נחנכה אנדרטת השמות באמסטרדם לקורבנות השואה בהולנד

בהכנת הכתבה השתתפו: לילך צדיק-וייס והילה ברקן

76 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נחנכה היום (יום ראשון) באמסטרדם האנדרטה לזכר יותר מ-102,000 יהודים, הולנדים וצוענים, תושבי הולנד שנספו בשואה. הטקס התקיים במעמד מלך הולנד וראשת עיריית אמסטרדם. את הקהילה היהודית ייצג ז'אק גרישאבר, יו"ר ועדת אושוויץ ההולנדית. 

האנדרטה שתוכננה ע"י האדריכל היהודי-פולני דניאל ליבסקינד ייחודית בכך שהיא מנציחה את כל שמות הנספים, בצירוף תאריך לידתם וגיל ביום פטירתם, כך שהיא מהווה מצבה עבור השארים. כל שם נחרט על גבי לבנה, כשהלבנים מרכיבות מבוך קירות בגובה שני מטרים. הקירות מהווים בסיס לאותיות ענק עשויות נרוסטה רפלקטיבית המרכיבות את המילה "לזכר" בעברית. הניגוד שבין קירות עשויים לבנים המאפיינות את הבניה האירופאית לבין הנירוסטה מהווים חיבור בין העבר להווה. חלל צר בנקודה שבה קירות הלבנים פוגשים את צורות המתכת גורם לכך שאותיות הפלדה צפות ומסמלות את ההפרעה בהיסטוריה ובתרבות של העם ההולנדי. גם מיקום האנדרטה לא מקרי והיא נבנתה ברחוב Weesperstraat, בלב הרובע היהודי באמסטרדם, שלפני מלחמת העולם השניה.

אולי יעניין אותך גם:

ראש ממשלת הולנד מתנצל על מעשי הממשלה בזמן השואה
שירים מכאן: היא מאמינה בי
טסים לישראל? מגיעים להולנד? המדריך לכל מה שצריך לדעת 

מקס ספאייר (Max Speijer) (בן 68) שקרובי משפחתו נספו בשואה, מדבר על המשמעות העצומה שיש לאנדרטה עבורו:

״אבי הסתתר ושרד את המלחמה. הודות להתנגדותו אני כאן כדי לספר. לצערי שמותיהם של אמו, אחיו ואחותו, שלא שרדו הם חלק מ-102,000 אלף השמות המרכיבים את האנדרטה. סוף סוף ישנן לבנים בהן אני יכול לגעת, מקום בו אני יכול לבקר את משפחתי. סוף סוף משהו מוחשי. הכוונה הייתה להעלים את היהודים, להפכם לעשן. לכן האנדרטה הזו כה חשובה. האנשים הללו היו פה. שמותיהם שייכים לכאן. מקומם כאן בעיר, בשכונה הזו שהייתה כמעט לגמרי יהודית לפני המלחמה. אסור למחוק אותם. לכן אני אסיר תודה ליוזם האנדרטה, Jacques Grishaver.״

חשש מעצב תהומי

סבתו של מקס, Elisabeth Speijer-Gerritse, דודו, Siegfried Hein Speijer ודודתו Rudi Tilly Speijer, נרצחו במחנות הריכוז אשוויץ וסוביבור. כמו קורבנות שואה רבים הם מעולם לא הובאו לקבורה ולכן מקס השתוקק כל כך לאנדרטה הזו. הוא השתתף בתביעות המשפטיות השונות סביב ההיתרים להקמתה כדי לתמוך בהקמה. הדחיה הקשתה עליו. הוא מדבר בהיסוס, סוטה כל פעם מהנושא. לב העניין כואב מדי מכדי להגיע אליו ישירות, הצער גדול מדי. הכאב גדול לא רק בגלל האובדן אלא גם בגלל ההבנה שלמלחמה יש השלכות עד היום. הקף ההשמדה גדול מדי מכדי לבטאו במילים, ״אף פעם לא סיפרתי כך את הסיפור. חושש שאלכד בתהומות העצב.״ הוא מראה תמונת ילדות של דודתו רודי טילי עם גור אריות מארטיס על ברכיה. היא נרצחה בגיל 14.

השתיקה הגדולה שאחרי המלחמה

בכל זאת יש לספר את הסיפור. ״אבי לא היה מסוגל לדבר על כך מעולם. כמו רבים אחרים מדורו. להתמודד עם מה שקרה ולהכיר בכך פשוט לא היה אפשרי. הוא ברח אל עבודתו. היה תמיד עסוק. הוא ניסה להיות חלק מהחברה, בזמן שהוא היה גמור מהטראומה. הוא לא יכול היה לסבול רעשים חזקים ולכן כילדים היינו חייבים להיות שקטים, לא להסתובב בין הרגליים. היינו תמיד בחוץ בשכונת הפלאנטאג׳, ליד ארטיס, היכן שצילמו את התמונה של רודי טילי.״

בזמן שהוא מדבר , הרוח מעיפה משהו על החלון והוא נבהל, ״קיבלתי את זה מאבי. אני תמיד חייב לשבת במקום שבו הגב שלי מוגן.״

מדור לדור

ספאייר גילה שהאבל והטראומה לא עצרו בדור של הוריו. כשאשתו נפטרה, הוא בקושי עמד בכך. ״אז למדתי שיש כזה דבר כמו העברת אבל. אבי לא היה מסוגל להתאבל מעולם, לא הצליח לעבד את האובדן. משהו כזה עובר בבית. הדור השני התמודד הרבה עם הטראומה, עם השאלות ועם השתיקה. איבדתי הרבה.״

בוא לפסל

״כפי שאמרתי, אבי לא שיתף כלום על המלחמה. אבל הוא כן לקח אותי פעם למקום מסתור בדלפט, היכן שחורי הכדורים עדיין בקירות. הוא לקח אותי ואת אחי התאום מספר פעמים לפסל של עובד הנמל (Dokwerker), מאחר והוא סמל להתנגדות הפומבית היחידה של האוכלוסיה כנגד הפגיעה ביהודים. הוא הוא קרא לפסל ׳פסל הבואו׳, במובן שנותן לאנשים את האומץ הנדרש להם: ׳בואו, אני אתמוך בכם׳״

אבני נגף

ספאייר מקווה שפתיחת האנדרטה תיתן לו קצת שלווה, ״בדיוק כמו שאבי לא יכל להתמודד עם המלחמה, אני לא יכול לעזוב אותה. אני חש שאני חייב לעשות את זה, כדי לכבד את משפחתי. נשאר לי רק לדאוג שיושמו אבני נגף לפני בית המגורים של משפחת אבי. למשפחת סבי כבר יש. גם הוא שרד את המלחמה. הכנתי מגן דוד משאריות המשולשים שנשארו מאבני הנגף. אנשים לא תמיד אוהבים לראות את אבני הנגף לפני ביתם, רק שלפעמים חייבים ׳להתקל׳ בעבר. יהודים חיו שם, שייכים לשם. הגרמנים ניסו להעלים אותם מהעולם. אמסטרדם איבדה 75% מהאוכלוסיה היהודית שלה. קבוצה שהייתה לה משמעות רבה עבור העיר.״

הוא מסכם ואומר, ״אסור לשתוק יותר. אולי רק שתי דקות ב-4 במאי. אבל שאר הזמן חייבים תמיד לשמוע את שמות האנשים הללו. אנשי החינוך מוכרחים להמשיך וללמד את ההיסטוריה – בואו!״

מקור

סרטון הדמיה של האנדרטה

לאתר האינטרנט הרישמי

הדפסה