על הכחשה וידיעה בהגירה, תגובה לאייטם ״למה החלטתי להשאר בהולנד״

1. בסרט "מלים נרדפות" של נדב לפיד, זוכה פרס דוב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, מוצג סיפורו של יואב, צעיר ישראלי שנמלט אל פריז ומתכחש אל זהותו. הוא מסרב לדבר עברית, מתמסר ללימוד צרפתית ומלהג ביטויי שנאה רבים לארץ ולאנשיה. עם התקדמות העלילה ניכר שיואב הוא צעיר פגוע, שמתמודד עם פוסט-טראומה, ונסיונו להשיל מעליו את ישראליותו הוא מאמץ להכחיש את נסיבות הפגיעה בו.

סיפורו של יואב הוא סיפורו של מיעוט ישראלי זניח – כמעט בגדר אגדה אורבאנית – שחש עצמו נוטש ספינה טובעת, ערוך להכחיש את זהותו הלאומית בעבור הזדמנות לאמץ שפה וערכים חדשים במקום אחר. יש לשער שעבור מקצת האנשים זהו מהלך של פיקוח נפש, אך לא בלתי סביר להניח שרובם – כמו יואב – ממשיכים לשאת בקרבם את תחושות העקה וההתנכרות מעצמם, ולא מצליחים להתיר את הקשר הסבוך שאדם מחזיק עם המקום ממנו הגיע.

לעומת זאת, רוב האנשים שבוחרים להגר מישראל – אם לתקופה במסגרת רילוקיישן ואם למשך חייהם – לא עושים זאת מתוך הימלטות. יחד עם זאת, יש להם משהו במשותף עם יואב: הכחשה.

הגירה אל מקום חדש ומוכנות להימצא בתוך שגרה של היעדר אוריינטציה מחייבת מידה בריאה של הכחשה כדי לשרוד.

2. ב"הכחשה" כוונתי לאמירות שרובנו מכירים היטב בכל עת שבה אנו משוחחים עם חברים ובני משפחה בישראל: אמירות על השקט היחסי בשכונות ובמרכזי ערים, תרבות הנהיגה הסבלנית, התורים היעילים בסופרמרקט. גם אם כל הדברים הללו נכונים, קשה להשתכנע שמישהו יעביר את עצמו ואת משפחתו למדינה אחרת עבור הסיכוי שלא יחתכו אותו בתור לקופה המהירה. זה פשוט לא אמין. תפקידן של האמירות הללו הוא לספר סיפור חדש שמצדיק את הבחירה להגר, ולהסיט את הדיון מהקשיים האובייקטיבים שחווה אדם המרוחק מכל מה שלקח כמובן מאליו. 

שוו לעצמכם, לצורך הדוגמא, סיטואציה קודרת אך אפשרית: השכן המבוגר שלכם דופק בדלת ואומר כי אינו חש בטוב. לפתע, הוא מתמוטט בדירתכם ומת. זוהי סיטואציה שבוחנת לא רק את יכולתכם לתפקד תחת לחץ, אלא גם את מידת האוריינטציה שלכם עם מנגוני ההצלה במדינה. בישראל, הטלפון הראשון שתעשו הוא כנראה למד"א או לחברת קדישא, אך אפשר שתתקשרו גם אל המשטרה, שתצטרך לחקור את נסיבות המוות ולקבוע את חפותכם. עוד אפשר שתצאו אל דירתו של השכן ותחפשו בה קרוב משפחה כדי להודיע על מצב החירום.

כעת חשבו על מהגר המצוי במקום חדש, כאשר שכנו המבוגר מתדפק על דלתו. לא בלבד שעליו להכיר את מספרי החירום במדינה, אלא גם להצליח לשוחח בשפה שהמוקדן יוכל להבין. אחר כך יהא עליו לעמוד בתשאול של שוטר, וכן לא ברור שיכיר את סביבתו די טוב בכדי לצאת ולחפש את קרוביו של המת. התמודדות תחת לחץ במקום זר, בשפה זרה, בתוך תרבות שאנו לא שולטים בגינוניה, מקפלת בתוכה מערכת חדשה לגמרי של אתגרים.

האמת נותרת בעינה: הגירה היא תהליך קשה ומתמשך, שבוחן לא רק את היכולת להניח את האגו בצד וללמוד, אלא גם את המוכנות להכיר בכך שאולי לא יושלם התהליך לעולם. האינסטינקטים ששרתו אותנו די צורכינו במולדתנו לא בהכרח יעזרו עתה, ובהיעדר ברירה אחרת הכחשה הופכת לחלק הכרחי מהיומיום לשם צליחת ההסתגלות.

3. פן אחד של הכחשת קשיי ההגירה ניתן לזיהוי גם בטור ״למה החלטתי להשאר בהולנד״, שכתבה יולי מלכא, ובו הסתייגה מהתמסרות לשפע ולרווחה ההולנדיים באמירה "דע מאין באת ולאן אתה הולך", כמבקשת להזהיר מפני מחיקת הזהות הלאומית ובמקומה להתענות בכמיהה אל ארץ ישראל. אמירות נוסטלגיות כאלה כמו-פותרות מהתמודדות כליל: אין סיבה להתאמץ להשתלב במקום חדש כי הכל זמני וגם ככה מקומנו מובטח בחזרה בישראל. הן מבליעות את המסר שהתרחקות מהארץ היא התרחקות מהעצמי, ומכחישות כל אפשרות לאיזון אחר או הרחבת מושג הזהות. למעשה, כפי שכבר הדגמתי, הגירה רק מנכיחה את העצמיות: עצמיות ישראלית, שונה, זרה, לא מתמצאת, שמכוונת לתדר של מציאות אחרת. אין דרך טובה יותר, עוצמתית יותר, ואולי אפילו מעליבה יותר להיווכח במלוא משמעותה וכוחה של העצמיות הישראלית מאשר להגר, ולשפשף את העצמיות הזו כנגד כל מה שזר לה ומצוי מחוץ להישג ידה.

לדעתי, מעניין יותר להתייחס ל"דע מאין באת ולאן אתה הולך" כמשפט שמניח בהכרח את קיומה של הגירה, או קיומם של נדודים. הרמב"ם מפרש זאת כתזכורת לכך שנגזר עלינו ללכת בדרך כל-בשר, ככתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אבל אפשר לקרוא את המשפט גם אחרת. זהו לא רק אפיון של מקום ("מאין"\"לאן"), אלא הכרה דטרמיניסטית בכך שהאדם נידון ללכת ("אתה הולך") והתזוזה מתחייבת מעצם טיבו. זה ההיפך מהכחשת הזהות: מי שהולך הוא *אתה*, כלומר כל מי שהיית עד כה וכל מי שתמשיך להיות. עצם ההליכה לא משנה את זהות ההולך.

אשאיר אתכם עם מחשבה אחרונה: לא יכול להיות מקום שבאים ממנו – ובאופן ספציפי, ידיעה של המקום הזה – אם לא יוצאים את פתח הבית. כלומר, לא יכולה להיות נקודת התייחסות אל העצמי ללא ההתנסות ב"אחר" שונה, ומכאן שמוכרח להיות "לאן" בשביל להבין "מאין באת". 

צילום: מימס וילמה

 

מימס וילמה

מימס וילמה, 30, מהגרת טרייה, בעלת תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה.
ספר שיריה, "עניין שמיטה", רואה אור בימים אלה בהוצאת עיתון 77.
www.mimsvk.com

  • Meital
    Meital
    08/10/2019 at 19:13

    פנטסטי!

  • Avatar
    מאי
    08/10/2019 at 21:10

    התחברתי מאוד למחשבות. ממש מעניין ומנוסח מעולה 🙂 תודה!

  • Avatar
    כ
    09/10/2019 at 12:43

    ניסיתי להיות מאוד פתוח שאני קראתי את זה. במיוחד כי אני מהגר וכל הסיבות שציינת לעזוב את ישראל. הם גם מהסיבות שיש לי
    אבל קשה לי להסכים עם מה שכתבת.
    לא רק בגלל הסיבות האלו עוזבים.
    עוזבים בגלל שמחפשים עתיד רגוע יותר.
    ולגבי העניין של השפה עם המשטרה בדלת.. זה קצת בלבול ביצים, בהולנד שוטרים מחויבים לדבר אנגלית. ואחרי שנתיים בהולנד אפשר כבר לתקשר בקלות עם הולנדים

  • Avatar
    Erez
    16/12/2019 at 22:40

    נגעת.

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.