נעה ברום מעולם לא תיארה לעצמה שתיתן הרצאה בטד. אבל בזכות מנואלה אחת היא עלתה על הבמה באירוע טד מקומי בדלפט, ואפילו גייסה את אייזק ניוטון כדי להסביר למה הסיפור האישי שלה הוא תופעת טבע
כשאכתוב את ספרי אפתח אותו במשפט: "כל אחד זקוק למנואלה".
במקרה שלי מנואלה היא קולגה שהפכה לחברה, אבל שמה, מנואלה, דווקא מתאים בהקשר של משמעותו המעוברתת: ממש כמו מנואלה ידנית, מנואלה ידידתי היא ה"מפעילה" שלי, ה"מאפשרת" שלי. באנגלית אנחנו קוראים לאדם כזה enabler, מאפשר.
בסופו של המאמר הזה תבינו איך זה קשור אליכם ממש, אבל ראשית תנו לי לספר לכם את הסיפור.
זהו סיפור ההרצאה הראשונה שנתתי באירוע של טד, אירוע טד מקומי המכונה Tedx שנערך בעיר דלפט היפה ב-29 במאי האחרון.
אבל איך הגעתי לזה? או, הנה מגיעה מנואלה.
כמאמנת ומדריכה עם רקע בהוראה, ובעיקר הוראת מבוגרים באוניברסיטאות, אני אוהבת מאוד לעמוד מול קהל במסגרת העבודה. מנואלה ראתה אותי במספר הרצאות וסדנאות ומאז אנחנו תמיד נעזרות זו בזו בבניית אירועים מן הסוג הזה. בפברואר השנה הגיעה ממנה הפתעה ענקית: "אני מגישה את שמך לתת הרצאה באירוע של TEDx בדלפט", הודיעה, ולי לא נותר אלא להסכים.
עברו מספר ימים והנה אימייל מהמארגנים: אנחנו מעוניינים לראיין אותך ולראות מה הרעיון שלך ש"שווה הפצה", בהתאם למוטו של טד.
אופס, אז צריך רעיון כבר עכשיו, ונושא הכנס הוא "אותנטיות בהקשר הנשי".
אותנטיות.
איזו מילה גדולה ומפוצצת. מסוג המילים שדווקא איני מחבבת. גלגלתי אותה במחשבותיי כמה ימים ושאלתי את עצמי מה זה בשבילי אותנטיות? ועוד בהקשר הנשי?
אפילו שאלתי בקבוצת נשים בפייסבוק, אבל ככל שעלו התשובות (כמה מהן בסגנון אימהות, הנקה, שילוב בין קריירה ואימהות ואף זוגיות) הבנתי שלא. זה ממש לא מה שזה אומר לי. זה לא מתחבר אליי בכלל. זה אפילו מרגיז אותי כמה שזה לא מתחבר לי.
וכשאני כועסת זה בבטן ועולה למעלה.
וכשאני רגועה זה גם בבטן אבל יושב טוב ו"חם" כזה.
ואז ידעתי – כשזה אותנטי זה החום הזה. ומתי אני מרגישה אותו הכי טוב? כשאני מתחברת אל האני האמיתי שלי, בלי לפחד, ובלי לעצום עיניים. למשל כשאני מספרת לעצמי שוב את הסיפור הטרגי שלי ומזכירה לעצמי כמה צמחתי מתוך החיבור העמוק אל הכאב. בדיוק מהמקום הזה שבו לא פחדתי להסתכל לאמת בפרצוף, משם ורק משם צמחתי.
ומכאן התשובה לא איחרה לבוא. וכמה שאינני אוהבת לנופף כל היום בטראומה שלי ובשיקום ממנה, הבנתי שלמען האותנטיות אין מנוס וגם הפעם אספר את סיפור המוות המיותר של אילון שלנו, בננו התינוק, שהגיע אל העולם הזה לזמן קצר. קצר מדי.
אבל בהרצאות טד צריך להביא אל המרחב רעיון שלא רק ששווה להפיצו קבל עם ועולם, אלא שהוא גם מקורי דיו, ואם אפשר גם סוחף לפעולה! ועם כל הכבוד לסיפור הזה שלי, איך אני לוקחת אותו ועושה ממנו רעיון כזה: An idea worth spreading כפי שהם אומרים שם בטד?
ולשם כך חזרתי במחשבותיי שוב אל האותנטיות, זו שיושבת חם בבטן, ושאלתי את עצמי: מה באמת הסיפור שלך נעה? איך באמת יצאת מתוך הכאב הגדול ואת נמצאת כיום במקום שבו לא רק שאת עוזרת לאחרים, אלא שהשבוע מישהו הגדיר אותך “Motivational Speaker” (זה היה מסוג הדברים שאת מגלה על עצמך רק מתוך התבוננות של אחרים בך).
והסיפור שלי הוא לא רק שלי. הסיפור שלי הוא סיפור של תופעה חברתית שהיא בעיניי גם תופעת טבע.
עד כדי כך היא תופעת טבע שהבאתי את אייזיק ניוטון בכבודו ובעצמו אל ההרצאה כדי להסביר אותה.
בראיון בסקייפ דיברתי על החשיבות הרבה שיש בעזרה לאחרים, שמסייעת לעוזר ולא רק לנעזר, על האמונה שלי שזו צריכה להיות עזרה דווקא לאדם שנמצא במקום הכואב שלך, ועל חשיבותם של מנטורים בחיינו, אנשים שהיו שם ויכולים להאיר לנו את הדרך.
באותו הערב, בשיחה מתלהבת עם חברה, היא חידדה לי את מה שחיפשתי: "זה החוק השלישי של ניוטון", היא צהלה מעברו השני של הקו, ואז ידעתי: זה שלי.
ביום אחרי שחזרנו מביקור בארץ, קיבלתי את שיחת הטלפון מהמארגנת הראשית של האירוע בדלפט: אנחנו רוצים אותך.
התלהבתי? ברור.
ידעתי למה אני נכנסת? לא ולא.
למשל, הידעתם ש:
* מרגע שהתחלת את התהליך עם טד חלה עליך חובת סודיות מוחלטת ויש לך דובר והוראות מגבוה במה מותר לשתף ובמה אסור?
* עליך לכתוב את ההרצאה הבסיסית לבד?
* כל דובר מקבל מאמן שיאמן אותו בהופעה מול קהל?
*כל דובר מקבל סטייליסט אישי שמלווה אותו בבחירת הבגדים, עיצוב השיער והאיפור?
* כל דובר חייב לדעת את ההרצאה שלו בעל פה? (ותאמינו לי, 12 דקות באנגלית זה חתיכת אתגר).
* לכל אירוע ואירוע של טד בעולם יש אדם המחזיק ברישיון מטעם טד ויש כללים ברורים ומסודרים לגבי ניהול האירוע?
ועוד ועוד…
כך מצאתי את עצמי בחודשיים וחצי אינטנסיביים שהוקדשו לטד: משכתבת גרסאות, מתראיינת בעל פה ובכתב, נפגשת עם המאמנת, עם מורה לאנגלית, עם מעצבת גרפית (ותודה ללימור לוי הנפלאה והמקצועית), עם הסטייליסטית, חזרות, חזרות, חזרות…
היום הגדול הגיע, ונתתי את ההרצאה "חבלים של תקווה" שתוכלו לראות עוד כמה שבועות, לאחר שתיערך. ואני מקווה שתראו כמה נהניתי על הבמה הזו, שבעצמי לא חשבתי להגיע אליה.
הרעיון הוא הקבלה בין תהליך של החלמה נפשית ובין בניין בעל קומות. טענתי היא שלא משנה היכן אתה עומד בבניין, בין אם בתחתיתו (תחילת התהליך) או בקומה העליונה (תחושת עיבוד והחלמה), אתה עדיין מסוגל לעזור למישהו אחר, הסובל מאותו קושי שלך, אך נמצא בקומה אחרת של הבניין. ולמה חבלים אתם שואלים? החבלים הם חבלי ההצלה שאנחנו מושיטים לאותם אנשים אחרים בקומות השונות. הטענה שלי היא שכמו בחוק "תגובה ופעולה" של ניוטון, כאשר גוף אחד מושך גוף שני, הגוף השני מושך את הגוף הראשון באותה העוצמה. כך גם בדחיפה.
על כן, אם אדם אחד מעצים אדם אחר בכך שהוא זורק לו חבל להצלה ולתקווה, במקביל מתרחש תהליך שבו האדם הנעזר מעצים את אותו אדם שהגיש לו את החבל.
וכאן אתם נכנסים לתמונה. כי גם אתם יכולים להיות "מנואלה". גם אתם יכולים למצוא מישהו שאתם יודעים שיש לו כישרון כלשהו, או שמסוגל למשהו, אבל הוא לא מעז לעשות את הצעד הבא, ולעזור לו להתקדם בדיוק לשם.
כה רבים מאיתנו סובלים מהחרדה הזאת של "האם אני באמת טוב בזה?" ומעטים מדי מאיתנו מקבלים את ההזדמנות שיאמינו בנו. שיאמינו בנו באמת. עד כדי כך שיעשו את הצעד הראשון בשבילנו. וכשזה יקרה, סביר שלא רק נלך בתלם אלא נרוץ בו.
אתם מסוגלים לחשוב על מישהו כזה שזקוק לכם שתתנו לו יד כשהוא מפחד להתקדם ממש עוד צעד אבל אתם יודעים שהוא יכול? כל אחד יכול למצוא מישהו כזה.
לתת למישהו אחר את הדחיפה הזו, מבלי לשאול את עצמנו מה יצא לנו מזה (כרגע), זה רעיון שקשור קשר הדוק לנושא עליו דיברתי. איך בדיוק? תצטרכו להמתין ולשמוע. יש לי שאיפות גדולות לרעיון הזה, כי הוא יכול לעשות טוב לכל כך הרבה אנשים.
אז אם לא אכפת לכם, שתפו אותי פה בתגובות, או בפייסבוק: האם קרה לכם שמישהו האמין בכם והוציא אתכם מאזור הנוחות? כי אם כן, זה המקום לתייג אותו ולהודות לו.
האם כבר יש לכם רעיון את מי אתם עומדים לדחוף אל מחוץ לאותו אזור נוחות? שתפו ודברו. השיח הזה הוא בעל פוטנציאל אדיר להביא רבים להגשים חלום.
אז קדימה, תהיו "מנואלה": אתם עשויים לחולל מהפך לא רק בחייהם של אחרים אלא גם בחייכם.
להרצאה המלאה
צילום תמונה ראשית: Karin Van Paassen
