בסוף שנות השישים, למרות שנשים בהולנד כבר יכלו להצביע, ללמוד ולעבוד, השוויון בפועל היה רחוק. נשים נשואות התמודדו עם ציפיות חברתיות נוקשות, אפליה בשוק העבודה וחלוקת תפקידים מסורתית שהטילה עליהן את האחריות לבית ולילדים. גם בזירות פוליטיות ובתנועות מחאה מתקדמות, קולן של נשים הודר לא פעם. על רקע זה נולדה דולה מינה (Dolle Mina), תנועה פמיניסטית הולנדית צעירה ובועטת שיצאה לרחוב ודרשה שינוי חברתי.
הקמת התנועה
דולה מינה קמה בחורף 1969–1970 מתוך תחושת תסכול מאי-שוויון יומיומי. נשים נשואות נתקלו בציפיות חברתיות נוקשות ובתלות כלכלית בבני זוגן. חוסר השוויון התבטא גם בכך שבניגוד לכך שלגברים היו משתנות ציבוריות בערים, לנשים כמעט ולא היו שירותים ציבוריים בערים, מה שהגביל את נוכחותן במרחב הציבורי.
דוניה ורוויי (Dunya Verwey), אחת המייסדות, הסבירה: “Het was alsof wij vrouwen geen stem hadden” – “זה היה כאילו לנו, הנשים, לא היה קול”.
השם דולה מינה ניתן בהשראת הפמיניסטית הוותיקה וילהלמינה דרוקר (Wilhelmina Drucker), אחת מהדמויות הראשונות שפעלו למען שוויון זכויות נשים בהולנד. לתנועה היו דרישות ברורות: שוויון הזדמנויות בין נשים לגברים, שבירת חלוקת התפקידים המסורתית, ולגליזציה של הפלות.
הפעולה הראשונה ושריפת המחוך
ב־23 בינואר 1970 יצאה דולה מינה לפעולה הראשונה שלה בבית הספר למנהל עסקים ניינרודה (Nijenrode), מוסד יוקרתי שסירב אז לקבל נשים ללימודים. העימות הפומבי עם ההנהלה הפך את הדרתן של נשים להשכלה גבוהה לנושא ציבורי וסימן את כניסתה של התנועה לבמה הציבורית.
בסיום היום נשרף מחוך ליד פסלה של דרוקר באמסטרדם, אקט סמלי נגד מגבלות חברתיות על נשים. המחוך סימל לא רק בגד אלא מערכת מגבלות וציפיות כובלות – ושריפתו הייתה הצהרה ברורה נגד שליטה על גוף האישה.
יום הפעולות השני
ב־24 בינואר 1970 יצאו פעילות דולה מינה לרחובות אמסטרדם לכיכר העירייה (Stadhuisplein) שם התחתנו זוגות, והזהירו כלות מפני “תפקיד האישה הנשואה” וחילקו פליירים לעוברים והשבים.
באותו יום הופיעה גם הפרובוקציה השובבה: “מי מוציא את הקוקו מהכיור?” (Wie haalt het haardotje uit de gootsteen?). השאלה התייחסה לניקוי שערות מהכיור, מטלה שנחשבה מובנת מאליה עבור נשים. כך הודגש חוסר השוויון בכך שעבודות הבית הוטלו כברירת מחדל על נשים.
הן חסמו שירותים ציבוריים לגברים במחאה על היעדר שירותים ציבוריים לנשים, הקימו מעון ילדים בכיכר הבורסה ושרקו לגברים כהיפוך מודע של תפקידי מגדר.הפעולות שודרו בטלוויזיה על ידי VPRO וזכו לתהודה רחבה.
הזכות לגוף – “Baas in eigen buik”
התנועה קיבלה תהודה נוספת בזכות הקריאה שלה לזכות נשים להחליט על גופן בנוגע להפלה. הן השתמשו בסלוגן “Baas in eigen buik” – “הבוסית על הבטן שלי”, והפגינו לעיתים בבטן חשופה עם הסיסמה כתובה עליה, ועל השלטים שנשאו.
ביקורת ודעיכה
לצד ההצלחה, נמתחה גם ביקורת על דולה מינה. התנועה זוהתה כלבנה והטרוסקסואלית ופחות מגוונת. חלוקות פנימיות סביב קווי פעילות ואידאולוגיה הובילו לפילוגים. בסוף שנות השבעים דעכה פעילותה, ובשנת 1978 חדלה לפעול כארגון פעיל.
דולה מינה חוזרת לרחוב ב-2025
ב־23 בינואר 2025, 55 שנה אחרי הפעולה הראשונה, חזרה דולה מינה אל פסל וילהלמינה דרוקר באמסטרדם ושרפה שוב מחוך, אקט סמלי שמזכיר שהמאבק על חירות, גוף ובחירה עדיין לא הושלם. דוניה ורוויי ציינה: “הזכויות שהושגו אינן מובנות מאליהן”.
באותו אירוע, דניק דה יונג (Danique de Jong) מהדור הצעיר של התנועה יזמה את הקמפיין “Wij eisen de nacht op” דרישה לבטיחות נשים בלילה, בעקבות רצח ליסה בת ה‑17 מאבקודה (Abcoude) .
קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!
תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.
