מוזיקאים ישראלים בהולנד: צליל מכוון, מישראל להולנד – חלק א'

בהולנד פועלים אומנים ישראלים רבים. ערכנו סקירה של מוזיקאים הפעילים כיום. החלק הראשון של הכתבה מובא כאן.

כותבות: קריסטינה סלמן ולימור לוי

עדי לב

את עדי לב קשה מאד לפספס. העיצוב ניכר בכל פרט ופרט בלבוש שלה. היא לא רק די.ג׳י מקצועית אלא אחת הנשים המובילות בתחום הדראם אנד בייס ומוכרת בסצינה הבינלאומית, עוסקת בהום סטיילינג ומגדלת שני ילדים עם בעלה דיאגו, מעצב פנים.

עדי גדלה ביישוב להבים בדרום הארץ בבית מאוד מוזיקלי לאב שמנחה עד היום שירה בציבור ואם פסנתרית. ״אמא שלי אוהבת מוזיקה קלאסית כבדה מאוד ואבא שלי קליל יותר, ארץ ישראל ושירה עברית. תמיד היו מלחמות ביום שבת בבוקר, אמא שלי קמה עם מוזיקה מאוד דרמטית ואבא שלי שמע מתי כספי, שלמה יידוב, גרוניך, ביטלס״. כשהייתה בת שש החלה ללמוד לנגן בפסנתר. בגיל 12 התחילה ללמוד לנגן על גיטרה "למורת רוחה של אמי, אבל למרות זאת מהר מאוד הפסקתי עם הפסנתר והמשכתי רק בגיטרה. משם לגיטרה חשמלית וגיטרה בס". 

כשהייתה בת 13 התחילה עדי להרחיב את הטעם המוזיקלי שלה. לצד Pixies  ו-U2 היא נחשפה גם לאום כולתום. ״נדלקתי על המוזיקה הערבית. המוזיקה שלמדתי הייתה מאוד מובנית, סולמות מוזיקליים מערביים ופתאום במוזיקה הערבית נפתח עולם אחר, גיליתי שיש דברים שאני לא מכירה. אי אפשר לכתוב את הסולמות האלו בכלל. זה היה אחר ומגניב והתאים לי כי אני תמיד רציתי לעשות משהו ייחודי. עד היום יש לי שורשים מאוד חזקים משם וכשהתחלתי לנגן דראם אנד בייס, שילבתי המון אלמנטים מהמוזיקה הערבית, צלילי דרבוקה, חלילים הודים וערבים".

אחרי הצבא נסעה עדי לבקר באמסטרדם את אחיה, רקדן בלט מקצועי, ומשם המשיכה ללונדון שם היא נחשפה למוזיקה אלקטרונית. "בשנייה שנכנסתי למוזיקה אלקטרונית, פשוט עזבתי את כל הכלים שעליהם ניגנתי״. בתחילת דרכה בהולנד יזמה עדי קבוצת נשים שמנגנות מוזיקה אלקטרונית ומופיעות יחד. ההצלחה הייתה גדולה והן הופיעו בפסטיבלים בהולנד ועל כל הבמות הגדולות כמו פופפודיום. "היינו בכותרות שנתיים, עשו עלינו עבודת יחצ"נות היסטרית וזה הצליח, אחרי שנתיים כל אחת המשיכה בדרכה והן לא החזיקו מעמד בתחום.״

איך ולמה כבשה הולנד את הסצנה האלקטרונית העולמית

 להיות די ג׳יי בכלל ודראם אנד בייס בפרט הוא תחום שיש בו מעט נשים, נכון?

"אני מתקלטת מגיל 20 ועדיין יש נשים מעטות בתחום, אני בין הנשים היחידות באירופה. 

הבחירות הן לגמרי אינדיבידואליות ויש גם עניין של ויתורים, לא אגיד לך שלא. יש לי שני ילדים ואני חושבת שאם לא הייתי עוסקת בתחום הזה היו לי עוד ילדים בכיף, אבל החלטתי שזה לא מתאים כי אני רוצה להמשיך עם המוזיקה וכדי לחזור לסצנה אחרי לידה לא יהיה לי את הזמן והכוח הפיזי לזה. היום אני מתמרנת בין הילדים למוזיקה כדי שאוכל ליהנות משני העולמות."

איך את שומרת על עניין ואתגר?

״פשוט מהאהבה למוזיקה, כי אם לא — לא הייתי שם. בכל פעם שאני נכנסת למועדון אני מתרגשת בטירוף מחדש. הפידבק מהקהל הוא כיפי והאהבה שהקהל מעניק גורמת לי להבין מה אני עושה נכון ומה לא ואיך אני צריכה להמשיך, ופשוט החלטתי שזה מה שאני עושה. רוב הבחורות בסצנה לא עושות מספיק, כי אם הן היו עושות מספיק, הן היו מגיעות יותר רחוק. לי יש ביטחון עצמי גבוה במוזיקה שאני עושה וזה גם עוזר לי להתקדם. אני יודעת בדיוק במה אני טובה ובמה לא וזה מאוד חשוב. אני אוהבת לעשות הרבה דברים בחיים ואני לא מוכרת את עצמי לפי מה שאני לא. למדתי שאם אתה מוכר את עצמך כסוד של שקר — זה לא עובד וזה לא ישרוד.״

את הולכת הרבה להופעות של מוזיקאים אחרים?

״לא הרבה, אבל אם יש דברים שאני ממש רוצה לראות אז בטח שאלך. אני הולכת גם בשביל ההנאה וגם כדי לקבל השראה. לפעמים אני שואבת את מה שחסר לי דווקא ממקומות של אחרים כי מאוד קשה להמציא את עצמך מחדש. מוזיקת ריקודים היא מאוד תבניתית. לחפש את החדש והמיוחד זה לייצר את זה לבד כאומן במוזיקה שלך. ובמקום הזה מקבלים השראה וזה תורם."

 

רועי שבת

ישראלי שגר בהולנד ב-20 השנים האחרונות. בן לאבא עירקי ואמא הולנדית, "עירקי בנשמה" כפי שהוא מעיד על עצמו, יזם מוזיקה סדרתי, ממקימי עמותת ״מוקה״ לקידום חינוך מוזיקלי לילדים יהודים בהולנד, מאמין שמוזיקה מחברת בין כולם.

איך נחשפת למוזיקה לראשונה?

״הגעתי למוזיקה דרך האהבה למוזיקה בבית. אבא שלי אוהב לשיר ובאופן כללי, במשפחה שלי כולם אוהבי תרבות. הייתי בחוג דרמה ובמקהלה בבית הספר בנתניה. יום אחד הגיעו נציגים של תזמורת הנוער העירונית, הדגימו לנו קטעי נגינה בכלים שונים ואני הוקסמתי. פתאום אני רואה כלי נשיפה שלא ראיתי מעולם כמו חצוצרה, טרומבון וטובה. הייתה לי מן "הארה" כזו וניגשתי לבחינות כניסה לתזמורת צעירה. בגיל 16 כבר השתתפתי ברסיטל הראשון שלי במסגרת תזמורת הנוער של נתניה, עשיתי בגרות במוזיקה, נסעתי ללמוד אצל מורים שונים והשתתפתי במשלחות מוזיקליות. אחרי לימודים בארה"ב אצל מורה ידוע לחצוצרה נרשמתי  ללימודים ב"רימון" וניגנתי בהרכב big band בתזמורת הטיילת של תל אביב, שם הכרתי את יניב נחום, השותף שלי היום בהולנד."

איך הגעת להולנד?

״להולנד הגעתי בעקבות חבר שהתגורר פה בזמנו. הוא היה חצוצרן שלמד בקונסרבטוריון באמסטרדם וייעץ לי לעבור ללמוד ולגור איתו בעיר."

איך קיבלו ההורים את המעבר שלך להולנד? 

"היה לי דרכון הולנדי כי אמא שלי הולנדית אז זה לא היה קשה או חריג. כבר כילד נחשפתי קצת לשפה בבית, הייתי נוסע בחופשות לבקר את סבא וסבתא שלי בהולנד שלעת זקנתם התגוררו בבית האבות 'בית שלום'. אמא שלי מכירה את הולנד היטב ולא דאגה בכלל. מהר מאוד הכרתי ישראלים מוזיקאים רבים שגם הגיעו במטרה ללמוד, התאהבתי בעיר ונשארתי פה מאז."

מה היה הפרויקט הראשון שלך בהולנד?

"פנה אלי אדם מהקהילה היהודית בבקשה לנהל את מקהלת 'שיר בלב'. בנינו מקהלה במשך שלוש שנים, וצברתי ניסיון יפה וחשוב. כשעזבתי את המקהלה העברתי את השרביט לישראלים אחרים שלמדו בקונסרבטוריון. לאחר מכן הקמתי מקהלה לילדי תנועת "בני עקיבא" ובמקביל התחלתי ללמד מוזיקה בבית הספר היהודי 'ראש פינה' פעם בשבוע וכן שיעורים פרטיים. החיבור הזה הוביל אותי באופן טבעי להמשיך לעבוד עם בני נוער וילדים."

מתי הוקם "קונצרטינו"?

"הכרתי את יניב נחום, השותף שלי בכל השנים האחרונות, כשניגנו יחד בהופעות ובאירועים פרטיים. תוך כדי נסיעות עלה לנו רעיון להקים בית ספר למוזיקה. אבא של אחת התלמידות שלי היה בוועד של 'ראש פינה', הוא מאוד אהב את הרעיון, הכנו תוכנית עסקית ומשם זה התקדם. כשהקמנו את 'קונצרטינו' בשנת 2000 התחלנו עם 40 תלמידים, כיום בית הספר מונה כ-150 תלמידים ממגזרים שונים ומבתי ספר שונים – חילונים, דתיים, חרדים מהחיידר, מבית הספר הבינלאומי ועוד. זה מדהים איך הילדים מתחברים דרך המוזיקה וזה כיף גדול ללוות את הילדים בהתפתחות המוזיקלית שלהם.״

״מהניסיון שצברנו בשנים האלו, אנחנו רואים בבירור כמה המוזיקה חשובה ותורמת להתפתחות ולביטחון של הילדים. תפקידנו לתת לילדים מוכשרים דחיפה קדימה ואכן ישנם מספר ילדים מאוד מוכשרים שממשיכים ועוסקים במוזיקה ואפילו לומדים בקונסרבטוריון; אבל לא פחות חשוב, המוזיקה תלווה את כל התלמידים לכל החיים, גם את מי שלא יהיה מוזיקאי בעתיד."

הפן הישראלי והיהודי זה הערך המוסף של בית הספר

״בתחילת הדרך הרגשנו ש"לא סופרים אותנו״ כי אנחנו ישראלים. היום לשמחתי הוכחנו שאנחנו מקצועיים והערך המוסף שלנו כישראלים, עם היוזמה והחשיבה מחוץ לקופסא, מוערך היום יותר מבעבר וגם בא לידי ביטוי כשאנחנו נותנים לילדים לחוות נגינה בפני הציבור הרחב: בחגים כמו חנוכה, אז הילדים מנגנים בפני קהל בקונצרטים גדולים בכיכר דאם ובקניון חנדרלייפליין באמסטרדם; בטקסי חסידי אומות העולם שמקיימת השגרירות הישראלית בהולנד; בתזמורות מדי חודש ב'בית שלום' ועוד."

מה הלאה?

״לפני כשנתיים הקמנו את 'מוקה', עמותה שמטרתה לקדם חינוך מוזיקלי לילדים בהולנד, ויש לנו לא מעט פרויקטים מוזיקליים בשנה. מדובר בהופעות מתוך שיתופי פעולה שיצרנו עם ארגונים ישראלים ויהודים. אנו מטפחים את התלמידים שלנו ב'קונצרטינו' גם דרך האפשרויות שיש לנו בעמותה. הייתי שמח לעבוד גם עם ארגונים נוספים כגון "נוצרים למען ישראל" כדי לחשוף ילדים נוספים ככל האפשר למוזיקה."

מאמר מערכת

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.