עד דלא ידע להבחין

פורים מתקרב בצעדי ענק והמולת ההכנות לחג ניכרת באוויר. פורים הוא סיבה למסיבה, להורדת מחסומים ועכבות, עטיית (או אולי הסרת…) מסכות ועוד. אחד האמצעים לכך הוא שתייה לשוכרה, במטרה לשתות עד שלא נבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי". את התהיות לגבי מיהו המן ומיהו מרדכי, ומה הם מסמלים לכל אחד אני אשאיר לשעות הלילה השקטות של כל אחד מהקוראים והקוראות, ובטור זה אעסוק בחלק הראשון של המשפט, בתהייה עצמה. אולי מטרת השתייה היא להגיע למצב של טריפת כל הקלפים לצורך בדיקה והערכה מחדש. אם נרצה לתת לחג משמעות יומיומית שכדאי לאמץ, אולי תהיה היא בחירה טובה.


תהייה קשורה ללמידה, וכל למידה משמעותה שינוי. בכל רגע נתון אנחנו משווים את מה שחושינו מאפשרים לנו לקלוט למידע רלוונטי קודם. אם המידע חדש לחלוטין, למדנו משהו. אם הוא מתאים לידע הקודם, למדנו לחזק את תקפות המידע הקודם, ואם הוא סותר נצטרך להחליט האם לקבל אותו בכל זאת (ובכך ללמוד משהו חדש ולהחליש את המידע הקודם) או לדחות אותו (ובכך למדנו לחזק את המידע הקודם). בכל המקרים מדובר ביצירת שינוי מאחר ו"אני" שלפני הלמידה אינו ה"אני" שאחרי. אני אחזיר אתכם לדימוי של הנהר הזורם שנים ארוכות, ולמרות שהמים בו משתנים ללא הפסקה הוא עדיין אותו הנהר (או שמא?…). מאחר ותהליך זה כל-כך חשוב, כל למידה זקוקה להטלת ספק ותהייה, וכל ידע שאנו רוכשים ראוי לבחינה לפני שנחליט (גם אם בצדק, וגם אם לא) לאמץ.

פרופסור דן שכטמן

המוקשים הגדולים נמצאים בדברים ש"כולם יודעים", במה שנקרא ידע בסיסי, או Common knowledge. לאורך תקופה ארוכה בהיסטוריה האנושית אנשים ידעו שכדור הארץ הוא מרכז היקום. אנשים ידעו שכדור הארץ שטוח. אנשים ידעו שספינות עשויות מתכת לעולם לא יצופו, שמטוס כבד לעולם לא ימריא או שהעולם לא זקוק למחשבים (1943, תומס ווטסון, מנכ"ל IBM). אנו חייבים את כל התקדמות המין האנושי לאותם אנשים שעצרו להגיד "כן, אבל….".
במשך עשרות שנים, מדענים הניחו שמה שמייחד את בני האדם משאר בעלי החיים הוא גודל המוח ביחס לגוף. מאחר וישנם בעלי חיים שבבעלותם מוח גדול משל בני אדם, ההנחה הייתה שהמרכיב החשוב בגודל המוח הוא מספר התאים המרכיבים אותו, ובהתאם נעשו ניסיונות לכמת את מספר התאים במוח האנושי. בשלב מסוים התקבע מספר – 100 ביליון נוירונים ופי עשרה תאי גליה (תאים שאינם נוירונים). אגב, ייתכן וזה המקור להנחה (השגויה!) שאנו משתמשים רק ב-10% מהמוח… המספר הנ"ל נכנס לספרי הלימוד ומשם לתודעת הציבור. בסוף שנות ה-90, מדענית ברזילאית בשם סוזנה הרקולנו-הוזל העיזה לשאול מה מקור המספר. להפתעתה, התשובה לא הייתה בנמצא. גם בסקר שנעשה בקרב מדענים בכירים בשנת 2007, הערכה הנ"ל הייתה מקובלת למרות שלא היתה לא שום תמיכה ממשית ידועה. הספק היווה מוטיבציה, וסוזנה פיתחה שיטת ספירה מדויקת של התאים שגילתה,  שלמעשה מספר התאים במוח האדם נמוך משמעותית ועומד על כ-86 ביליון תאים בלבד, והיחס בין תאי גליה לנוירונים אף הוא שונה ונמוך משמעותית. משמעויות התגלית סובבות בעיקר סביב השאלה "מה מייחד את מוח האדם"? והתשובות מספקות אבן דרך חשובה בהבנתנו את עצמנו.
בשנת 1972, דן שכטמן (לימים, הפרופסור דן שכטמן) סיים את לימודי הדוקטורט בטכניון במחלקה להנדסת חומרים. כעשור לאחר מכן, בעת שעבד על מבנים גבישיים במתכות באוניברסיטת ג'ון הופקינס,  גילה דן מבנה גבישי שסתר ידע קודם בתחום. לתגלית היו מבקרים חריפים, ביניהם לינוס פאולינג, זוכה פרס נובל בכימיה שכינה אותו "כמו-מדען":
"There is no such thing as quasicrystals, only quasi-scientists"
בעקבות הביקורת החריפה על התגלית, דן סולק מקבוצת המחקר בה היה חבר. כשנה לאחר מכן התפרסם מאמר של דן המסביר את התופעה, ומעבר זריז בזמן לשנת 2011 בה קיבל פרופסור דן שכטמן פרס נובל לכימיה על גילוי מבנה גבישי שנחשב בלתי אפשרי.

האדם החושב


הדוגמאות הנ"ל הן של תגליות בשיעור קומה היסטורי, והסיכוי שמי מאיתנו יהיה בסיטואציות דומות הוא (לצערנו) לא גדול. אבל בעולם שבו פוליטיקאים וראשי מדינות מישירים מבט ומשקרים בלי למצמץ, בעולם שבו פוסט במדיה חברתית הקורא לאנשים לא להתחסן שקול לחוות דעתם של חוקרים שבילו עשרות שנות מחקר בנושא, בתקופה שכבר מכונה "עידן פוסט-אמת", אנחנו חייבים ללמוד לנקות את הרעש ולשאול את השאלות הנכונות, או לכל הפחות לתהות. אמרו חכמים "עוד באירופה הוא היה סקפטי". אנחנו כבר באירופה, אז בואו נהיה סקפטיים. או ברוח החג, לפחות נשתה מספיק כדי לחיות אם המציאות בשלום. חג שמח לכולם!

 

Leave a Reply