הולכת נגד הרוח

לפני כשנה וחצי התאספו יחד עשרות ישראלים בשכונה בדרום אמסטרדם ויחד בנו דגם של מנהרת חמאס בתוך מכולה ענקית. את הפרוייקט המרגש יזמה והוציאה לפועל רחל מיילר. המיצג נבנה בתוך מכולה ניידת במטרה להסיע את המיצג ולהציב אותו במקומות שונים ברחבי הולנד.

שירית קפלן חזרה לשיחה עם רחל בכדי לשמוע ממנה על התקופה שעברה מהיום בו הוצגה המנהרה לראשונה ועד היום, על מה שעבר על המיצג, ועליה באופן אישי, במהלך תקופה זו. 

*הראיון התקיים במהלך הדיונים לשחרור החטופים. 

דגם המנהרה נבנה במאי 2023 ומאז היא הוצגה בפני הציבור כבר 25 פעמים ברחבי הולנד בין היתר במקומות שונים ברחבי אמסטרדם, האג, רוטרדם, אוטרכט, מאסטריכט, אורק, חרונינגן הארלם ועוד. רחל תמיד מקפידה לקבל אישור מראש מהרשויות השונות להצבת המיצג בתחומן. מחוץ להולנד הוצגה המנהרה באנטוורפן, בלגיה. היו חודשים בהם היא הוצגה שלוש פעמים בחודש והיו חודשים שבמהלכם הוצגה פעם אחת בחודש, כשרחל, ילידת הולנד המתגוררת בארץ, מגיעה כל פעם להולנד במיוחד לצורך העניין. להערכתה עד היום כבר ביקרו במנהרה אלפי אנשים.

בעיניים נוצצות מספרת רחל שביום הראשון, כשהמנהרה הוצבה בכיכר המוזיאונים באמסטרדם, נכנסו לתוכה כאלפיים איש. במהלך כל ארבע השעות שהמנהרה עמדה בכיכר, עמדו אנשים בתור על מנת להיכנס. על צידה של המשאית כתוב בגדול "HOW DO WE GET OUT OF HERE" ובפתח המנהרה תלוי שלט "NO ESCAPE ROOM". הכיתוב סיקרן את האנשים ופיתה אותם להיכנס פנימה. הם לא ידעו למה הם נכנסים אך הסקרנות עשתה את שלה. האנשים יצאו מבולבלים וזו היתה נקודה מצויינת להתחיל איתם דיאלוג וזו היתה הצלחה.

הקמת מיצג המנהרה

את המיצג הקימה רחל יחד עם רוני לבבי ולזכרו של לאור אברמוב. לאור, אחיינה של כלתה (אשתו של בנו מנישואים ראשונים של בן זוגה של רחל) נרצח במסיבה ברעים. כשביקרה בכיכר החטופים היא נכנסה למיצג מנהרה שהוקם על ידי רוני לבבי והתרשמה מאוד. לבבי קרא למיצג "אור בקצה המנהרה" וזה התחבר באופן טבעי עם השם של לאור. רחל ראתה במנהרה חיבור בין אמנות לבין הכאב שלה, וזה עזר לה להרגיש ולהבין יותר את הכאב האישי שלה ושם עלה בראשה הרעיון להוציא את המיצג ולהציגו מחוץ לישראל.

אולי יעניין אותך גם:

דאצ'טאון מסכמת שנה של עשייה וחיבורים
לקנות כמו הולנדי: 10 טיפים לצרכנות נבונה יותר בסופרמרקט
ממשלת הולנד פונה לכל בית: כך תיערכו למצב חירום

הסברה טובה

המטרה הראשונית של רחל היתה להראות לאנשים מחוץ לישראל במה מדובר ולקבל תשומת לב לחטופים. היא חוזרת ומסבירה כי בישראל כולם מכירים את סיפורי החטופים כך שלהציג את המנהרה בישראל זה "לשכנע את המשוכנעים", אך להציג אותה מחוץ לישראל זה כבר סיפור אחר.

עם הזמן המנהרה הפכה לסיבה לפתח שיחה עם אנשים על הנושא המסובך הזה – ישראל. רחל מספרת בעצב שאם בתחילה היתה אמפתיה והבנה מקרב אלו שצפו במיצג כלפי ישראל, עם הזמן נהיה גל גדול יותר של אנטי ישראליות ואנטישמיות ובאופן טבעי הצגת המיצג התפתחה בהתאם. היא שמה לב שעם הזמן אנשים נהיו ספקנים, התייחסו יותר לנושא הכיבוש ובהמשך כבר לא מדברים על ישראל אלא על פלשתין. "הנרטיב משתנה לנרטיב שנשתל על ידי תנועת BDS כבר לפני שלושים שנה".

רחל נשמעת מתוסכלת כשהיא מספרת על ההפגנות שמתקיימות בהולנד נגד ישראל. היא קובלת על כך שנשארנו מאחור עם המילה "הסברה" ולא  נתקלנו בהסברה טובה, אך היא מאמינה שבאמצעות המנהרה בהחלט עדיין אפשר לגעת בליבותיהם של אנשים ולהשפיע עליהם.

להתחבק עם ישראלי אחד

המשימה שרחל לקחה על עצמה, לפתח דיאלוג גם עם אנשים שמתנגדים לישראל, היא בהחלט מאתגרת, ובעיקר לאור העובדה שהרבה פעמים אנשים מגיעים למיצג המנהרה במטרה "להביס" אותה. היא מוצאת שהדרך הטובה ביותר עבורה לעשות זאת היא לגעת בלבבותיהם של האנשים. זאת היא עושה על ידי כך שהיא מסבירה למבקרים שהמטרה שלה היא דווקא להפסיק את הפילוג בקרב העם ההולנדי.

רחל מאמינה שהולנד היא מדינה שעדיין גאה בליברליזם שלה. בעבר אנשים חיו בהולנד גם בסביבת אנשים שונים מהם ולא היתה עם כך בעיה אך כיום המצב שונה. היום, אנשים רבים מעדיפים להיות בחברת אנשים שדומים להם וחושבים כמוהם וכך יש פחות חשיפה לשונות ונוצר פילוג. היא מסבירה למבקרים האנטי ציונים מהי ציונות, ומהי הציונות שלה. "אנשים בעצם לא יודעים מה המשמעות של המילה ציונות והמילה הזו הפכה לקללה. חשוב לי שהם יבינו את ההגדרה שלי של ציונות והמטרה שלי היא שבסוף השיחה הם יתחבקו עם ישראלי אחד"

רחל סקרנית לשמוע את המתנגדים לישראל ולהבין מדוע הם בחרו לדבוק דווקא במטרה הזו. "אני מנסה להבין את נקודות המוצא של המתנגדים ולהסביר להם שאנשים מפחדים אחד מהשני, שני העמים מפחדים אחד מהשני, אבל חשוב לבדוק ולמצוא את הנקודות המשותפות לשני העמים כגון ערכים דומים וכמובן הרצון שלא ייהרגו אנשים חפים מפשע משני הצדדים".

גם אם היא לא משנה את דעת המתנגדים לישראל מעמדתם היא מאמינה שאם ימשיכו לדבר, לבסוף תהיה התקרבות. לדבריה "רק כשהמתנגדים מבינים שאנחנו גם דומים הם נפתחים להקשיב", ובדרך כלל בסוף השיחה גם המתנגדים מחבבים אותה.

מצבים לא קלים

בתשובה לשאלה האם היו סיטואציות קשות או מפחידות במהלך הצגת המיצג מתארת רחל מצבים לא נעימים של אנשים שעומדים עם דגלי חמאס וקוראים קריאות עידוד לחמאס ומספרת שבווחנינגן (Wageningen) אף התיזו עליה צבע אדום במטרה לדמות דם.

מקרה חמור נוסף אירע בזמן שהמנהרה הוצגה באוניברסיטת אמסטרדם. שני פרו-פלשתינאים הגיעו עם מצית וחומר דליק. בדיעבד הסתבר שהם הגיעו במטרה לשרוף דגל של ישראל בתוך המנהרה, אך היות וקירות המנהרה עשויים חומר דליק מאוד זה היה עלול להיות מאוד מסוכן. המשטרה התעמתה איתם ולקחה אותם הצידה. רחל בחרה לא להגיש תלונה כנגדם.

רחל מספרת על מפגש מיוחד באנטוורפן: "היתה סביב המיצג הרבה אבטחה ועם הזמן הגיעו עוד ועוד בחורים עזתים צעירים והיתה באוויר תחושה מאוד קשה של עוינות. הרגשתי שעלולה להתפתח סיטואציה לא טובה. היה חם אז הלכתי לקנות מים והצעתי גם לצעירים העזתים לשתות ופתחנו בשיחה עם שלושה עזתים שאיבדו בני משפחה במלחמה. הם סיפרו על משפחתם ואני סיפרתי על לאור ועל אמא של לאור. השיחה פתחה את הלב ונגעה בכולם ובסופה התחבקנו ובכינו יחד. זה היה מפגש מאוד מרגש."

קירות המנהרה מלאים בכתובות, אנשים מקשקשים ואף כותבים אמירות נגד ישראל, האם את מדי פעם מוחקת את הכתובות? 

"לא, זו החוזקה שלי. יש הרבה שונאי ישראל ואני מזמינה אותם לדבר. זה סוג של כותל. היו גם שכתבו בערבית אבל דווקא כתבו שלום לכולם. אני מוצאת שזה דווקא נכון להשאיר את הכיתובים, הם מהווים מעין מראה לכל מי שנכנס"

כאמור, ניהול דיאלוג ושיח פתוח זו המטרה שמנחה כיום את רחל. "דווקא באמסטרדם זה קצת בעייתי כי משיקולי ביטחון ממש מפרידים ביני ובין הפרו-פלשתינאים מה שמונע אפשרות לנהל דיאלוג וזה מאוד כואב."

רחל מתנחמת בכך שגם אם לא מתאפשר דיאלוג לפחות כותבים על המיצג בעיתון ואז אנשים קוראים על הנושא בבית וזה מביא את נושא החטופים למודעות. היא מספרת שליהודים ולישראלים חשוב לבוא ולקבל חיבוק אך זו לא הסיבה שהיא שם. היא מסבירה שהמטרה שלה היא לא להיות "המנחמת הלאומית". המטרה היא לקרב את המתנגדים. המנהרה כאמור התפתחה למשהו אחר ממה שהייתה בהתחלה, היום היא נלחמת באנטישמיות ודואגת לקרב לבבות.

כיצד השפיעו עלייך השנתיים האחרונות?

"מאז השבעה באוקטובר אני בסערת רגשות והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, גם אם המשמעות היא שאני אקטיביסטית נאיבית". בשנתיים האחרונות היא בחרה לקחת הפסקה מניהול הגלריה שבבעלותה ולהשקיע את כל מרצה בפרוייקט החשוב. היא לא תיארה שזה שימלא אותה כל כך.

ההגנה על הקהילה היהודית בהולנד נותנת לה סיבה להמשיך. אמנם מבחינתה מדובר בתהליך מתיש ומעייף, ובייעוד ללא תמורה כלכלית. אך לא לעשות כלום זו כאמור לא אופציה מבחינתה. "המחיר האישי כבד, אבל זה מחיר שאני באופן אישי מוכנה לשלם."

הטיסות התכופות אינן קלות, גם באספקט המשפחתי, אבל רחל שמחה לספר שקרו מבחינתה גם דברים טובים, כמו התאחדות הקהילה היהודית בהולנד. היא גאה מאוד בקהילה היהודית ומנסה לחבר בינה לבין הקהילה הישראלית בהולנד. רחל מספרת שבקהילה היהודית כולם עוזרים אחד לשני ולדעתה חסר הקשר לקהילה הישראלית. היא מדברת על החשיבות של הקשר הזה, בעיקר עבור חברי הקהילה הישראלית.

בשורה התחתונה מבחינת רחל על אף כל הקשיים, אם שכנעה אדם אחד לשנות טיפה את הדעה שלו זה היה שווה את השנתיים האלה.

תוכניות לעתיד

מאז קיום הראיון שבו כל החטופים החיים והושבו כל גופות החללים מלבד רן גואילי ז"ל. במסגרת מחשבות לגבי העתיד רחל נפגשה עם הדירקטור של המוזיאון היהודי באמסטרדם ויחד העלו רעיונות וחשבו על תכנית לגבי אפשרויות השימוש במנהרה בעתיד.

מבחינתה נכון יהיה קודם לאחסן את המנהרה לתקופה של כמה שנים ולאחר מכן להגיע איתה, בתוך המשאית, למוזיאונים יהודיים ברחבי העולם ולעשות בה שימוש ככלי הסברתי וחינוכי.  "אני חושבת שזה יהיה נכון שהמיצג של המנהרה יוצג בכל המוזיאונים היהודיים, יישאר מספר חודשים בכל מקום ויעבור הלאה. ואז לא יהיה גם צורך בי. אני חושבת גם להכין סרטון עם הסיפור שאני מספרת."

נקווה שגופתו של רן גואילי ז"ל תושב במהרה וכך, בהתאם לתכנית, ניתן יהיה לאחסן את דגם המנהרה לתקופה ולתת גם לרחל את ההזדמנות לחזור לחיים שקדמו לפרוייקט הגדול שלקחה על עצמה.

קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!

תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.