תיאו ואן-גוך, יוצר פרובוקטיבי, מוערך ומוכר שבעט במוסכמות ושחט פרות קדושות, עורר את זעמם של מוסלמים קיצוניים ונרצח באכזריות, ב- 2 בנובמבר 2004, בלב אמסטרדם. הרצח ניפץ את אשליית החברה האמסטרדמית הסובלנית והרב תרבותית. גם כיום, 17 שנים לאחר מכן, הטראומה התרבותית הזו עדיין מורגשת.
הרצח
ביום שלישי, 2 בנובמבר 2004, בסביבות השעה 8:30 בבוקר, בעת שתיאו ואן-גוך רכב על אופניו לעבודה ברחוב Linnaeusstraat באמסטרדם, מוחמד בויארי ירה בו ושיסף את גרונו. מהיריות נפגעו גם שני עוברי אורח. בויארי הצמיד, בעזרת סכין, לבטנו של ואן-גוך פתק. בפתק היו איומים על חייה של עייאן הירסי עלי, איומים על ארצות המערב, ועל יהודים ששולטים על הולנד, כולל יוב כהן, ראש עיריית אמסטרדם דאז.
בויארי, הולנדי-מרוקאי בן 26 נעצר על ידי המשטרה לאחר מרדף. במשפטו הוא הורשע ברצח ונשפט למאסר עולם ללא אפשרות חנינה.
אובדן התמימות
הרצח הכה את העיר אמסטרדם בתדהמה. האנשים נמלאו צער וזעמו על חילול זכותם לחופש הביטוי במעשה כה אלים. נוצר חשש שיהיה קשה מאד לשמר את תחושת ה״חיה ותן לחיות״, שבזכותה אמסטרדם הייתה כה אהובה ובטוחה. בימים שלאחר מכן אנשים הגיעו לזירת הרצח כדי להביע את השתתפותם. הניחו לזכרו חפצים שונים, פרחים ואפילו חבילות סיגריות כמחווה להיותו מעשן כבד. בנוסף, נתלתה במקום מחברת כדי לאפשר לאנשים לכתוב את אשר על ליבם. מישהו תלה במקום שלט שעליו נכתב, ״הולנד מתה פה ב-2 בנובמבר. בן רגע הפכתי לזר בארצי.״
באותו הערב נערכה עצרת בכיכר דאם, בהשתתפות 20,000 בני אדם. ביניהם ראש העיר כהן. כהן קרא לאמסטרדמים במקום ״להביע בברור את דעתינו על הרצח המזוויע הזה.״ הקהל הגיב בצעקות.
״איבדנו את תמימותינו בעקבות הרצח הזה״, אמר אחמד מרקוך, כיום ראש עיריית ארנהם, שהיה בעת הרצח מתאם נוער ובטיחות במזרח אמסטרדם. ״הרצח עימת אותנו עם העובדה שיש לנו פה אנשים צעירים שנולדו וגדלו בהולנד, משכילים וללא עבר פלילי, שמושפעים ומורעלים על ידי מנהיגי דת. מנהיגים שדובקים ברעיונות האלימים של הסלפיזם ורוצים ליישמם.״ מאז הרצח מרקוך מזהיר מפני האידיאולוגיה הזו. לדבריו, ״הטעות הגדולה ביותר הייתה ההחלטה של ממשלת רוטה הראשונה, בשנת 2010, שלא לפעול נגד הרדיקליזציה, לקח שנתיים כדי שיתחילו בכלל להתמודד עם הסלפיזם, אסור לנו להרפות…זה קרב שאני עדיין נלחם בו.״
וילם דה האן, פרופ׳ לקרימינולוגיה ב-VU כתב שהרצח מהווה טראומה חברתית. לדבריו הרצח של ואן-גוך נגע בלב החברה הרב-תרבותית בהולנד. ״עד אז חיינו באשליה שקבוצות שונות ישתלבו באוכלוסיה בעצמן. שהדת תהווה גורם שחשיבותו תלך ותרד בהולנד. האשליה הזו נופצה על ידי הרצח.״
ואן-גוך הפרובוקטיבי והאיסלם הקיצוני
״יש במדינה הזו גיס חמישי של מזייני עיזים שמתעבים אותנו ויורקים על ההולנדים. הם שונאים את החירות שלנו ולמרות שלא מניחים דבר בדרכם, חומרית או תרבותית, הם משוכנעים שהולנד החילונית צריכה להמחות מן העולם.״
תיאו ואן-גוך
חודשים ספורים לפני רציחתו, עורר ואן-גוך את חמת זעמו של האיסלם הקיצוני בעקבות הקרנת סרט קצר, שהפיק וביים. התסריט לסרט נכתב על-ידי עייאן הירסי עלי (לשעבר חברת בית הנבחרים מטעם VVD). הסרט ״Submission״ (כניעה), ששמו הוא אחד התרגומים האפשריים של המילה איסלאם לאנגלית. הסרט מספר את סיפורן של ארבע נשים מוסלמיות, עוטות חיג׳אב, שעברו התעללות. את כולן מגלמת אותה שחקנית. במהלכו ניתן לראות פסוקים מהקוראן כתובים על גבי גופן העירום.
מטרת הסרט הייתה למחות על היחס לנשים בקוראן, כפי שהירסי עלי הסבירה. ״אם את אישה מוסלמית הקוראת את הקוראן, את קוראת שיאנסו אותך אם תסרבי לבעלך, זה פוגע וזה מעליב.״ היא ציפתה שהעולם המוסלמי יתקוף אותה בעקבות הסרט, ואכן האיומים עליה ועל ואן-גוך לא איחרו להגיע. כתובתה הפרטית פורסמה באתר אינטרנט מוסלמי ולאחר שבאותו אתר פורסמו איומים נגדה, ונגד ואן-גוך הוחלט להכניס אותה, באופן מיידי, למסתור ולספק לה הגנה תמידית.
גם ואן-גוך קיבל הגנה לזמן קצר, אך הוא סירב להתייחס לאיומים ברצינות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא קיבל תגובות זועמות מצד מוסלמים. כך קרה גם בשנת 2003, כשהוא פירסם אסופת מאמרים שנקראה ״אללה יודע הכי טוב.״
בין היתר הוא התייחס בספר לפטימה עאלטיק, פוליטיקאית שניסתה להטיל חרם על מחזה שעסק באשתו של הנביא מוחמד. ״גברת עאלטיק, האם הבנת משהו מהרעיונות של הסוציאליסטים והסוציאל-דמוקרטים מלפני 200 שנה, שבמהלכן נאבקו על הזכות להיות כופרים. כלומר, לא לכרוע ברך בפני אלוהים, אללה, יהווה, או מי שצץ מהאמונות הטפלות של האנשים.״
הילד הרע של התקשורת
תיאו ואן-גוך, יוצר סרטים, סופר, וכותב מאמרי דיעה לעיתונות הושמץ רבות במהלך הקריירה שלו, בעיקר בגלל שהיה פרובוקטור תמידי. ולמקרה שתהיתם, כן – הוא מצאצאיו של הצייר המפורסם וינסנט ואו- גוך.
הסרטים שלו, הספרים שלו, מאמריו והצהרותיו לתקשורת הובילו לתגובות זועמות, ויכוחים סוערים ולפעמים להליכים משפטיים. פעמים רבות נאמר עליו שאין לו מספיק אצבעות בידיים וברגלים כדי למנות את כל אויביו. הולנד אהבה לשנוא אותו, אך אפילו אויביו הודו שיש לו לב זהב.
לעומת דמותו הציבורית של הפרובוקטור המתווכח עם כולם על הכל, שאהב לשחק את האיש הרע בכל סרטיו, בשכונה שלו הכירו את ואן-גוך האמיתי. אדם אדיב שרוכב לכל מקום על אופניו, והולך רק כשהוא מוציא את הכלב שלו לטיול.
שכן שהיה פוגש כל שבוע בפארק עם כלבו, סיפר, שלפני מותו התחיל ואן-גוך לדאוג לבריאותו, ירד במשקל והפסיק לשתות. ״הוא אמר לי שהוא רוצה לראות את בנו גדל וזה מה שעבר לי בראש כששמעתי שהוא נרצח.״
בקריירה המרשימה שלו, שנגדעה באיבה, הוא הוציא סרטים וספרים רבים. סרטו האחרון יצא לאקרנים רק לאחר מותו, "06-05". הסרט עסק ברצח הפוליטי הראשון בהולנד, של פים פורטוין.
״אני רק רוצה להיות מסוגל לומר את דעתי. למרבה הבושה גיליתי שיש הרבה דברים שאי אפשר לומר בהולנד, בזמן שכולם מתפארים בחברה הלכאורה סובלנית שלנו״.
תיאו ואן-גוך
מקור תמונה ראשית: "Theo van Gogh" by Denkbeeldhouwer is licensed under CC BY-NC-SA 2.0.
