הורים ישראלים שמנסים לטפל בהצקות או באנטישמיות בבית הספר מגלים לעיתים שהישירות הישראלית מתנגשת בתהליך ההולנדי. גדעון קרידו ואן פרנק מ-CIDI מסביר מדוע כדאי להתחיל בשיחה, מתי נכון להגדיר אירוע כאנטישמי ולמה חשוב לדווח
מקור תמונה ראשית: pexels צילום: Nora Mortenson (למצולמים אין קשר לכתבה)
כשפוליטיקאי, ארגון תקשורת, בית ספר או מוסד אחר חוצים קו, מה באמת עובד? ב-CIDI זו שאלה שאני נתקל בה באופן קבוע. כשמדובר בבתי ספר, למדתי שהתשובה אינה תמיד פשוטה כפי שהורים ישראלים עשויים לצפות.
נולדתי בישראל להורים הולנדים שעלו לארץ. לאחר שהוריי נפרדו, כשהייתי בן ארבע, אמי ואני חזרנו להולנד. גדלתי בתוך שתי התרבויות. כבר מגיל צעיר הייתי מודע לכך שהדרכים ההולנדית והישראלית להתמודד עם בעיות יכולות להיות שונות להפליא.
מאז ספטמבר 2025 אני עובד בארגון CIDI (הארגון לאינפורמציה בנושא ישראל ולטיפול באנטישמיות) ומתמקד באנטישמיות בהולנד. מאז שבעה באוקטובר 2023 פונים אלינו יותר ויותר הורים ישראלים. ילדיהם סבלו מהצקות, סומנו או נאלצו להתמודד עם עימותים בבית הספר. לפעמים הסיבה היא יהדותם, ולפעמים הרקע הוא המלחמה בין ישראל לחמאס.
התסכול מובן. לא רק האירוע עצמו קשה, אלא גם המחסור בתכל'ס.
בין ישירות ישראלית לתהליך הולנדי
בישראל, כשיש בעיה, האינסטינקט הוא לרוב ישיר: מה קרה? מי אחראי? מה עושים עכשיו? ומתי זה ייפתר?
הגישה ההולנדית נוטה להיות שונה. מתקיים דיון ונשקלות נקודות מבט שונות. יש פגישה, אחריה עוד פגישה, ולעיתים גם שלישית. מחפשים תהליך שכולם יכולים לעבוד איתו. בסופו של דבר משהו קורה, ואז אולי תתקיים עוד פגישה ובהמשך גם הערכה.
להורים ישראלים זה עלול להרגיש איטי עד כאב. המצב עשוי להימשך או אפילו להסלים, בזמן שהמבוגרים עדיין דנים בדרך הטובה ביותר לטפל בו. אבל דווקא כאן, הבנת הגישה ההולנדית יכולה לחולל שינוי של ממש.
להתחיל בשיחה
העצה הראשונה שלי להורים היא בדרך כלל לא לנסות לפתור את העניין כולו בהתכתבות מיילים שהולכת ומתארכת. גם לא כדאי להאשים מיד את בית הספר באנטישמיות. במקום זאת, בקשו פגישה. במקרים המתאימים, אפשרו גם ל-CIDI להצטרף אליכם.
מטרתה של פגישה כזו אינה להציג רשימה כועסת של כל הדברים שבית הספר עשה לא נכון. אני תמיד מעודד הורים להרשות לעצמם להפגין פגיעוּת מסוימת.
אנחנו מודאגים מהילד שלנו. אנחנו כבר לא יודעים איך לפתור את זה, ואנחנו זקוקים לעזרתכם. איך נוכל לעשות זאת יחד?
אין פירוש הדבר להמעיט בחומרת מה שקרה או להימנע מלדרוש מבית הספר לשאת באחריות. פירוש הדבר לתת לבית הספר דרך להיכנס לשיחה.
זה אולי נשמע פחות תקיף מגישת התכל'ס הישראלית, אבל זה יכול להיות יעיל להפליא. אם תצליחו לגרום לבית הספר לקחת אחריות על הבעיה, יהיה לכם סיכוי טוב הרבה יותר להשיג תוצאה ממשית.
שתי תרבויות ושתי גישות למשמעת
ההבדל התרבותי ניכר גם כשמדובר בהצקות ובמשמעת. הורים ישראלים רבים רגילים לגישה משמעתית יותר: משהו קרה, מישהו עשה אותו. אז איזה עונש מתאים, ואיך מוודאים שזה לא יקרה שוב?
בתי ספר בהולנד ניגשים לעיתים קרובות לסכסוכים באופן חינוכי יותר. ילד שהציק לתלמיד אחר עשוי להתבקש לחשוב על השפעת התנהגותו, להתנצל ולהשתתף בשיחה שמטרתה לתקן את היחסים. לעיתים הם ישבו יחד, יביטו זה בעיני זה וינסו להתקדם הלאה.
אף אחת מהגישות אינה בהכרח נכונה או שגויה. הן משקפות תפיסות שונות של חינוך, אחריות ופתרון סכסוכים. חשוב להבין את ההבדל הזה כאשר הורים ישראלים מתמודדים עם בית ספר הולנדי.
מתי מדובר באנטישמיות
יש שאלה נוספת שמחייבת זהירות מיוחדת: האם אנחנו מתמודדים עם אנטישמיות?
המומחיות שלי, והאחריות שלי ב-CIDI, הן המאבק באנטישמיות. איני עוסק בהצקות בבתי ספר באופן כללי. ילד יהודי יכול לסבול מהצקות מסיבות רבות. עצם היותו יהודי אינה הופכת אירוע לאנטישמי באופן אוטומטי.
לכן אני בוחן בקפידה מה בדיוק נאמר או נעשה. מי היה היעד? מדוע? האם זהותו היהודית או הישראלית של הילד הייתה רלוונטית?
הגדרת דבר מה כאנטישמיות היא עניין רציני. עלינו להיות מסוגלים להסביר מדוע אנחנו משתמשים במילה הזו.
כשהמלחמה נכנסת לכיתה
בה בעת, אנטישמיות יכולה ללבוש צורות רבות בסביבת בית הספר. היא יכולה להתבטא בהצקות, בכינויי גנאי ובהדרה. היא מופיעה גם כאשר תלמידים מעמתים ילד יהודי או ישראלי עם מעשיה של ממשלת ישראל. המלחמה בין ישראל לחמאס הפכה את הנושא לרגיש במיוחד.
בתי ספר צריכים להיות מקומות שבהם ילדים יכולים להיחשף לנקודות מבט שונות. כאשר דנים בישראל ובעזה, יש לאפשר לתלמידים להתמודד עם המורכבות. אין להציג בפניהם עמדה פוליטית אחת כעמדה הלגיטימית היחידה.
מורה רשאי, כמובן, להביע דעות אישיות. אבל כאשר מורה משתתף בפומבי בהפגנה פוליטית או מזדהה באופן מובהק עם צד אחד בסכסוך שנוי מאוד במחלוקת, הדבר יכול להשפיע על האופן שבו תלמיד יהודי או ישראלי חווה את הכיתה.
השאלה אינה בהכרח אם המורה חצה קו פוליטי. השאלה היא אם הכיתה עדיין מרגישה כמקום שבו יכולות להתקיים נקודות מבט שונות.
כך גם לגבי סמלים וסיסמאות. לאחרונה שוחחתי עם הורה שהמורה של ילדו הציג בכיתה יצירת אמנות מופשטת בצבעי ירוק, שחור ואדום. על היצירה הופיעה הסיסמה "מהנהר ועד הים".
גם כאשר דבר כזה מוצג כאמנות, הוא מחייב הקשר. מה משמעות הסיסמה? מהם הפירושים השונים שלה? כיצד תלמידים שונים עשויים לחוות אותה? אם מוצגת נקודת מבט אחת, צריך להיות מקום גם לאחרות.
ללא האיזון הזה, ילד יהודי או ישראלי עלול להרגיש שאין מקום לנקודת המבט שלו בכיתה. הדבר עלול לגרום לו להרגיש שאינו בטוח. לעיתים קרובות מורים ומנהלי בתי ספר אינם מזהים זאת מיד. צריך להסביר להם את זה.
אנטישמיות פוגעת בבית הספר כולו
נתקלתי גם במקרה שבו מורה הציג בכיתה בגלוי תאוריות קונספירציה אנטישמיות קלאסיות. הוא טען שיהודים עמדו מאחורי המהפכה הרוסית.
תלמיד שאינו יהודי הקליט את השיעורים בחשאי, ו-CIDI יצר קשר עם בית הספר. בסופו של דבר המורה פוטר. אבל בעיניי, פיטורי המורה והתנצלות בפני התלמיד היהודי אינם מספיקים. גם התלמידים האחרים שמעו את הדברים. גם הם צריכים לשמוע את התיקון.
אנטישמיות אינה רק בעיה של הילד היהודי שהיה היעד. היא בעיה של קהילת בית הספר כולה, כשם שאנטישמיות היא בעיה של החברה כולה.
לכן אני רוצה לדעת מה בית הספר יעשה מעבר לטיפול במקרה הפרטני. אם כיתה שלמה נחשפה לרעיונות אנטישמיים, כיצד בית הספר יתמודד עם זה?
ארגון CIDI מציע תמיכה בבתי ספר באמצעות פעילות חינוכית ושיעורים שעוסקים במיוחד באנטישמיות. במקרים רבים, בתי הספר שמחים מאוד לנצל את ההזדמנות הזו. כאשר בית ספר אומר לי שהוא כבר מלמד על גיוון והכלה, התגובה שלי פשוטה: זה חשוב, אבל גם באנטישמיות צריך לעסוק באופן ממוקד. לאנטישמיות יש היסטוריה, סטריאוטיפים ומנגנונים משלה. אי אפשר פשוט לשלב אותה בשיעור כללי על אפליה ולהניח שהנושא כוסה.
אל תפחדו לדווח
יש נושא אחרון שמדאיג אותי מאוד. אני מבחין שהורים יהודים-הולנדים רבים מהססים להתריע. בשיחות פרטיות אני שומע סיפורים מטרידים מאוד, ומעודד הורים לדווח על תקריות ל-CIDI. ובכל זאת, מעטים יחסית אכן עושים זאת.
אולי הסיבה היא שרבים מאיתנו איבדו את התקווה ואת הביטחון שבית הספר ינקוט צעדים מספיקים כדי להיאבק באנטישמיות. אולי זה פחד שהדיווח יסלים את המצב ושההצקות יחמירו. כל התחושות האלה מובנות, ובמקרים מסוימים אפילו לגיטימיות. אבל הן לעולם אינן צריכות להיות סיבה שלא ליצור איתנו קשר.
דיווח אינו בהכרח הסלמה של המצב. לפעמים פירושו פשוט לדבר עם מישהו שמבין את הנושא, לבחון את האפשרויות ולהחליט מה עשוי להיות הצעד הבא היעיל ביותר. CIDI יכול לסייע בהערכת מה שקרה, להצטרף לשיחה עם בית הספר, ובמידת הצורך לעזור לנקוט את הצעד הבא.
אם בית ספר ממשיך לעשות מעט מדי, מגיב לאט מדי או אינו נוטל אחריות, CIDI יכול לנקוט עמדה תקיפה יותר. כך נעשה לאחר ניסיונות לקיים דיאלוג, לנהוג במורכבות ולשתף פעולה. אבל זו לעולם אינה צריכה להיות נקודת הפתיחה.
נקודת הפתיחה פשוטה הרבה יותר.
דווחו.
ערבו אותנו.
נסו לפתור את זה יחד.
קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!
תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.
