שחקני עבר אגדיים כמו ווסלי סניידר (Wesley Sneijder) עולים על הדשא, פשוט כי הם רוצים להעביר את השבת עם חברים.

כולם נותנים יד

הקהילתיות הזו לא מתוחזקת על ידי בעלים עשירים, אלא נשענת כולה על תרבות ההתנדבות (Vrijwilligerswerk) המקומית. המועדונים האלה שייכים לקהילה, והקהילה היא זו שמתפעלת אותם.

מראה נפוץ מאוד הוא לראות שחקן קבוצת בוגרים מסיים משחק, מתקלח, ומיד נעמד מאחורי הבר בקנטינה למשמרת של מזיגת בירות, או מתפקד כשופט במשחק של קבוצה אחרת במועדון. לצידו תמצאו הורים שמעבירים את השבת בלכבס את מדי הקבוצה או לסמן את הקווים במגרש. כולם נותנים יד.

וכשהקהילה כל כך מעורבת ומחוברת, גם היריבויות מקבלות ממד אחר לגמרי. הטירוף לא קיים רק במשחקים בין אייאקס לפיינורד. כשיש דרבי מקומי בין שני מועדונים מאותה עיר, או ״דרבי כפרים״ (Dorpsderby) בין שני יישובים סמוכים, כל האזור מתכנס לכבוד המאורע. מגרשי החניה עמוסים ברכבים ואופניים, עשן צבעוני של אבוקות, ומתח באוויר שמרגיש כמו משחק על אליפות העולם, גם כשמדובר בסך הכל בליגה השישית.

המחצית השלישית

אולם, הפסגה האמיתית של יום המשחק המקומי אינה בהכרח שריקת הסיום, אלא מה שקורה מיד אחריה. תכירו את ״המחצית השלישית (De derde helft).

מדובר בטקס קדוש בתרבות ההולנדית, ולפעמים נדמה שלשחקנים אכפת ממנה אפילו יותר מאשר משתי המחציות שעל הדשא. ברגע שהמשחק מסתיים, בין אם בניצחון מזהיר ובין אם בהפסד כואב, היריבות נותרת מאחור, וכולם מתנקזים אל הקנטינה של המועדון. שם, הבירה נמזגת כמו מים, ומגשים עמוסים במיטב האוכל המטוגן של המטבח המקומי (כמו ביטרבולן, פריקנדל וקרוקט) יוצאים מהמטבח ללא הפסקה.

האווירה משתנה ברגע: הפלייליסט עובר לשירי פולק הולנדיים (Smartlappen), ועד מהרה כולם שרים בקולי קולות קלאסיקות של אנדרה האזס (André Hazes) ומחבקים אחד את השני.

יותר מסתם ספורט

לא נדיר לראות שחקנים עומדים על השולחנות, רוקדים וצוחקים יחד עם האוהדים, המשפחות, ואפילו עם שחקני הקבוצה היריבה שעד לפני חצי שעה נכנסו בהם בתיקולים חריפים. זה החלק היפה באמת, ברגע שמתחילה המחצית השלישית, כולם שוב חברים.

המחצית השלישית הזו נמשכת לרוב שעות ארוכות, הרבה מעבר ל-90 הדקות של המשחק עצמו. בתוך ההמולה הזאת נוצרת הקהילתיות האמיתית. המנכ"ל מעונב בימי חול והסטודנט הצעיר, השחקן המצטיין ומי שבילה את כל המשחק על הספסל – כולם שווים סביב השולחן. שם, סביב הבר רווי הבירה, נרקמים הקשרים שהופכים את הכדורגל ההולנדי להרבה יותר מסתם ספורט, אלא לדרך חיים.

קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!

תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.