זיכרון סוביבור בהולנד: מעדויות השורדים לדורות הבאים

תמונה ראשית: מימין לשמאל פיט דה בלאו, אלירז כהנוב, עיהת לווינטל (כהנוב), מרים כהנוב, יאן-פיטר טאונסטרא ורינה בלאט.

יותר משמונים שנה אחרי מרד סוביבור, הזיכרון אינו שותק. סרט תיעודי חדש בהולנד מחבר בין עדויות שורדים, בני משפחותיהם וההווה הסוער. דרך סיפור המרד במחנה ההשמדה, נחשפת השפעת הטראומה על דורות שלמים.

בחודש אוקטובר 1943 קבוצת אסירות ואסירים יהודים במחנה ההשמדה סוביבור, פולין, פעלה על מנת לארגן מרד ובריחה של האסירים מהמחנה. יותר משמונים שנה אחר-כך הגיעו בני המשפחות של שורדי המחנה לצפות בסרט "Let’s Say Goodbye to the Night". הסרט הדוקומנטרי מתמקד במרד ועוקב אחרי הדורות הבאים, בני משפחותיהם של המורדים, וכיצד הטראומה מהעבר ממשיכה להדהד בחייהם.

ההקרנה התקיימה במוזיאון השואה באמסטרדם, בנוכחות בני המשפחות, שני יוצרי הסרט פיט דה בלאו (Piet de Blaauw) ויאן-פיטר טאונסטרא (Jan Pieter Tuinstra), וצופים נוספים היתה מרגשת מאוד.

המרד שהפסיק את ההשמדה

מרד סוביבור התרחש במחנה ההשמדה סוביבור (Sobibór) ב-14 באוקטובר 1943. קבוצת אסירים ואסירות יהודים תכננה בחשאי התקוממות נועזת נגד אנשי האס אס. המרד הובל בידי אסירים יהודים, בהם לוחמים מהצבא האדום שהגיעו למחנה שבועות מספר קודם. 

במרד השתתפו אסירים ואסירות יהודים ממדינות שונות באירופה. ביניהם היו יהודים מהולנד, פולין וברית המועצות. חלק מהמורדים היו שבויי מלחמה יהודים מהצבא האדום, אחרים היו אסירים ותיקים שעבדו בעבודות כפייה במחנה. המרד הונהג בשיתוף פעולה נדיר בין אסירים ממזרח וממערב אירופה. כולם חלקו הבנה אחת: זהו ניסיון אחרון לשבור את מנגנון ההשמדה.

במהלך ההתקוממות נהרגו קצינים גרמנים בתוך שטח המחנה. כשלוש מאות אסירים הצליחו להימלט אל היערות הסמוכים. רבים מהם נרצחו לאחר מכן, אך עשרות שרדו את המלחמה. המרד הביא לסגירת המחנה והריסתו בידי הנאצים.

ייחודו של מרד סוביבור הוא בהיותו מרד מתוכנן בתוך מחנה השמדה פעיל. האסירים פעלו בלי נשק כמעט, מול הצבא הנאצי החזק. הם בחרו לפעול למרות סיכויי הישרדות אפסיים. המרד לא נועד לניצחון על צבא אלא על מנת לשבור את מנגנון ההשמדה. זהו המקרה היחיד שבו מחנה השמדה פסק לפעול בעקבות מרד של אסירים שהוחזקו בו.

אולי יעניין אותך גם:

ינואר בהולנד: מכוניות מיוחדות, צבעוניים, סרטים אילמיים, וויסקי
דאצ'טאון מסכמת שנה של עשייה וחיבורים
שינויי חקיקה בהולנד 2026: כך תושפע ההכנסה הפנויה

התיעוד של ז'ול שלביס

הסרט "Let’s Say Goodbye to the Night" מבוסס על ראיונות עם שורדים שהשתתפו במרד, אותם הקליט שורד השואה ז'ול שלביס (Jules Schelvis). ז'ול היה ניצול שואה, עיתונאי וחוקר הולנדי. הוא גורש לסוביבור בקיץ 1943 עם אשתו רחל ומשפחתה. רוב בני המשפחה, כולל אשתו, נרצחו במחנה, אך הוא שרד כי הועבר למחנה אחר.

לאחר המלחמה הקדיש שלביס את חייו לחשיפת סיפור סוביבור, שנותר בשוליים במשך שנים רבות. בשנות השמונים תיעד במצלמת וידאו 12 מהמשתתפים במרד ששרדו. 

הראיונות הוקלטו באמצעות מצלמת VHS, שהיו מהראשונות בשימוש פרטי. המצלמה נתרמה על-ידי ביתו של שלביס מריאן שלביס (Marianne Schelvis), ומוצגת היום במוזיאון השואה באמסטרדם. הצילום כולל 30 שעות של עדויות. זו היתה הפעם הראשונה שבה סיפרו רוב המשתתפים את הסיפור שלהם.

העדות החיה היחידה מסוגה

העדויות נשמרו ללא שימוש במשך שנים, עד אשר דה בלאו וטאונסטרא השתמשו בהם כעבור שלושה עשורים כבסיס לעבודותיהם. הסרט הראשון "הקלטות של סוביבור – הראיונות של ז'ול שלביס שנשכחו" (De Sobibor Tapes-De vergeten interviews van Jules Schelvis). הסרט מספר את סיפור המרד, מתוך עדויותיהם של המשתתפים במרד. הוא כולל תיאור מפורט של האירועים והפרשנות ההיסטורית שלהם.

הסרט שודר לראשונה בערוץ NPO 2 ביום השואה הבינלאומי ב־27 ינואר 2021, והוא מספר על עבודתו החשובה של שלביס לשימור זיכרון המרד במחנה סוביבור ולחשיפת הסיפור לעולם.

העבר והשפעתו על ההווה

העבודה על הסרט “Let’s say goodbye to the night” החלה לפני חמש שנים, מהחומרים נוצרה הסדרה Echo's van Sobibor בת שלושה פרקים, ומשני הפרקים הראשונים של הסדרה נערך הסרט. הסדרה תשודר בערוץ NPO החל מהשבעה בינואר (יום הולדתו של ז'ול שלביס).

הסרט והסדרה עוסקים בזיכרונות ובמורשת השואה דרך עיניהם של שישה משתתפים במרד סוביבור. הסרט עוקב אחר דרכם של שורדי המרד ברחבי העולם: מארצות‑הברית, אוקראינה וישראל והדורות הבאים שלהם. היוצרים הביאו את סיפורם של הילדים והנכדים של השורדים, התמודדות שלהם עם העבר שמשפיע על חייהם עד היום.

יהודי שהורג נאצי

בשיחה שקיימתי עם היוצרים שאלתי אותם מה הביא אותם לעשות את הסדרה והסרט. פיט דה בלאו סיפר לי על היכרותו כעיתונאי צעיר עם מר שאלביס, "מעולם לא קראתי לו ז'ול". פיט, שעסק בנושא השואה וסוביבור, ראיין את שאלביס כשורד שואה לפני כ-15 שנה. שאלביס סיפר לו שגם הוא קיים ראיונות כאלה ויש לו שעות רבות של ראיונות מצולמים.

הם צפו בקטעים מהראיונות, פיט מספר: "אחד הקטעים היה של גבר שמספר איך הוא הרג עם גרזן חיילים נאציים. זה משהו שמעולם לא הייתי עד לו קודם. יהודי בזמן המלחמה שהורג נאצי." הוא הבין שיש כאן סיפור גדול, אך לא הצליח לשכנע את הממונים עליו להפיק סרט תיעודי בנושא.

לאחר שנים בטלוויזיה הציבורית, יצא דה בלאו לדרך עצמאית, הוא פנה למריאן שלביס, ביתו של ז'ול, שמסרה לו את החומרים. פיט ויאן-פיטר טאונסטרא יצרו את הסרט הראשון עליו זכו בפרס Tegel – פרס־עיתונות יוקרתי שמוענק מדי שנה בהולנד לעיתונאים ולעבודות עיתונאיות מצטיינות. הסרט זכה להצלחה רבה.

יאן-פיטר: " מיד אחר שסיימנו את העבודה על הסרט חשבנו: אז מה קרה אחרי המרד? כי הסרט מסתיים למעשה מיד אחרי המרד." הם הבינו שהדרך היחידה לדעת היא לחפש את בני המשפחה. המורדים כבר נפטרו, והם החלו במחקר לאיתור משפחותיהם של השורדים. "התברר לנו שיש הרבה סיפורים מדהימים לספר. זה התחיל מאוד קטן, אך עם הזמן התפתח לסדרה" מספר יאן-פיטר.

חיבור למה שקורה עכשיו

אחת המשפחות המתועדות בסרט היא משפחת כהנוב מגדרה, ישראל. אם המשפחה מרים היא בתה של הלה וייס-פלנבאום שעבדה במחנה סוביבור במכבסה ובגננות. לאחר הבריחה היא הסתתרה ביער ומאוחר יותר הצטרפה לפרטיזנים כאחות. משפחת כהנוב אירחה את פיט ויאן-פיטר בביתם שלושה חודשים לאחר שפרצה המלחמה בעזה.

בסרט מרים מספרת על השפעת סיפורה של אמה עליה, ועל הדרך שהיא מתמודדת עם אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה. "אמא שלי לא דיברה הרבה על מה שעברה. כשפיט פנה אליי ידעתי שאני צריכה לעשות את זה ולספר את הסיפור, במיוחד עכשיו. אסור שזה יישכח, חשוב שידעו מה קרה וילמדו מזה".

היוצרים חיברו את סיפורה של הלה ושל משפחתה להווה, למה שמתרחש בישראל עכשיו: המלחמה בעזה, ההתמודדות איתה ועם האיומים שהיא מביאה איתה. פיט: "חשבנו שזה לא אפשרי לעשות את הסרט ללא חיבור למה שקורה היום. אי-אפשר לספר סיפור על טראומה יהודית שהחלה לפני שמונים שנה, בלי שתי המלחמות הנוכחיות בישראל ואוקראינה, כי זה משפיע על העולם ואיך אנשים מסתכלים על יהודים."

והוא מוסיף: "אפשר לראות שהצאצאים עצמם מסתכלים על המלחמה בעזה בדרכים שונות. נכדה של הלה,ערן, אומר: 'יהודים לעולם לא צריכים להיות קורבנות שוב', בעוד שאלן ארונס (Ellen Arons), אחייניתה האמריקאית של ייטה מנהיים (Jetje Manheim), אומרת שישראל מבצעת רצח עם."

מה התוצאה של גזענות או אנטישמיות

שאלתי את יוצרי הסרט כיצד הם מוצאים את סיפור סוביבור רלוונטי היום? מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו?

פיט: "אני מקווה שאנשים שצופים בו יצאו מהתפיסה של שחור ולבן לגבי ההיסטוריה, אבל גם על מה שקורה היום.  הסיפור ממחיש כמה אנשים שונים זה מזה, מגיבים בצורה שונה, בהתאם לרקע שלהם, לאישיות שלהם.

היום כבר לא נותרו כמעט ניצולים שיספרו את הסיפור ואת השלכותיו. אני חושב שחשוב לספר את הסיפור במיוחד כאשר פוליטיקאים ואנשי ציבור מתבטאים ופועלים כנגד קבוצות באוכלוסייה. צריך להראות מה התוצאה של גזענות, אנטישמיות או הדרה של הצד האחר."

יאן-פיטר: "אני רואה את הסרט רלוונטי לא רק להווה. אני מקווה שזה יהיה מסמך שישמש גם את הדורות הבאים, בעוד עשר או עשרים שנה. הסרטים יישארו כאן גם אחרינו"

פיט סיפר כי המטרה העיקרית של ז'ול הייתה לספר את סיפור סוביבור, וזו הפכה גם למוטיבציה שלהם. "זו מתנה עבורינו, הזדמנות להביא את הסיפור לעולם, להמשיך את העדויות ולהנחיל את הזיכרון לדורות הבאים."

העברת הסיפור הלאה  

ביום שאחרי ההקרנה התכנסו המשתתפים ויוצרי הסרט לצפות בפרק השלישי בסדרה, שלא נכנס לסרט. אחריו סיירו במוזיאון, ברחובות הסמוכים לו שמספרים את סיפור הקהילה היהודית באמסטרדם שלפני המלחמה. בדרכם עברו ליד הבית ממנו נלקחו ז'ול שלביס ובני המשפחה. לבסוף הגיעו לאנדרטת השמות באמסטרדם שחיזקה את החשיבות של העברת הסיפור הלאה.

מהעדים הישירים ועד לנכדים שלהם, הדרך שלהם להנחיל את הזיכרון ממשיכה להדהד, והסדרה 'Echo’s van Sobibor'  מביאה את הסיפור הזה לחיים, ומזמינה אתכם להיות חלק ממנו.

הסדרה תשודר ביום רביעי, 7, 14 ו-21 בינואר, 2026 בערוצים NPO 2, NPO Start בשעה 20:25. 

קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!

תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.