קורונקשיין – הזמנה לרילוקיישן

מה לא נאמר על הקורונה?

שהיא משחקת לידיים של ביבי, שהצליח לדחות את העמדתו לדין בשירות המגיפה?

שהיא קונספירציה של טבעוני משוגע, שרצה לגמול את כולנו מביצים ובשר וכשסירבנו להצטרף לטרנד, הרעיל לסינים את חיות המחמד וגרם לנו להבין איך נראות מדינות בלי ביצים (תרתי משמע) ?!?

שהעולם עובר דיטוקס ונגמל מכל המזהמים הגדולים שלו: המטוסים שעולים לאוויר סתם כי מתחשק לנו תחפושת עטלף מ"עלי אקספרס", או חידוש מלתחת הילדים בפריימארק, מתעשיית האופנה, שבה הסב לואי ויטון שלושה מקווי ייצור הבשמים שלו לקווי ייצור לאלכוג'ל (והרי לכם מעבר מ ready to wear  ל ready to where) ומהלכלוך שמייצרים תיירים בכל מקום ושבהיעדרו, חזרו דולפינים וברבורים לתעלות ונציה, מבלי לפחד מחנק מקנולי או מצילום יתר. 

אבל אני טוענת שיש לנו פה הרבה יותר מתיאוריות קונספירציה אקו–פוליטיות. יש פה בעיני קווים מקבילים לתופעת הרילוקיישן. אולי אני רואה את הקורונה במשקפיים, שגם ככה אני מרכיבה כבר חצי עשור, אבל זה עדיין עדיף בעיני מ"על העיוורון" שהולך פה….

אז כמו ברילוקיישן השלב הראשון הוא השלב שבו מתקבלת ההצעה. ואנחנו כעולם קיבלנו אותה אי שם בדצמבר 2019 מסין. הצעה לא מגובשת, עם תנאים לא ברורים, אבל בהחלט הצעה קיימת. בחרנו להתעלם ממנה בעיקר מטעמי חוסר אטרקטיביות של מיקום – זה רחוק, במזרח, תרבות לא מוכרת, שבה אוכלים חיות שהן מושא מחקר לביוטופ במגמת ביולוגיה, זה בסינית ובעיקר – זה לא קשור אלינו.

בפברואר כבר לא יכולנו להתעלם כשהצעה נוספת הגיעה מאירופה ולא סתם מאירופה, מאיטליה. המדינה הזו שחשבנו לטוס אליה לסופ"ש כדי לצלם סלפי מזרקה ולנסות להתיידד מחדש עם פסטה אל דנטה.  

ומאז ההצעות לא מפסיקות להגיע והן מגיעות מכל רחבי הגלובוס. אפילו מישראל. 

וזו כבר לא בחירה שלנו אם לצאת….

אז התחלנו לארוז – בעיקר מזון ונייר טואלט – לכו תדעו אם ביתר מדינות העולם הנייר מרגיש כמו ללטף גור לברדור של "עלילי" ….והרי לא בא לנו רילוקיישן תחת…..

ובכלל נייר טואלט הפך פתאום לסמל לאנושיות – מוצר שבהיעדרו נאבד צלם אנוש. אז התחלנו לצבור אותו בכמויות שיספיקו לנו כנראה לעיטוף של ילדי כל העולם בכל ימי ההולדת העתידיים שלהם (בהנחה שהם מכירים את המשחק ה"אקולוגי" – עטוף את הילד).

לצד מצרכי המזון החיוניים, ארזנו גם טרייניגים, טייצים והרבה בגדי בית. היה ברור שאת בגדי העבודה שלנו מלפני הקורונקיישן כבר לא נצטרך. היה ברור שיידרש בו שינוי זהות, שיתחיל קודם כל בבגדים שנלבש. 

וזהו, עלינו עם כל המשפחה הגרעינית שלנו למטוס אלינו הביתה. 

ולמרות שלא באמת הלכנו לשומקום, התחלנו להתרחק מכולם. 

זה התחיל במחוות קטנות – פחות התחבקנו, התחלנו לשמור על מרחק מאנשים, פחות יצאנו בחבורות, פחות יצאנו בכלל….

התחלנו להתנהל קצת כמו משק אוטרקי. משפחה המספקת את כל צרכיה. 

אבל האם כל הצרכים שלנו מסופקים? 

האם אנחנו יכולים להיות מסופקים ללא הזהות המקצועית שלנו? האם אנחנו מרגישים "עובדים חיוניים" בלעדיה? האם המרחב הביתי, המטבח והדאגה למשפחה מספיקים כדי שנהיה מסופקים? 

וכמו ברילוקיישן, גם המערכת הזוגית חוזרת קצת אחורה, שלא לומר עושה פניית פרסה לשנות ה- 50, והאישה חוזרת בווֳאלֵה למטבח ולספירה הביתית. היא שוב מג'נגלת בין העבודה (אם עדיין יש לה) והבית רק שהפעם אין עוזרת, אין מסעדות בסופי שבוע ואין מערכות תמיכה בלתי פורמאליות שמספקת עניין לצד קופסאות עם אוכל הביתה. 

ועם הקורונקיישן הופכת המשפחה המיידית לבית האח הגדול בכפייה – כל היום אוכלים, רבים אחד עם השני ומצולמים בוידאו. סגורים ביחד בתוך בועה של אי ודאות וניזונים מחדשות בלופ. נעים בין הכחשה, לאפטיה לחרדה. מתנסים בזה אחר בזה בכל מנגנוני ההגנה של זיגמונד ואנה פרויד. משוחחים עם החוץ בשיחות וואטסאפ וזום ויזואליות, שמייצרות "זום אין" על החיים כמשפחה. 

ועל החיים שלנו, זום, שמזקק את הקשיים והחולשות שלנו, מאיר באור מסנוור את מערכות היחסים שלנו, את הסיבולת המשפחתית שלנו ואת ערכי הליבה של מי שאנחנו. 

ומקווים שאת הכסף שאנחנו חוסכים מהחופשה שלא יצאנו אליה, מהקניות אונליין שלא קנינו, מהדלק שלא בזבזנו ומהמסעדות שלא אכלנו בהן, נחסוך לטיפול המשפחתי שכולנו נצטרך בתום התקופה הזו….

 בקורונקיישן כמו ברילוקיישן, המרחק הפיזי הוא שחקן ראשי. והוא מייצר מרחק בראש ובראשונה מההורים שלנו. אלה שפתאום לא נוכחים בחיי הנכדים שלהם במימד הפיזי, אלה שפתאום התחלנו לשלוח להם חבילות כאילו היו חיילים בצה"ל, ואנחנו תלמידי בי"ס יסודי. הכל בשביל לשמור עליהם ולוודא שהם שומרים על עצמם. 

אבל חלק מהשמירה על עצמם כוללת שמירה על קשר בינאישי, חם, קרוב ונוגע. קשר שהם איבדו מאז ה"מעבר". אז כן, הם בריאים בגופם אבל הגעגועים מחלישים אותם. בפעם הבאה שנראה אותם הם ייראו לנו זקנים יותר – גם כי המדינה כבר יצרה לנו במוח התנייה פאבלובית בין הגיל הכרונולוגי שלהם לזקנה וגם כי ככה זה ברילוקיישן, כשלא רואים מישהו לאורך זמן, הוא פתאום נראה לנו "גדול" יותר. וכשהם לא רואים את הילדים שלנו, הנכדים שלהם, ואותנו, ששומרים אותם צעירים – לא נותר להם, אלא להזדקן…

נדמה שהתרחקנו מאוד מאיפה שהיינו ושלא ברור מתי ואיך נחזור. כאילו תלינו על הדלת את השלט "תיכף אשוב" במקום את השלט הנושא את שם המשפחה שלנו.

אנחנו מתגעגעים למשפחה שלנו, לחברים, למפגשים האמיתיים, לזהות המקצועית והחברתית שלנו, מקווים שלא להיכנס לדיכאון מהשילוב של קיום משותף נטול הפסקות, בידוד מהחוץ ומזהויות נוספות שלנו, בתוספת מזג אוויר שלא תמיד משתף פעולה – אפרוריות מדכאת לצד שמש פתיינית. 

אנחנו בבית, אבל מתגעגעים הביתה. 

חוגגים את ליל הסדר בנפרד מהמשפחה. כבר לא בטוחים מה זה לצאת מעבדות לחירות, ובאיזה צד של המתרס אנחנו נמצאים. נדמה שהקורונה הפכה למכה ה- 11, רק שהפעם זה תלוי בנו, אנחנו המושיע, אנחנו אלה שיכולים "לשלח את עמי". אמנם "שלחו" אותנו לבידוד, אבל אף אחד לא כפה עלינו בידוד מחשבתי. אולי לדעת לחיות בתנאי בידוד וסגר, זה הצעד הראשון להגדרה עצמית כמשפחה וכעם. והווירוס הזה קורא תיגר גם מושגים ברורים לכאורה כמו "זכות השיבה" – מתי נשוב, מי ישוב, איך נשוב ולאיזו מדינה נשוב.

אז רגע לפני יום העצמאות של מדינת ישראל, מעמתת אותנו הקורונה עם מושגים כמו מלחמה, כיבוש, שיבה וחופש שהם מושגי יסוד בקיום הישראלי. היא מוציאה אותנו לרילוקיישן כפוי, משנה לנו את הזהות ומתערבת ביחסי הכוחות המשפחתיים. היא מכריחה אותנו למצוא תחליפים – גם למזון, אבל בעיקר לסדרי העדיפויות שלנו, מגדירה מחדש קרבה וריחוק, מצמצמת את המרחב שלנו, אבל מייצרת לנו מרחבים אלטרנטיביים ובעיקר מכריחה אותנו לבחון בזכוכית מגדלת את החיים שלנו. אבל אולי, אם נעשה את כל זה, נוכל לחזור –  לחזור לשבת עם משפחה וחברים בבתים שלנו, לחזור לארח במרפסות שלנו, לתלות בהן דגלי ישראל, להרגיש עצמאות ולא רק לחגוג כי צריך. ואם כל זה יקרה, נוכל לשוב לנשום לרווחה ולהגיד בלב שלם כי עשינו הכל "לתפארת מדינת ישראל". 

 

Avatar photo

בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית (MSW) בהתמחות נשים ונערות, מטפלת ומנחת סדנאות וערבי נשים בשיטת סטיילינג תרפי, מושיבה על הספה את פרויד לצד אנה וינטור ומאמינה גדולה בכוחה של מילה ובכוחו של סטיילינג תרפי לכתוב מחדש את הגוף.
נשואה לאורן ואמא ליהלי, לירי ולוטם, "ירוקה" בהולנד (מתגוררת בהאג ממרץ 2018), כותבת על כל מה שאוהבת.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.