מי שמשווה בין עוצר לילי בימי הקורונה, למלחמת העולם השנייה יוצר טריוויאליזציה של השואה
מאמר דעה שפורסם ב-NRC, תרגום: שלום צוקרמן
לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה ניסינו ליצור עולם טוב יותר. חשבנו שלמדנו לקח מן המלחמה הנוראית ההיא ושכעת נתקדם בצעדים גדולים לקראת הקמת חברה מתוקנת. ואז בא היטלר והאנושות שקעה עמוק הרבה יותר. התברר שלא הצלחנו להבחין בכל סימני האזהרה, שהיו שם למכביר. יותר מכך, למעשה התעלמנו מהם, למרות המעטים שהזהירו.
לכן, התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ותקופת המלחמה עצמה, הפכו להיות אמת המידה עבור המצפן המוסרי שלנו. תקופה קיצונית זו בהיסטוריה המודרנית הפכה להיות מסגרת ההתייחסות שלנו , ובראשה המטרה המקודשת שזה 'לעולם' לא יקרה שוב. תקופת הנאציזם, מלחמת העולם השנייה והשואה נמצאים תמיד בתודעתנו, בין השאר כיוון שאנחנו חוששים שלא נזהה את סימני האזהרה בזמן. כאשר אנו רואים סימנים לכך שיסודות דמוקרטיים נתונים בסכנה, מצלצלים מיד פעמוני האזעקה. פופוליזם, פעולות פשיסטיות או נוטות לפשיזם, שנאת זרים – אנחנו בכוננות מתמדת.
באופן קבוע יש מי שמצביע על קווי דמיון, ובאופן קבוע אנחנו מבצעים השוואות. אך לעיתים נראה כאילו אנו מאבדים את הכיוון בהשוואות שאנו עורכים. אנו עורכים השוואות שאינן מידתיות. התוצאה היא שדיון הכולל חילוקי דעות הופך לבלתי אפשרי, בעוד שדיון כזה הוא חיוני לחברה דמוקרטית. נראה כאילו איבדנו את היכולת להבחין בין דיון הגון לבין דיון שבו הצדדים מתייגים זה את זה כרוע האולטימטיבי. כך אנו מנסרים את הרגליים עליהן עומדת החברה הפתוחה והדמוקרטית: הזכות לדעות שונות, היכולת לראות דברים מזוויות שונות, ולערב שיקולים שונים. במילים אחרות: אנו מאבדים את הדיאלוג.
השוואות כואבות
דווקא כדי שנוכל להמשיך לזהות ולחוש את סימני האזהרה החשובים באמת ולהעריך אותם כיאות, עלינו להיות זהירים ומאופקים כאשר אנו משווים בין אירועים, ועוד יותר מכך כאשר אנו משווים אותם עם הרוע האולטימטיבי. כל זאת על מנת שנוכל להמשיך להגן על הבניין שבנינו ועליו אנו ממשיכים לעבוד, כבר יותר מ- 75 שנה.
לצייר את ראש הממשלה רוטה ואת השר דה יונג כנאצים. להשתמש בטלאי צהוב כסמל במהלך מחאה ובכך ליצור השוואה בין מצבנו כעת – תחת אמצעי הקורונה – לבין המצב אז. להשוות את העוצר לאמצעים שננקטו במהלך הכיבוש הנאצי, ואת מצבנו כעת לזה של אנה פרנק במקום מחבואה. לטעון כי הבעיות של האיכרים הן קשות כמו רדיפת היהודים "מכיוון שהם מודחים כקבוצה". לכנות חיילים ישראלים נאצים ואת עזה מחנה ריכוז. להשתמש באס אס כדי לבקר עיתונאים.
כל ההשוואות הללו מכאיבות לאנשים שזיכרונותיהם מאותה תקופה עדיין חיים, מכיוון שהם, הוריהם, או סבם וסבתם – היו הקורבנות הישירים או העקיפים של תקופה זו. השוואות אלה אינן רק כואבות, הן גם מסוכנות, משום שהן מעוותות את השקפתנו על ההיסטוריה ומשפיעות על הידע שלנו. הן מובילות לטריוויאליזציה של האירועים והסבל. נשאלת השאלה האם למי שעושה השוואות כאלה יש מושג על זוועות התקופה: פשיטות, רעב, פחד, שלילת חופש התנועה, שלילת חופש הדיבור, ועוד.
הקטנה וביטול
הסופר הישראלי עמוס עוז ניסח זאת בצורה מושלמת: "החלק הקשה ביותר בעבודה המוסרית הוא הבחנה בין דרגות שונות של הרוע. כיוון שהרוע קיים בדרגות רבות […] מי שאינו מבחין בין דרגות שונות של רוע, עלול להפוך מבלי משים למשרתו של הרוע. זהו הציווי המוסרי שלי: שימו לב להבדלים בין רע, רע מאד והנורא מכל. "
עריכת השוואות עם הנאציזם היא מסוכנת. היא משפיעה על ההבנה והתחושות שלנו לגבי המלחמה, הכיבוש הנאצי והשואה. התפיסה שלנו את התקופה ההיא הופכת מעוותת ומטושטשת.
כאן טמון זרע הפורענות של תופעה שהולכת ומתעצמת באופן עיקש: הקטנה וביטול של זוועות המשטר הנאצי, של רדיפת היהודים, של השואה. עוצר הוא אכן לא נעים, אך הוא אינו משתווה בשום פנים ואופן לחיים תחת כיבוש. כך גם לגבי ההשוואות האחרות. כאשר איננו רואים עוד את ההבדל, מתפוגגת גם המודעות ההיסטורית המוסרית שלנו, כמו גם היכולת שלנו לזהות את הרוע בכל דרגותיו – כולל זו האולטימטיבית – גם אם הוא מתרחש כאן ועכשיו.
חנה לודן היא מנהלת ארגון CIDI – המרכז למידע ותיעוד בנושא ישראל בהולנד, אשר שם לעצמו למטרה להילחם באנטישמיות.
