המוזיאון הטרופי ועולם ה- Soulmade של יאספר קרבה

המוזאון הטרופי באמסטרדם (Tropenmuseum) שייך לזן הולך ונכחד של מוזאונים אתנוגרפיים. למרות עברו המפואר, היום נאבק המוזאון על חייו באמצעות עצומות ציבוריות שמבקשות להמשיך את קיומו. אולי זאת הסיבה למאמצי על של צוות המוזאון למשוך עניין מחודש באמצעות תערוכה חדשה ומקורית. התערוכה מבוססת על רעיון של אומן משוטט במחסני המוזאון ומרכיב חלל מגורים פרטי דמיוני מפריטים שהוא מוצא. כך או אחרת, התערוכה Soulmade באצירתו של יאספר קראבה היא חוויה מסוג שונה ששואלת הרבה שאלות קיומיות על מוזאונים, אמנות, פוליטיקה ומה שביניהם.

פעם אנשים הלכו למוזאונים בשביל ללמוד על ארצות מרוחקות, אנשים שחיים בהן, ותרבויות ומנהגים שלהם. המוזאונים האלה נקראו מוזאונים אתנוגרפיים והיוו נדבך חשוב בנוף העירוני. היום, בעידן מודרני ודיגיטלי, הם יצאו מהאפנה. אין להם סיכוי נגד מוזאונים לאמנות שעדיין מושכים קהל רב ומשתמשים בחלק נכבד מההכנסות למיתוג עכשווי וטרנדי, נגד מוזאוני-בוטיק אפנתיים שהוקמו או שודרגו בשנים אחרונות או נגד מוזאונים בהם עדיין אפשר לראות ולחוות דברים שאי-אפשר לחוות דרך האינטרנט, כמו מוזאונים למדע. אז מה כבר יכול להציע היום מוזאון אתנוגרפי שעל פניו כל מה שיש בו זה אוסף חפצים מאובקים די דומים להיצע בשוק פשפשים וכמה סיפורים שאפשר למצוא ב-Wikipedia?!

20140928_121303
בין מוזיאון לשוק פשפשים (צילום: פבל כץ)

המוזאון הטרופי באמסטרדם הוא דוגמה מצוינת לגורלם המר של מוזאונים אתנוגרפיים. אני מוכן להתערב שמחצית מתיירי אמסטרדם כלל לא יודעים על קיומו, מחצית מאלה שיודעים לא חשבו אפילו לבקר בו ומאלה שחשבו הרוב לא באו. וחבל.

המוזאון הוקם באמצע המאה התשע עשרה בשם המאוד לא "פוליטקלי קורקט" "מוזיאון הקולוניות" ומטרתו הייתה להראות את הרוחב והעושר של הקולוניות של הממלכה דאז. בתחילת מאה העשרים הוא עבר למשכנו הנוכחי במבנה מרשים הדומה לטירה בחלקה המזרחי של העיר. לאחר שהולנד ירדה מנכסיה הקולוניאליים ואף אזכור של קולוניות בפרהסיה נהיה בעייתי, שונה השם של המוזאון ל"מוזאון הטרופי" ומאז הוא מדרדר מדכי אל דכי. לפני כמה שנים משרד החוץ ההולנדי, אחד המממנים של המוזאון, התחיל לקצץ בתקציבו ואף גרם למכירת החיסול של אלפי ספרים נדירים מהספרייה שבו ולפיטורים של עובדים רבים. לפני כשנה נסגר, לצערם של רבים, גם Tropentheater , מועדון לתאטרון ומוזיקת עולם שפעל בחסות ובמבנה המוזאון. היום ניתן לחתום על עצומה באינטרנט הקוראת לממשלה לא לסגור כליל את המוזאון.

אבל כל עוד המוזיאון קיים הוא חייב לפחות לנסות למשוך מבקרים ולהעלות תערוכות חדשות, תענוג לא זול בכלל. אולי בגלל מצבו העגום נאלצו מנהלי המוזאון לחשוב ביצירתיות והעלו תערוכה מסוג חדשני ומקורי: Soulmade – משחק מילים עם המילה Soulmate (חבר נפש) – באצירתו של אומן הולנדי יאספר קרבה (Jasper Krabbé).

המיצגים הם פרי שיטוטיו של קרבה במרתפי המוזאון – שהם בטח קירוב לא רע של המערה של אלי באבא – כאשר הוא בוחר פריטים ומרכיב מהם את החללים של ביתו הדמיוני: חדר אורחים, חדר שינה, חדר עישון, חלל תפילה, גלריה, מטבח ועוד. קרבה משלב חפצים ללא שום קשר לנתוניהם בקטלוג המוזאוני – כגון ארץ, תרבות, תקופה – ומונחה רק על-ידי החוש האסתטי שנסמך על מאפיינים כמו צבע, צורה, מרקם. רעיון העל של התערוכה הוא לגלות קשרים חדשים בין חפצים שלכאורה – לפחות לפי ההיגיון המוזאוני – אין ביניהם שום קשר. את בחירותיו וראייתו האישית את חלק מהפריטים, מסביר קרבה בהסברים מפיו המלווים את התערוכה.התוצאה היא מעניינת אבל, חוששני, לא מהסיבה שיאספר קרבה כוון אליה. במודע או שלא מודע מעלה קרבה מספר שאלות על אמנות, על תפקידו של מוזאון ועל פוליטיקה. (אגב, לצערי תשובות אמיתיות על השאלות האלה לא מיטיבות עמו, אבל זה לא הנושא).

הבעיה העיקרית היא שכמה שהתערוכה לא תהיה מעניינת כשלעצמה היא באמת מוחקת את ההבדל בין מוזיאון לשוק פשפשים. יש משהו פוסט-מודרניסטי מדי בביטול כולל את תפקידו ההיסטורי של מוזאון והפיכתו בין לילה לגני תערוכה ואוסף פריטים ישנים. זה נכון שמוזאונים רבים נאבקים על קיומם בעידן הדיגיטלי ומחפשים להגדיר מחדש את מקומם בחברה אבל עדיין יש מרחק רב בין זה לכיבוי אורות במוזאון כמוזאון. קצת כבוד לא יזיק.

20140928_121211
"קצת כבוד לא יזיק" – פורטרט אום כולתום (צילום: פבל כץ)

שנית, אתנוגרפיה.
כאן חוטא המוזאון חטא כלפי תפקידו המקורי – ללמד על ארצות נכר ולסגור את פערי הידע של אזרח הולנדי ממוצע.
הסבריו של קרבה מסגירים חוסר עניין משווע במהות החפצים אותם הוא מרכיב ביחד. יש כאן בלבול מוחלט בין אמנות מקורית של תרבויות אפריקה ומזרח לבין מוצרי צריכה יומיומית שם, בין יצירות מופת ממש של יוצרים בעלי שם שעבודות שלהם התגלגלו למרתפי המוזאון לבין חפצים ללא כל ערך אמנותי, בין דיוקנאות משומנים של אום כולתום בערפל של נרגילות בבר מצרי לבין מיניאטורות יפניות שמימיות בהם כל משיכה של מכחול משאירה סימן הולך ומטשטש על הנייר. נראה שבשביל למצוא את חברי הנפש האבודים של הפריטים, יש קודם כל למחוק לגמרי את הזהות הקודמת שלהם. ממש אתר הכרויות מקוון שכל מה שחשוב לבעליו זה כמות הצפיות של הפרסומות כאשר הוא לא מתעניין מאומה במצבם הנפשי של לקוחותיו. ובכן, מר קרבה, יש פריטים שכבר לא רוצים להכיר מישהו. הם מעניינים, צבעוניים ומלאי חיים ולא מעוניינים להכיר. פשוט לתלות ולהתבונן, לא לחפש חברים.

ולבסוף, אי אפשר שלא לתהות כיצד ממלאת התערוכה את תפקידה במסע הייסורים המפרך של המוזאון אל כפרת חטא היוהרה הקולוניאליסטית. איפה הרגישות לתרבות אחרת והעניין בה? הסתכלות על האחר כעל שווה ובחינה בגובה עיניים של הישגיו? נראה את יאספר קרבה מנסה את אותו הטריק ברייקסמוזיאום או בכל מוזיאון אחר המוקדש לתרבות אירופית. היו מגרשים אותו בבושת פנים ואוסרים כניסתו לצמיתות.הבלגן שאפשר לעשות לתרבויות אמריקה לטינית, אפריקה ומזרח במוזאון הטרופי אין סיכוי שבכלל יעלה על הדעת במוזיאון של תרבויות צפונה משם. אבל כן, זה קצת מעבר ל"פוליטיקל קורקט" על אוטומט כשמדברים על קולוניות.אבל מה יש כאן בעצם להיות לא מרוצה? תפקידן של תערוכות הוא הרי לעורר בנו שאלות ומחשבות, לא כך? אז הנה לכם הזדמנות לבקר במבנה יפהפה לא רחוק ממרכז אמסטרדם, במוזיאון מעניין ובתערוכה מעוררת מחשבה וכל זה בכרטיס אחד.

אוסף הפתקים המקוריים של האוצרים. (צילום: פבל כץ)
כרטיסי הקטלוג המקוריים של הפריטים במוזיאון. (צילום: פבל כץ)

מה גם, שבסוף התערוכה, ממש לפני היציאה, יש פרס – כרטיסי הקטלוג המוזאוני המקורי של הפריטים המוצגים בתערוכה. חלקם נכתבו עוד במאה התשע-עשרה, בכתב יד אדם דק אבל עקשני, בו כל אות מסגירה אהבה, כבוד וידע. בחלק מהכרטיסים יש ציורים של ממש של הפריט המתאר, מדויקים להפליא. להתבונן ולהתפעם.חברי נפש אמתיים.

התערוכה פתוחה עד ה-25 בינואר ב-Tropenmuseum בכתובת Linnaeusstraat 2 באמסטרדם.

צילום ראשי: פבל כץ

Leave a Reply