ישנם אנשים שחולפים בחיינו מבלי להשאיר חותם, וישנם כאלה שמותירים בנו רושם בל יימחה. מיכאל היה מהאחרונים. הוא לא היה רק לקוח, לא רק אדם שהגן על זכויותיו בכל כוחו – הוא היה ידיד, לוחם, אדם עם לב ענק שהצדק היה עבורו לא רק אידיאל אלא דרך חיים. היום, כשאני כותב עליו מילות פרידה, אני מתקשה למצוא מילים שיתארו את עוצמתו, את עומק נשמתו ואת האש שבוערת באנשים נדירים כמוהו.
הכרתי את מיכאל במסגרת עבודתי כמשפטן, ויחד עם עמיתי ומורי ורבי, עו"ד רוני אייזנמן, יצא לי ללוות אותו במשך שנים. כל תיק, כל מאבק, כל משפט היה עבורו עניין של שליחות. אך יותר משהוא נאבק עבור עצמו, הוא נאבק עבור אחרים, עבור העיקרון, עבור האמת. הוא היה איש של מלחמה שידע להיות איש של שלום. הוא ידע לעמוד מול גלים גבוהים, מול חומות בלתי עבירות, ולא נרתע. לעולם לא ראיתי בו פחד, רק תשוקה לצדק ונחישות בלתי נגמרת.
המאבק שהגדיר אולי יותר מכול את נחישותו מזווית משפטית היה אותו תיק היסטורי שבו מפגין אנטי-ישראלי בכיכר הדאם באמסטרדם הניף שלט שבו נראה דגל ישראל, אך במקום המגן דוד – צויר תיקן. מיכאל לא יכל לשאת את העיוות הזה. הוא הגיש עשרות תלונות במשטרה, שהלכו ונדחו. מערכת החוק, שהייתה אמורה להגן עליו, הפנתה לו עורף. אך הוא לא התייאש. פעם אחר פעם דחה כל ניסיון לייאוש וסירב להשלים עם העוול שנעשה מול עיניו. "אני לא צריך ניצחון מהיר," הוא אמר לי פעם, "אני צריך שהצדק ינצח בסוף." ואכן, אחרי שנים של מאבק שהגיע עד לבית המשפט העליון בהולנד, נקבע בהכרעה הסטורית שהצדק עמו ושמדובר בעבירה פלילית. גם אחרי הכרעה זו, שזכתה לכותרות ראשיות בכלי התקשורת המרכזיים בהולנד, לא היה בו שמץ של גאווה אישית. הוא רק חייך ואמר: "זה לא בשבילי. זה למען כולם. חוץ מזה, יש עוד כל כך הרבה מה לפעול בנושא."
מיכאל לא רק נאבק בסמלים, אלא גם במילים שהופנו אליו. כאשר מפגין אחר קרא לו "יהודי מלוכלך", הוא שוב יצא לקרב משפטי, שוב עמד מול מערכת שנטתה להקל ראש במילים ששורשיהן טמונים בשנאה עתיקה. אבל מיכאל ידע שלמילים יש כוח, ולכן הוא לא הרפה. הוא נאבק עד שאותו מפגין הורשע בפלילים והורחק מכיכר הדאם. ולמרות הניצחון שקבע תקדים משפטי, פניו לא היו מלאות בסיפוק, אלא בכובד ראש. הוא לא חיפש נקמה, רק צדק.
והיו גם רגעים בהם לא הוא היה המאשים, אלא המואשם. כאשר עיריית אמסטרדם החליטה להרחיק אותו מאזורים מסוימים במרכז העיר, הוא נלחם על זכותו להלך ברחובות. "הוריי לא יכלו להסתובב חופשי ברחובות העיר בתקופת השואה," הוא אמר לי פעם, ועיניו בערו. "אף אחד לא יקבע עבורי אם והיכן אסתובב בעיר." הוא הלך עם המשפט הזה עד לערכאה המשפטית הגבוהה ביותר – וניצח שוב.
אך מעבר לכל הקרבות המשפטיים, מיכאל היה אדם של אנשים. הוא ידע לדבר, לגעת ובכך להשפיע באמת. אני זוכר אירוע אישי שהתקיים לרגל הולדת בני. מיכאל ישב בשולחן עם אחד מבכירי כתבי הפלילים בהולנד שעמדותיו היו הפוכות משלו לחלוטין. לכל אורך הארוחה הם שוחחו, והמילים זרמו כמו נהר. ראיתי את העיתונאי מהנהן, מקשיב, ולעיתים מפנה למיכאל שאלה. כשהאירוע הסתיים, ניגש אליי העיתונאי, שכותב בעיתון היומי הנפוץ בהולנד, ואמר: "תראה, אני לא מסכים עם 95% ממה שהבן אדם אמר, אבל בזכות ה-5% שבהם הוא הצליח לשכנע אותי – מיליוני קוראים במדינה הזו הולכים לשנות את דעתם ולו במעט על מדינת ישראל והעם היהודי."
כזה היה מיכאל – אדם חד, שנון, שלא תמיד קל להסכים איתו, אבל תמיד היה בו משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. היה בו שילוב נדיר של להט וצניעות, של אגרוף מונף אל מול עוול ולב פתוח לכל אדם. אני מאמין שהוא ידע, באיזשהו מקום, שהוא נוגע בדברים שאנשים אחרים חוששים לגעת בהם ושבכך הוא כותב, ולו במעט, את ההיסטוריה.
יהי זכרו ברוך.
קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!
תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.
נעה ברום
05/03/2025 at 17:59תודה רועי שחלקת עמנו את זכרו של האיש המיוחד הזה שעשה עבור כולנו ושנתת לנו את האפשרות לחלוק לו את הכבוד המגיע לו.
אולי יעניין אותך גם...
יום בהיסטוריה: הרופא היהודי שתושבי אמסטרדם אוהבים יותר מאת יוהן קרויף
באה מאהבה – סיפורה של אתי הילסום
״כשליש מהיהודים בהולנד הם ישראלים״, מחקר דמוגרפי חדש