“ככל שתיטיב להכיר בני אדם, כך תאהב יותר חיות"
כך נהג אביו של אולף קונס (Olaf Koens) להגיד לו בילדותו, כשצפו יחדיו בחדשות בטלוויזיה, בעיקר בסיקורי מלחמה, גם המלחמות במזרח התיכון, גם במראות מהאינתיפאדה. לימים היה אולף לעיתונאי בעצמו, וסיקר את המזרח התיכון במשך שנים עבור כלי תקשורת הולנדים שונים. לצד הדיווחים החשובים על לחימה ופוליטיקה, בכל מקום שבו דיווח חיפש את בעלי החיים, את אותם סיפורים קטנים על היחס של בני האנוש לחיות, גם במצבי קיצון. הוא איגד את הסיפורים לספר "סוסים טסים במחלקת עסקים" (Paarden vliegen businessclass) ומביא לקורא ההולנדי שלל סיפורי חיות מהאזור, מציפורים שמואשמות בריגול ועד ללוויתנים נערצים ולסוסים שיוצאים לחופשה קרירה בהולנד.
בשיחה עם דאצ'טאון הביע קונס תקווה שספרו יתורגם לעברית וייצא לאור בישראל. ברשותו, אנו מביאות לקוראינו חלק מפרק שעוסק בישראל, בהולנדית ובתרגום לעברית, כך שאפשר לאמן את ההולנדית או לקרוא עם בן/בת הזוג. קריאה מהנה.
הנשר (עמודים 35, 47-49)
“סליחה, אבל אנחנו לא הולכים לדבר רק על חיות, נכון?"
לחיילת קוראים עדן. בתג היחידה שלה מופיע נשר. עדן ישבה במושב האחורי של הרכב במשך כל הנסיעה מחיפה. היא ערכה לי סיור בבסיס של אוגדה 210 ברמת הגולן, היא הראתה לי את הציוד ההומניטרי ואת רכבי השטח. בסוף הסיור היא הציגה אותי בפני הסא"ל, אבל כבר אחרי השאלה הראשונה שלי מספיק לה.
"דווקא כן, אני רוצה לשאול רק על הנשר הזה", עניתי.
לרגע משתררת דממה במבנה הצבאי. ואז עדן יוצאת בכעס החוצה.
[…]
לרופא הצבאי, סא"ל תומר קולר, אין הרבה זמן. הוא נוקט גישה צבאית. "אני צריך ללכת ב-13:55" הוא אומר, "יש לך תשע דקות".
אני אומר לו שאני מופתע שהוא הקדיש כל כך הרבה זמן להצלת נשר. יש די דברים שבוודאי מדאיגים איש צבא ישראלי במלחמה עם סוריה. למה כל המאמץ הזה בשביל נשר?
"לפני כמה שנים הקמנו פרויקט שבו אנחנו עוזרים לאנשים בצד השני, שם בסוריה. בדרך כלל מדובר במזון, תרופות, דלק, דברים כאלה. כמובן שיש לנו גם אנשים שעוזרים לנו שם, בצד ההוא", הוא מצביע מזרחה.
שם בסוריה. מבחינה טכנית רמת הגולן שייכת לסוריה, אבל מבחינת ישראל הרמה הכבושה סופחה לתמיד. יש שם צימרים של ישראלים, מגדלים שם ענבים להכנת יין ישראלי. העובדה שהצבא הישראלי כל כך פעיל כאן לא קשורה רק לאיום הסורי אלא גם לקביעת עובדות בשטח. זהו שטח ישראלי. האו"ם יכול לחשוב שלא, המציאות היא אחרת.
"אנחנו מדברים זה עם זה", קולר מסביר. "אחד מהם מצא נשר. הוא התקשר למספר שעל צמיד-הרגל של הציפור ואז הכדור התחיל להתגלגל. קבענו נקודה במפה, והנשר הועבר".
"זה היה כל כך פשוט?" אני שואל.
"לא, זה לא היה פשוט. מדובר כאן במבצע צבאי. נסענו בכלים משוריינים, היה איתנו כוח קומנדו. הם אבטחו את השטח, הם דאגו לביטחון שלנו עוד לפני שהצבנו רגל על הקרקע. היה המון תיאום מראש, אבל זה בכל זאת עדיין מסוכן".
"למה החזרתם את הנשר הזה? למה כל הטרחה הזאת בשביל נשר?" שאלתי שוב.
עדן מתערבת שוב. "סא"ל קולר הוא רופא צבאי, הוא יכול מנקודת המבט של מומחה לספר על הצרכים הרפואיים של…"
אני מפסיק אותה. יש לי רק עוד דקות ספורות, זו ההזדמנות האחרונה שלי להבין למה הוציאו לפועל מבצע צבאי שלם כדי להציל ציפור.
קולר מושך בכתפיו. "אני יודע שהוא נבדק על ידנו בקפידה. בדקו אם אין עליו עקבות אבק שריפה, חומרי נפץ".
"אבל למה?" אני שואל. "זה נשר! למי בכלל אכפת מנשר! יש מלחמה. אתם מתעסקים עם ארגון טרור כמו דאע"ש, עם חמאס, עם חיזבאללה… למה כל הטרחה הזאת בשביל נשר?"
קולר שותק לרגע. "פעם היו לנו ברמת הגולן הרבה מאוד נשרים", הוא אומר. "לפני הרבה זמן, בתקופת התנ"ך. הנשר כמעט נכחד, אבל באמצעות מיזם ריבוי ישראלי הוא עדיין קיים. זה חשוב. ואם אתה מסתכל היטב אתה יכול לראות שהסמל של האוגדה שלי הוא עיט. בעברית זו אותה ציפור, עיט או נשר, יש לנו אותה מילה עבור שניהם. זה אומר משהו.
אני תוהה אם זו התשובה היחידה שאני אקבל מהקצין.
קולר הוא אחד מהקצינים הבכירים המעטים שיכולים לדבר בחופשיות על סוריה ועל תפקידה של ישראל. הוא זהיר. ישראל לא רק מספקת ציוד הומניטרי לאוכלוסיה אזרחית, אלא תומכת גם בקבוצות מורדים בכסף ובנשק. "אנשי הקשר שלכם בסוריה, אלה רק אזרחים וצפרים, או גם חמושים? מורדים?"
"אני רופא, כמובן שאני לא שואל את האנשים שאני מטפל בהם אם הם מורדים. אני לא עושה איפה ואיפה במלחמה המזוויעה הזאת". קולר מסתכל בשעון. השעה 13:54.
"יש עוד מטרה", הוא אומר פתאום. "אנחנו גם רוצים להראות לצד השני שאנחנו כאן לא נוראים כל כך כפי שהם אולי חושבים. ואנחנו מקווים שאולי יום אחד יבוא מחבל שירצה לשגר לעברנו כאן בישראל רקטה, שאולי יקום אז מישהו, אולי האימא של ילד שטיפלנו בו כאן, מישהו שיגיד "לא, את הרקטה הזאת אתם לא תשגרו מהחצר שלי. לא בשמי. זה מה שאנחנו מקווים. כל דבר קטן עוזר. אפילו נשר".
De Gier
(pagina 35, 47, 48, 49 van ‘Paarden vliegen businessclass’)
‘Sorry, maar we gaan het toch niet alleen over dieren hebben?’
De dienstplichtige soldate heet Eden. Op de epauletten van haar uniform staat een adelaar. Eden heeft de hele rit uit Haifa op de achterbank van de auto gezeten. Ze heeft me rondgeleid over de basis van de 210e Golanhoogtendivisie van het Israëlische leger, ze wees me op de hulpgoederen en de mosgroene terreinwagens. Aan het eind van haar rondleiding stelde ze me voor aan de luitenant-kolonel, maar al na mijn eerste vraag vindt ze het genoeg geweest.
‘Jawel, ik wil het alleen over die gier hebben,’ zeg ik.
Even is het stil in de containers van de legerbasis. Dan loopt Eden boos naar buiten.
[…]
Legerarts luitenant-kolonel Tomer Koller heeft weinig tijd. Hij hanteert een militaire planning. ‘Ik moet om 13.55 weg,’ zegt hij. ‘Je hebt negen minuten.’
Ik zeg hem dat het me verbaast dat hij zoveel tijd heeft besteed aan het redden van een gier. Er is genoeg om je als Israëlische militair zorgen over te maken in de oorlog met Syrië. Waarom al die moeite voor een gier?
‘We hebben enkele jaren geleden een project opgezet waarbij we mensen aan de andere kant, daar in Syrië, helpen. Het gaat meestal om zaken als voedsel, medicijnen, brandstof, dat soort dingen. We hebben natuurlijk ook mensen die ons helpen daar, aan die kant,’ zegt Koller. Hij wijst naar het oosten.
Daar in Syrië. Technisch gezien behoren de Golanhoogten toe aan Syrië, maar wat Israël betreft zijn de bezette Golanhoogten voorgoed in beslag genomen. Er staan Israëlische vakantiehuisjes, er wordt Israëlische wijn verbouwd. Dat het Israëlische leger hier zo actief is heeft niet alleen met de dreiging uit Syrië te maken, maar ook met het vastleggen van een nieuwe realiteit. Dit is Israëlisch grondgebied. De Verenigde Naties mogen vinden van niet, de realiteit is anders.
‘We praten met elkaar,’ legt Koller uit. ‘Een van hen had een gier gevonden. Hij belde het nummer dat op de tracker van de vogel stond en daarna is het balletje gaan rollen. We hebben een punt op de kaart aangewezen, en de gier is overgedragen.’
‘Was het zo simpel?’ vraag ik.
‘Nee, het was niet simpel. Het ging hier om een militaire operatie. We reden in gepantserde voertuigen, namen commando’s mee. Die beveiligden het gebied, die waakten over onze veiligheid nog voor we ook maar een stap hadden gezet. Er was een hoop coördinatie aan voorafgegaan, maar het blijft altijd gevaarlijk.’
‘Waarom hebben jullie die gier teruggehaald? Waarom al die moeite voor een gier?’ vraag ik nogmaals.
Weer grijpt Eden in. ‘Luitenant-kolonel Koller is legerarts, hij kan vanuit zijn specialisatie vertellen over de medische noodzakelijkheid van…’
Ik onderbreek haar. Ik heb nog maar een paar minuten, dit is de laatste kans om erachter te komen waarom er een volledige militaire operatie in gang is gezet voor het redden van een vogel.
Koller haalt zijn schouders op. ‘Ik weet dat hij door ons uitvoerig is gecontroleerd. Hij is gecheckt op kruidsporen, op explosieven.’
‘Maar waarom?’ vraag ik. ‘Een gier! Wie geeft er nu om een gier! Het is oorlog. Jullie hebben te maken met een terreurbeweging als Islamitische Staat, met Hamas, met Hezbollah… waarom al die moeite voor een gier?’
Even is Koller stil. ‘Vroeger hadden we hier in de Golanhoogten heel veel gieren,’ zegt hij. ‘Lang geleden, in Bijbelse tijden. De gier was bijna uitgestorven, maar door een Israëlisch broedproject bestaat hij nog steeds. Dat is belangrijk. En als je goed kijkt is het logo van mijn divisie een adelaar. In het Hebreeuws is het dezelfde vogel, een adelaar of een gier, wij hebben er hetzelfde woord voor. Dat betekent toch iets.’
Ik vraag me af of dit het enige antwoord is dat ik uit de militair ga krijgen.
Koller is een van de weinige hooggeplaatste militairen die vrijuit mag praten over Syrië en de rol die Israël speelt. Hij is voorzichtig. Israël steunt niet alleen een deel van de burgerbevolking met hulpgoederen, maar steunt verschillende strijdgroepen ook met geld en wapens. ‘Jouw contacten in Syrië, zijn dat alleen burgers en vogelbeschermers, of ook militairen? Rebellen?’
‘Ik ben arts. Ik vraag de mensen die ik behandel natuurlijk niet of ze strijders zijn. Ik maak geen onderscheid in deze gruwelijke oorlog.’ Koller kijkt op de klok. Het is 13.54.
‘Er is nog wel een ander doel,’ zegt hij dan. ‘We willen de andere kant vooral ook laten zien dat wij hier niet zo slecht zijn als ze misschien denken. En we hopen dat als er er op een dag een terrorist is die op ons hier in Israël een raket wil afschieten, dat er dan iemand, misschien de moeder van een kind dat we hier behandeld hebben, is die zegt: nee, die raket schiet je niet vanuit mijn tuin. Niet in mijn naam. Dat hopen we. Alle beetjes helpen. Zelfs een gier.’
תרגמה והביאה לפרסום: גילי גוראל
