מה המוח שלך יעשה אחרי שתמות?

כשהתיישבתי לראשונה לכתוב מאמר לדאצ'טאון חשבתי על איך אוכל לשלב את הרקע האישי שלי במאמר שיהיה אקטואלי ורלוונטי לישראלים החיים בהולנד, ושיכול לתרום לקשר בינינו כמו גם לקשר עם הסביבה המקומית. כחוקר העוסק בפיזיולוגיה של תאי המוח המשימה לא הייתה פשוטה, אך החלטתי לדבוק בנושא בו אני מרגיש שאני יכול לתרום וייתכן ויהיה רלוונטי לכולנו: מדע, וספציפית, מדעי המוח. בסופו של דבר הקשר לחיינו בהולנד עלה מעצמו, עם העברתו של החוק החדש לתרומת איברים לפני שבועיים ועם הגעתה של מעטפה חשובה לפתח ביתי. אבל על כך בהמשך.

אז היינו במוח. ביולוגית, לכולנו יש אחד. האמת שאני מסתכל על אחד עכשיו, או נכון יותר על פיסה ממנו. הוא לא שלי כמובן, אבל הוא כן היה שייך בעבר הלא רחוק למטופל שהגיע לחדר הניתוח של המחלקה הנוירוכירורגית (למטופל שלום אגב, לאחר ניתוח ארוך ומורכב להסרת גידול מעומק האונה הרקתית). מאחר שבמהלך הניתוח היה צורך להסיר חלק קטן מהחלק החיצוני של המוח שנקרא קורטקס (קליפת המוח) על מנת להגיע אל הגידול, ומאחר שהחולה הבין שממילא אותו חלק קטן לא יוכל לחזור למקומו, הוא ניאות לאפשר לנו להשתמש בפיסה זו לצורך מחקר מדעי רפואי (אפשר לומר שהחולה הוא אדם בעל ראש פתוח, אבל ייתכן שהיכולת להעריך את ההומור הזה היא עניין של תזמון).

תוצאת תמונה עבור ‪human brain‬‏

אני פוסט-דוקטורנט במעבדה לפסיכיאטריה ביולוגית, במחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי ארסמוס ברוטרדם (Erasmus MC). עיקר המחקר שלי הוא איפיון פיזיולוגי של הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, אלצהיימר וכו' באמצעות תרביות מוח אנושיות. בקצרה, אנחנו מכינים רקמת מוח חיה ופעילה של חולים מתאי עור שהם תרמו לטובת קידום המדע.

התבוננות בפיסת הרקמה הוורדרדה לא חושפת ולו במעט את המורכבות העצומה שהיא מכילה. רמז ראשון למורכבות הזו מתקבל מבעד לעדשת המיקרוסקופ, כשנגלים לעין עשרות סוגי תאים שונים המשתלבים זה בזה, ומתקשרים אחד עם השני בחיבוריות שנבנתה ועוצבה במשך עשרות שנות חיי אדם. ההתרגשות מגיע לשיא כשאלקטרודה דקה נוגעת בתא עצב בודד, נוירון אחד שקוטר גופו הוא כ-50 אלפיות המילימטר, ומקליטה את הפעילות החשמלית שלו. מי יודע מה הפעילות הזו מקודדת, אולי רסיסי זיכרון.

עוד בדאצ'טאון:

הצורך בהיכרות טובה יותר עם המוח הוא ברור. זהו האיבר השולט על כל הווייתנו, הפיזית, הקוגניטיבית, הרגשית ועוד, אך בו בזמן זהו האיבר שהבנתנו לגביו היא המועטה ביותר. מאחר שהזמינות של רקמה אנושית כפי שתואר מעלה היא נדירה מאד, בשנים האחרונות התפתחה טכנולוגיה המאפשרת לגדל רקמת מוח אנושי בצלחת. את הרקמה מייצרים לרוב מתאי עור שעוברים תהליך המרה לתאי גזע ומשם התמיינות לתאי עצב. היכולת להשתמש בתאים של אדם ספציפי פותחת את הדלת לשלב הבא בעולם הרפואה, והוא הרפואה המותאמת אישית. כיום יש באפשרותנו לגדל את התאים עד לבשלות פיזיולוגית, ואף לערוך ולשנות את החומר הגנטי בתאים אלו. מבלי להיכנס למשמעויות הטכניות של השיטה, היכולת לבנות מוח פותחת דלת למציאת פתרונות למגוון עצום של מצבים, מטיפול בשבץ, דרך אפילפסיה ועד למחלות כגון פרקינסון וסכיזופרניה. השימוש בגישות הללו כבר נושא פירות, ועוד ועוד מחקרים מתפרסמים ומקדמים את ההבנה שלנו על מנגנוני הפעולה של תרופות פסיכיאטריות, הגנטיקה של הפרעות בתפקוד המוח עוד.

בחודש יוני האחרון התפרסם בעיתון המדעי Science מאמר המתאר ממצאים של מחקר שעשה שימוש בטכנולוגיות הללו, ושהייתה לי הזכות להיות חלק ממנו*. המאמר הסביר כשל שאירע במהלך הניסויים הקליניים בתרופה המיועדת לטפל בכאב נוירופטי, כשל שגבה את חייו של אדם וגרם לפגיעות נוירולוגיות בלתי הפיכות בארבעה אחרים. מעבר לחשיבות המאמר בהסבר הנוגע לאופן פעולת התרופה הספציפית, נקודה אחת עקרונית וחשובה מאוד עלתה ממנו, והיא הצורך בעריכת ניסויים על רקמה אנושית. לתרופה זו, והיא לא המקרה היחיד, לא הייתה השפעה בעייתית על בעלי חיים אחרים שעליהם היא נוסתה טרם הניסויים בבני אדם ולכן לא הייתה סיבה למנוע את המעבר לשלב הניסויים בבני אדם (החלטה שבדיעבד התבררה כטרגית). מספר חודשים לאחר פרסום אותו מאמר עדכנה הסוכנות האירופית לתרופות (EMA – European Medicines agency) את ההנחיות הנוגעות לניסויים קליניים בבני אדם, ניסויים הכרחיים בדרך לאישור תרופות. בסוכנות האירופית הוחלט, בין היתר, להציג שלב נוסף בדרך לאישור תרופות, והוא השימוש ברקמות אנושיות טרם הניסוי בבני אדם. ייתכן שהטרגדיה היוותה זרז לשינוי בנהלים, אך האפשרות לבצע את השינוי טמונה ביכולת להשתמש ברקמה אנושית. בזכות המודעות של חולים ובני משפחה, ובזכות היכולת להשתמש ברקמה האנושית, ייתכן שנוכל לשפר את חייהם של אנשים רבים ולקדם את הידע האנושי צעד נוסף לעבר הבנה טובה יותר של המוח. חשוב לזכור שהיכולת לחקור רקמות אנושיות מעלה שאלות בנושאים רבים, החל מהאתיקה והפרקטיקה של תרומת איברים או רקמות ועד לנושא הניסויים בבעלי חיים, שאלות שראוי לדון בהן מוקדם ככל האפשר. הבנה עמוקה של המשמעויות המחקריות ומעורבות ציבורית המבוססת על הבנה זו חשובות לאין ערוך.

"האם באמצעות המכתב הזה אתה הולך להציל חיים?"

לפני מספר חודשים נחה על מפתן הבית מעטפה הנושאת את סמל משרד הבריאות והספורט ובתוכה בקשה לתרומת איברים מה-Donorregister. נשמתי לרווחה – הפעם לא מבקשים כסף, אלא רק חלקי גוף – ושמחתי שהתמזל מזלנו לחיות במדינה שבה בקשה כזו מגיעה במעטפה ולא מלווה בדפיקות בדלת. מילאתי את הטופס הנחוץ ואישרתי את השימוש בכל חלק מגופי שיהיה בר שימוש ביום שהיקום יחליט שקצה נפשו בי, גם לצורך תרומה לאדם נזקק וגם לצורכי מחקר מדעי.

וכך הגענו  לנושא אקטואלי, רלוונטי ומועיל לחיינו כישראלים בהולנד. תרומת איברים באמת יכולה להציל חיים, גם כשלא מדובר בתרומת איבר להשתלה. כמדען אני יכול להעיד שכאשר אנחנו מנסים ללמוד על הגוף האנושי שלנו, קשה מאד למצוא תחליף לרקמה אנושית. הדלאי למה אמר שהמשמעות האמיתית של חיינו היא לעשות את המירב שניתן על מנת לעזור ולקדם את האושר של הסובבים אותנו. הידיעה שבבוא היום משהו מאיתנו יישאר ויוכל לעזור לחיי האנשים שסביבנו צריכה לרומם את הנפש. בריאות וחיים ארוכים לכולנו!

תמונה ראשית: Brain Caps Paul van der Werf, CCLicense

נשוי ליעל, אבא לאורי, מעיין וזיו, נוירופיזיולוג, אומן לחימה, צלם חובב וחי מצוין במזג אוויר קר. 
הגענו להולנד לשנתיים במסגרת פוסט-דוקטורט שלי במחלקה הפסיכיטארית במרכז הרפואי ארסמוס ברוטרדם. בזמן כתיבת שורות אלה אנו חוגגים פה שבע שנים.

  • emmanuel Kabiri
    09/07/2018 at 07:19

    מאמר מעניין ומלמד.
    תודה לך, גיא.

    עמנואל כבירי
    עלמון, ישראל

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.