איך הגיבו האוניברסיטאות בהולנד לאירועי השבעה באוקטובר?

כולנו ראינו בשבועיים האחרונים את ההפגנות באוניברסיטאות המובילות בארה"ב נגד ישראל, לעיתים ללא כל איזכור של מתקפת הטרור. כיצד הגיבו האוניברסיטאות בהולנד? וכיצד חשים הסטודנטים היהודים והישראלים הרבים הלומדים באונברסיטאות השונות במדינה? שלום מביא את תחושותיהם וחוויותיהם.

לאורך ההיסטוריה המודרנית, מילאו האוניברסיטאות תפקיד חשוב במקביל להתרחשויות 'בעולם האמיתי'. לעיתים היה להן תפקיד חלוצי וחיובי בהובלת דעת הקהל או בהבעת דעתן המולמדת ולעיתים הוכתם שמן כמי ששיתפו פעולה עם משטרים אפלים או כמי שהתמקדו באספקטים שוליים והחטיאו את התמונה האמיתית שהתבהרה רק מאוחר יותר. בשנים האחרונות, רבים טוענים כי האוניברסיטאות שאמורות להיות מגדלורים של קידמה וצדק, חוטאות בפופוליזם ובצדקנות יתר ומפחדות לצאת נגד עמדות מסוימות.

בנוסף לכך האוניברסיטאות הן מקום החינוך והמפגש של צעירים רבים בשנים החשובות ביותר שבהן מתעצבת עמדתם הפוליטית, וגם תחושת הביטחון והצדק שלהם. אוניברסיטאות רבות משקיעות מאמצים להעניק לסטודנטים שלהן סביבה בטוחה ונעימה. הדבר חשוב פי כמה כאשר מדובר בסטודנטים בין לאומיים אשר נמצאים לבד בארץ זרה, רחוק ממשפחותיהם.

הולכים בין הטיפות

בארה"ב ראינו דיווחים רבים על תגובות רשמיות של אוניברסיטאות מובילות שהיו מאד אנטי ישראליות, או כאלה שהיו לכאורה מאוזנות אך "שכחו" להתייחס למתקפת הטרור של השבעה באוקטובר. מטרידות עוד יותר היו התמונות של ההפגנות והצעדות אשר גורמות לכל סטודנט ישראלי להצניע את מוצאו ואת דיעותיו.

המצב בהולנד נראה פחות חמור והרבה פחות חד צדדי. אמנם היו גילויי דעת של מרצים וסטודנטים נגד ישראל, אך נראה שרוב האוניברסיטאות מנסות ללכת בין הטיפות, ולא לנקוט עמדה ברורה. בשבוע שעבר פורסם מכתב של מרצים וסטודנטים מאוניברסיטת אמסטרדם הדורש מהאוניברסיטה להביע דעה יותר ברורה נגד פעולות ישראל בשבוע האחרון. האוניברסיטה השיבה שהיא שוקלת.

ככל הידוע לנו לא נרשמו הפגנות בתוך אוניברסיטאות או הודעות רשמיות אשר נוקטות צד ברור. חלק מהאוניברסיטאות שלחו מייל, או שמו הודעה כללית באתר בהן הן מביעות את צערן על האירועים ותקווה לסיום האלימות.

אולי יעניין אותך גם:

"במקום לצעוק את החלומות שלכם, שימו אותם בסל"
אביב בהולנד: אוכל, אלכוהול, תרבות וטיול
נצפו בקהילה: מפסח ועד ליום העצמאות, כל האירועים

"אני לא אותו בן אדם, אבל כאן החיים פשוט ממשיכים"

פנינו לסטודנטים יהודים וישראלים אשר לומדים כאן ושאלנו כיצד הרגישו בימים הראשונים.

אילן הוא סטודנט הולנדי יהודי בחוג למשפטים באוניברסיטת אמסטרדם וחבר בארגון הסטודנטים היהודי של האוניברסיטה. "היה קשה להתרכז בלימודים אחרי האירועים" הוא מספר. "חבר ללימודים, שגם שרת בצבא בארץ, הפסיק את הלימודים שלו. הסטודנטים ההולנדים פשוט ממשיכים בחייהם. ההתייחסות של האוניברסיטה היתה מינימלית – היה איזה מכתב לכלל הסטודנטים בלי פירוט ממשי ובלי לנקוט עמדה. נראה שכולם חוששים מלהתעסק עם זה".

לגבי האווירה במסדרונות האוניברסיטה אילן לא רואה שינויים או פעילויות הקשורות למלחמה בישראל, אך מרגיש פחות בטוח. "לא ראיתי שום פוסטרים או הודעות, וגם לא הפגנות בתחומי הקמפוס, אבל אני נזהר יותר מלספר או להראות שאני יהודי".

עידן, סטודנט ישראלי לתואר שני באוטרכט מספר: "מהשבת של השביעי באוקטובר עד היום אני לא מרגיש שאני אותו אדם. לחוות את האירוע הזה מרחוק לא הפך את זה ליותר קל. אישית, אני מכיר חברת ילדות שנרצחה עם בן זוגה. במקביל, אני כאן בהולנד סטודנט מחקר לתואר שני, אני מסתכל סביבי ועושה רושם שכולם ממש סבבה וממשיכים לחיות בשלווה. הדיסוננס הזה בין השוק והכאב הפנימי למציאות חיצונית שגרתית לחלוטין היה לי הכי קשה עד כה. מבחינת האוניברסיטה, שני המרצים שמלמדים אותי ממש דאגו לי ברמה אישית ואחת אפילו ממש הצהירה שהיא עומדת לצד ישראל בשעה הקשה הזו.

מצד הסטודנטים, לא חוויתי איזושהי הכלה או הבנה אמיתית של הסיטואציה חוץ מדאגה בסיסית לשלומי. אחד הסטודנטים בתוכנית הציע לי לא לומר שאני מישראל אם ישאלו אותי בתקופה הזו, הייתי בהלם שהוא הציע לי את זה. שאלתי אותו אם יש סיבה ספציפית והוא טען שהוא מפחד לשלומי. ככל שהשבועיים האלו עברו קצת הבנתי על מה הוא מדבר. אני לא יכול לומר שאני מרגיש בטוח ברמה האישית".

הודעות לקוניות ועזרה מינימלית

באוניברסיטה השנייה של אמסטרדם ה-Vrije Universiteit  לא היתה התייחסות ממשית לאירועים וסטודנטים נאלצו לפנות בעצמם כדי לקבל עזרה. שתי סטודנטיות ישראליות שביקשו להישאר בעילום שם סיפרו לנו על מה שחוו.

"ביום שבת שפרצה המלחמה עדיין הייתי בהלם, אבל ביום שני כבר יצרתי קשר עם יועצי הלימודים של האוניברסיטה. בהתחלה הייתי צריכה לקבוע תור, כשהפנוי הקרוב ביותר היה לסוף אוקטובר, אבל שלחתי מייל וציינתי שאני חייבת לדבר עם יועץ בהקדם. רציתי לחזור לארץ להיות עם המשפחה שלי, אבל היועצת אמרה שועדת הבחינות לא מאשרת לי לא להגיש עבודות".

גם כאן ההודעה הכללית של האוניברסיטה היתה יבשה ומאכזבת עבור סטודנטים ישראלים. "היתה הודעה לקונית שהאוניברסיטה ״משתתפת בצערם של הסטונדטים מכל צד״ – זאת אג׳נדה שערורייתית בהתחשב למעשי הזוועות. ההרגשה היא שהאוניברסיטה שלי בעיקר שומרת על הכסף שלה בכך שנוקטת עמדה שלא תרגיז את הסטונדטים המוסלמים שלה (ויש הרבה)".

מייל לרקטור

"גם אני באופן אישי מאוכזבת מאוד מ-VU" מספרת סטודנטית נוספת "בתור אוניברסיטה שמתגאה בכמות הסטודנטים הזרים שהיא מארחת, ציפיתי מהם לפרסם משהו, לפחות איזכור. גם כשלבסוף פרסמו משהו, זו היתה איזו הודעה מסכנה בלי איזכור של מעשי הטרור הנוראיים. זה מרגיש שהאוניברסיטה מפחדת לקחת צד בגלל הכמות הגבוהה של סטודנטים מוסלמים. אני אישית שלחתי מייל לרקטור ושאלתי אם הם עומדים להגיב באופן רשמי. קיבלתי תשובה שהם מצטערים על האירועים ושאני מוזמנת לפנות לפסיכולוג, אבל הוא בכלל לא ענה על השאלה שלי לגבי הודעה רשמית.

מצד שני, כשאני עדכנתי באופן אישי ופרטני את רכזת התואר שלי במצב שלי, נשמע שהיא הבינה את המצב והביעה אמפתיה. בלי קשר, היום התחלנו תקופת מבחנים ומיותר לציין שהראש לא מתפקד בזמן מבחן, ואני לא מרגישה שתהיה איזו התחשבות בציון או משהו כזה. אני מרגישה שאם אני לא אתעלה על עצמי ואלמד עם כל הקושי, אני לא אעבור את המבחנים ואת הקורסים. בנוסף אציין כי אני חוששת מאוד ללכת לאוניברסיטה והולכת רק למבחנים. אמנם לא ראיתי כרזות או הפגנות אבל בכל שנה יש המון כרזות של יום הנכבה באוניברסיטה ואני חוששת."

גם שגיא, סטודנט באוניברסיטה הטכנית בדלפט וחבריו ללימודים פנו אקטיבית להנהלת האוניברסיטה לאחר שהתאכזבו מחוסר התגובה:

"הרגשנו שההתייחסות של דלפט לאירוע מתחת לכל ביקורת. שום התייחסות, לא מייל, לא דגל, לא כלום. התרכזנו קבוצה של בערך 20 אנשים לכתוב מכתב, בבקשה שיגנו את הזוועות במיוחד לאור שיח השנאה האנטי-ישראלי / אנטישמי. הם לא ענו בכלל למכתב. בעיתון של האוניברסיטה כתבו על הנושא ועל היחס המבזה וצירפו את המכתב. רק אחרי די הרבה זמן קיבלנו תשובה למכתב שהם מבינים לליבנו וחשוב להם ליצור סביבה בטוחה ותומכת לכל הסטודטים, והבטיחו לארגן share and care session בתאריך עתידי לא ידוע"

הייתי גם בפגישה אצל היועצת, היא שאלה אותי אם אני בקשר עם סטודנטים ישראלים ויהודים אחרים. אמרתי לה שכן ושכולם מרגישים את חוסר המעורבות של האוניברסיטה. הרגשתי כאילו לה בעצמה יש אג'נדה ושהיא לא רואה צורך לגנות את האירועים. גם בנושא של עזרה אישית היא אכזבה – בהתחלה אמרה שיאפשרו לי דחייה של הגשות. יום לפני מועד ההגשה היא הודיעה לי שבסוף אני לא מקבל דחייה".

סטודנטית מאוניברסת טילבורח מאוכזבת גם היא מהתגובה של המוסד, בו היא לומדת משפט בינלאומי: "רק אחרי ששלחתי מיילים לכל סגל המרצים ולדיקן קיבלתי מענה. וגם זה רק לאחר יומיים-שלושה. יש לנו אגודה לשחרור פלסטין באוניברסיטה, שמעלה תמיכה בחמאס לאינסטגרם. עדיין לא סגרו את האגודה הזו ומאפשרים את ההתבטאויות האלו. ביום שני הייתה הרצאה על הסכסוך ישראלי-פלסטיני ובמקום לשנות את השיעור למשהו אחר או להביע עמדה ברורה כלשהי, המרצה נופפה בידה ואמרה שהיא יודעת מה קורה ולא הולכת להתייחס לזה. סטודנט נוסף הגיע עטוף בדגל פלסטין ואפשרו לזה לקרות. הייתה לי שיחה עם יועצת כדי לעזור ליצור סביבה בטוחה באוניברסיטה אך היא עד עכשיו לא יצרה קשר, סיפרתי לה על האגודה ההיא והיא עדיין לא סגרה אותה. מרגישה שדי ״משחקים אותה״ בלתת מענה ובפועל לא עושים כלום."

האם אפשר לספר בסוף השיעור על התחושות שלי?

"בשבועיים האחרונים הייתי בקושי באוניברסיטה" מספרת ויקטוריה מאוניברסיטת אוטרכט. "כמה ימים אחרי הטבח הנוראי בעוטף עזה ובמסיבה (שבה גם הבת של החברה הכי טובה של אמא שלי נרצחה) הרגשתי שאני חייבת לדבר, חייבת לעשות משהו. יש לי שני קורסים ומשני המורים בקורס ביקשתי חמש דקות לפני או אחרי השיעור לספר את התחושות שלי. המטרה שלי הייתה לא פוליטית בכלל, רק להביע את הכאב על האנשים שאני מכירה שנרצחו, להעלות מודעות.

אז עוד הייתי נאיבית, לא חשבתי שתעלה כל כך הרבה אנטישמיות ושמישהו יאשים אותנו בטבח הנורא שקרה, והיה נראה לי לגיטמי לדבר על טרור שקרה במדינה. בכל מקרה, שניהם סירבו. אחד סירב לפי מה שאמר כי אין לנו זמן בשיעור ויש המון להספיק. המורה השני אמר שהוא לא יכול לתת לי לדבר בלי לתת הזדמנות לתלמידים להגיב ושהוא גם צריך לשמוע מראש מה אני רוצה להגיד בדיוק לפני שהוא יוכל לתת לי לדבר. בעיקרון אחרי זה הפסקתי להגיע לשיעורים. קיבלתי כמה הודעות מהולנדיים ובינלאומיים ששאלו לשלומי, אבל יחסית לכמות האנשים שיודעים שאני מישראל, ההתייחסות הייתה מעטה מאוד".  גם בקשותיה של ויקטוריה לדחיית הגשות נענו בשלילה או שלא נענו כלל.

לנדב, שגם הוא לומד באוטרכט יחד עם חבר ישראלי נוסף (כלכלה לתואר ראשון במסלול הבינלאומי) יש דווקא מילה טובה לומר על ההתייחסות: "באו לקראתנו כשויתרו לנו על נוכחות חובה, שנינו עם צווי 8 אך לא מחוייבים לחזור והאוניברסיטה הציעה פתרונות לטווח הארוך במקרה שנחליט לחזור לארץ ולהפסיק את הלימודים. הציעו תמיכה נפשית במידה ונצטרך, והמתרגלים שאלו לשלומנו באופן אישי והיו מאוד קשובים". גם בנושא הבטיחות האוניברסיטה הגיבה בסדר: "מהיום הראשון באוניברסיטה היה רשום על אחד הקירות בקמפוס Free Palestine. מיד לאחר האירוע ביקשנו שיסירו את הכיתוב ותוך זמן קצר יחסית הסירו אותו. אין ארגונים תומכי פלסטין שנתקלנו בהם באוניברסיטה, אך מצד שני לא ראינו שום הודעת גינוי למעשי הטבח של חמאס".

סטודנטית הלומדת בליידן חושבת שהאוניברסיטה שלה היא באופן כללי אנטי ישראלית, עוד לפני המלחמה, וכעת אפילו יותר. "בהרצאות שהיו לי מאז המלחמה אף מרצה לא הזכיר כלום, והיחיד שכן הזכיר אמר בקצרה שהמלחמה זה בגלל שישראל לא רוצה שלום. במדיניות האוניברסיטה בעקבות האירועים אין התחשבות בסטודנטים ישראלים – או מחוסר הבנה או מחוסר אכפתיות. זה דיי נתון להחלטת המרצה. לדוגמא, מרצה שלי שיש לה קרובים בישראל הבינה את מצבי ואפשרה לי להגיש באיחור. אבל בקורס אחר יש סטודנט ישראלי שטס למילואים, ואני עוזרת לו להבין מה ניתן לעשות. המרצה ענה שהוא יאפשר לו להשתתף בקורס מרחוק בדיונים אונליין, אבל שיצטרך להגיע להרצאות בשנה הבאה להשתתף גם בדיונים בכיתה. זאת בעיני תשובה מזעזעת כאילו הוא מתייחס לסטודנט שנמצא במלחמה כמו אחד שלקח חופשה בשביל הכיף".

צדיקים בברדה, בוונלו, ברוטרדם באיינדהובן ובחרונינגן

דווקא באוניברסיטאות הפחות מרכזיות שמענו סיפורים מעודדים יותר, של אמפתיה ועזרה. יפעת לומדת ב-Hanze University Groningen: "המרצים באו אלי אישית לשאול לשלומי ולשלום משפחתי. גם כאלה שכבר לא מלמדים אותי. שאלו אותי אם כבר התקיימה שיחה עם היועצת האקדמאית שלי על המצב והפגיעה האפשרית בלימודים כרגע".

יערה לומדת, יחד עם אחיה רון ב-Breda University: "לאור המצב פנתה אליי המורה שלי, ושאלה אותי איך היא יכולה לתמוך ולעזור לנו. אחרי שיח ארוך איתה וגם עם היועץ, הגענו למסקנה שמה שניתן לעשות כרגע באוניברסיטה זה להעלות מודעות, מכיוון שלסטודנטים הצעירים אין מודעות בכלל למצב או להיסטוריה. בנוסף העברנו שיעור של שעה על החוויה האישית שלנו מהשבוע. הופתענו לטובה מהתמיכה של הסטודנטים שלא ידעו דבר בנושא".

רון מוסיף: "סיימנו עכשיו ישיבה של כל הישראלים עם נשיא האוניברסיטה. הם דוגלים בנתינת הרגשת ביטחון באוניברסיטה וגם בכבוד האדם באשר הוא. הם התעניינו במצבנו וכל אחד סיפר את מה שהוא חווה כרגע בגלל המלחמה. העלנו נקודות של איך אנחנו יכולים להרגיש יותר בטוחים, לדוגמא: שיח רק באנגלית בסביבת האוניברסיטה ומתן איש קשר למקרה חירום. לא כל-כך ברור מה יהיו הצעדים הבאים בנושא, אך יש עניין רב לאוניברסיטה ליצור סביבה בטוחה, במיוחד כשמדובר במלחמה ועם תלמידים שבאים מכל מידי מדינות עם דעות שונות".

טל, סטודנטית באוניברסיטת רוטרדם מספרת: "שלחו לנו לפני יומיים ניוזלטר שמזכיר לנו שאנחנו יכולים לפנות ולקבל את תמיכתם של יועצים מטעם האוניברסיטה. אפשר לפנות בצורה דיסקרטית וכל ההתנהלות איתם היא דיסקרטית כך שגם אם יש מישהו שחושש, יודע שיכול לפנות למישהו. גם היועצת האישית שלי כתבה לי הודעה מתחשבת ומדהימה, בה ביקשה שאם יש משהו שאני צריכה לא להסס לגשת ולבקש".

גיל הוא סטודנט באקדמיה לעיצוב באיינדהובן: "שלחו לי מייל אישי ובו הציעו לי שיחה עם היועצת, בנוסף קיבלתי מייל מהמנחים שלי שהם מביעים הבנה ותמיכה בי ואם אני צריך משהו לא לחשוש לדבר איתם. בנוסף, האקדמיה שלחה לכל הסטודנטים הודעה בה היא מבינה שאנחנו בזמנים קשים וצריך להיות יותר רגישים אחד לשני, לקבל ולתמוך, וגם הציעה למורים שירותי תמיכה. לא אמרו באופן מפורש על צד כזה או אחר, אבל אני גם לא מצפה מהם כל כך לנקוט עמדה, כל עוד הם מכבדים ומציעים עזרה".

גם נועם, סטודנטית בוונלו הרגישה שיש מי ששומע שאותה: "השבוע האחרון היה קשה אבל הרגשתי הרבה תמיכה מהסביבה. כל מרצה או מנחה שראה אותי ומכיר שאל לשלומי ולשלום משפחתי. גם הרגיעו ואמרו שאין בעיה מבחינת דד-ליניים וכו' ושאקח את כל הזמן שאני צריכה. בסך בהכל הרגשה די טובה.

באחת הכיתות ראיתי שמישהו רשם Free Palestine על הלוח המחיק. אבל חוץ מזה לא נתקלתי בעוד מקרים ואני דווקא השבוע הסתובבתי עם דגל ישראל על התיק ולא היו שום חיכוכים".

מקור תמונה ראשית