המחצית השלישית: איך מצאתי בית בליגת הכדורגל החובבנית בהולנד

הודעה אקראית למועדון מקומי בהולנד הובילה לחברות עמוקה, תמיכה ברגעים הקשים ביותר והיכרות עם תרבות הכדורגל ההולנדית שהיא הרבה מעבר למשחק. 

מקור תמונה ראשית: אריאל ילין

את דרכי בליגות המקומיות של הולנד התחלתי באוגוסט 2023. רגע אחרי שנחתתי באוטרכט, עיר חדשה וזרה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש כר דשא. מגיל צעיר כדורגל היה העוגן שלי – שיחקתי במחלקות נוער ואפילו חוויתי את הקסם של ליגה ג׳ בבוגרים בישראל. שלחתי הודעות לכל מועדון כדורגל באזור הבית שלי, אחד אחרי השני, עד שמועדון אחד ענה, VSC.

כמה ימים לאחר מכן כבר מצאתי את עצמי באימון ראשון, ומשם הדרך למשחק רשמי בגביע הייתה קצרה. אחרי השנים בליגה ג׳ בישראל, הגעתי להולנד עם ציפייה לכדורגל קשוח, אבל מהר מאוד הבנתי שהחוקים פה קצת אחרים. אם צריך לתאר את ההבדל המרכזי בין הליגות הנמוכות בארץ לאלו שבהולנד, זה יסתכם כנראה במילה אחת: כדור. בישראל, האגרסיביות היא לא פעם מטרת המשחק, והכדור הוא רק תירוץ משני. בהולנד, לעומת זאת, המשחק הרבה יותר טכני, מתרכז בהנעת כדור מסודרת ויצירת מצבים. האגרסיביות בהחלט קיימת, ואפילו בשפע, אבל היא לרוב ספורטיבית ומהווה חלק אורגני מהמשחק.

אולי יעניין אותך גם:

פתאום הכול כתום: חמישה דברים שחייבים להכיר לקראת המונדיאל בהולנד
שלושה גמרים, אפס גביעים: האם זה הסגל שיביא להולנד את הגביע הראשון?
הלב הכתום: מסע אל תוך ה-DNA של תרבות הכדורגל ההולנדית

אחרי המשחק מתחילה הליגה האמיתית

המשחקים הראשונים בגביע הרגישו כמו קדם עונה. סיימנו במקום השני ולא המשכנו לשלב הבא, אבל משם התחילה הליגה האמיתית, ואיתה ההיכרות הראשונה שלי עם מוסד תרבותי הולנדי שאין שני לו: המחצית השלישית (De derde helft). זה הרגע שבו שריקת הסיום היא רק אות הפתיחה לחלק החשוב באמת של השבת – ישיבה בקנטינה, המון בירה, שירי פולק הולנדיים שמתנגנים ברקע, והשארת כל הדאגות מחוץ לדלת המועדון.

החוקים בקבוצה שלנו ברורים: אצלנו, אם מקבלים כרטיס צהוב במהלך המשחק, השחקן שנקנס מחויב לקנות את סיבוב הבירה הראשון לקבוצה. אנחנו יושבים שם במשך שעות, שותים, בלי לגעת בטלפון ובלי הסחות דעת – פשוט נמצאים יחד, אחד עם השני. לאט לאט בנות הזוג מצטרפות אלינו לשולחן, ואפילו הילדים של חברי הקבוצה מתרוצצים סביבנו והופכים לחלק מהנוף.

החיבור הקהילתי הזה מתבטא גם בתורנויות קנטינה שעושים בהתנדבות אחת לכמה זמן. במקום שזו תהיה מטלה מעיקה, ההולנדים הופכים את זה לחגיגה של ממש – כל הקבוצה באה לעזור מאחורי הבר, להעביר את הזמן יחד ולתמוך בחברים התורנים, והכל כחלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית.

שגרת יום משחק פה היא קבועה ומסודרת כיאה להולנדים. מתחילים בהתכנסות במועדון, עוברים על טקטיקה והרכב בחדר ההלבשה, עולים לחימום – ואז למשחק. ועם כל התרבות האירופאית והנימוס המפורסם, אל תטעו: גם ההולנדים יודעים לשחק מלוכלך. כניסות חזקות, משחק אגרסיבי ולעיתים גם חוסר הוגנות הם מחזה נפוץ, במיוחד כשיוצאים למשחקי חוץ.

השבת השחורה: כשהחיבור הקהילתי עומד למבחן

ואז הגיע השבעה באוקטובר. באותו בוקר שבת שחורה היה לנו משחק מוקדם. עוד לא הבנתי את גודל האירוע ואת מה שמתרחש בארץ. לפני שעלינו לדשא, כמה חברים לקבוצה זרקו לי שהם ראו בחדשות שיש ״בלאגן בישראל״, אבל מעבר לזה לא דיברנו על הנושא, בעיקר כי אני עוד הייתי בהלם ממה שקורה. עלינו לשחק ומיד בסיום המשחק חזרתי הביתה. בימים שאחרי, כשהתמונה התבהרה והאסון נחשף, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. חברי הקבוצה – כולם הולנדים, אנשים שהכרתי בקושי חודשיים – הציפו אותי בהודעות חיזוק ודאגה כנה.

כמה חודשים לאחר מכן, החוסן של הקשר הזה עמד למבחן נוסף. אירחנו למשחק בית קבוצה מאחת השכונות הפחות ״שקטות״ של אוטרכט. זה היה משחק שכולו אלימות עם מעט מאוד כדורגל. הובלנו 3-1, כששני שחקני יריבה נכנסו בי בצורה פראית. התוצאה: שבר בעצם הבריח. שכבתי שם, סטודנט צעיר שחי רק כמה חודשים בארץ זרה בלי משפחה ברדיוס הקרוב. באותם רגעים, יותר ממה שחששתי מהכאב, פחדתי מהתמודדות עם אירוע כזה לבד. איך אעבור את תקופת ההחלמה הזו כשאני זקוק לעזרה יומיומית?

התשובה שקיבלתי הייתה המרגשת ביותר שיכולתי לבקש. אחד מחברי הקבוצה נסע איתי מיד לבית החולים. הוא ישב איתי שעות ארוכות, ליווה אותי עד הבית, דאג לי למשככי כאבים, וסירב בתוקף לקחת ממני שקל בחזרה – ניפוץ מוחלט של סטיגמת ״ההולנדי הקמצן״. בימים ובשבועות שאחרי, הדירה הקטנה שלי הפכה לתחנת רכבת של רצון טוב.

באחד הערבים, בזמן שהייתי מושבת בבית מכאב, נשמעה פתאום דפיקה בדלת. כשפתחתי, עמדו שם כמה מחברי הקבוצה. הם הגיעו עם שישיות בירה ביד, פשוט כדי לשבת איתי, להעביר את הזמן ולשמח אותי. ואם זה לא הספיק, הם גם שלפו הפתעה שקנו לי כולם יחד: חולצה רשמית של הקבוצה המקומית והאהובה עליי, אוטרכט (FC Utrecht), עם השם שלי מודפס מאחור. המחוות האלה, יחד עם אין-ספור הצעות העזרה שקיבלתי, חיממו לי את הלב וגרמו לי, בפעם הראשונה מאז שעברתי, להרגיש תחושה של בית. פתאום הייתי הרבה פחות זר.

דווקא המתנגדים למדיניות ישראל הם הראשונים לסמס

הקשר הזה רק הלך והעמיק. את חגיגות ״יום המלך״ כבר ביליתי איתם. גם כשהייתי מושבת, הגעתי למשחקים כדי לצפות, לעודד, וכמובן – לא לפספס את המחצית השלישית ואת כוס הבירה שאחרי. כשהחלמתי וחזרתי לשחק, פתחנו את העונה החדשה בסערה. התקדמנו בגביע ורצנו חזק בצמרת הליגה.

במקביל, המציאות הגיאופוליטית הפכה מורכבת יותר, והיחס ברחוב כלפי ישראל הלך והתקרר. אני מודע לכך שבין חברי הקבוצה ישנם כאלה שעמדתם כלפי ישראל אינה אוהדת במיוחד. ועם זאת – חלקם הפכו לחברים הכי טובים שלי. הם מעולם לא גרמו לי להרגיש לא בנוח. כשמדברים על המצב, השיח תמיד בוגר, מכבד ושואל, ללא האשמות. גם בתקופות מתוחות, כמו בזמן חילופי המהלומות עם איראן, דווקא אלו שמתנגדים למדיניות ישראל היו הראשונים לסמס, לשאול לשלומי ולוודא שהמשפחה שלי בארץ בטוחה. הם מעולם לא נתנו לדעות פוליטיות להוות חסם לאנושיות.

ההחלטה לשלוח הודעה ל-VSC באוגוסט ההוא התבררה כהרבה יותר מחיפוש אחרי מסגרת ספורטיבית. היא סידרה לי תחושת שייכות בהולנד. כשעברתי דירה, החברים הציעו לעזור עם שיפוצים, כלים וסחיבות, ובמסיבת חנוכת הבית – רוב הנוכחים היו שחקני הקבוצה ובנות זוגם. בפגרות הקיץ אנחנו רובצים יחד בפארקים. ובכל סוף שנה אנחנו אורזים תיקים ונוסעים יחד ל-״Team Weekend״ קבוצתי באחת המדינות השכנות. זה סוף שבוע שבו אנחנו עושים משחקים מגבשים, שותים הרבה, אוכלים המון, מתחרים אחד בשני ופשוט מבלים נטו כקבוצה. זה משהו מאוד מיוחד ומחבר.

השנה החלטנו לקחת את כל החוויה הזו צעד אחד קדימה. אימצנו מסורת שמקובלת בחלק מהקבוצות המקומיות וארגנו ״יום אוהדים״. תארו לכם משחק בליגה חובבנית, אבל עם אווירה של משחק אליפות: כמה עשרות חברים ובני משפחה הגיעו לעודד אותנו, מלווים בזיקוקים, במוזיקה, וכמובן – בהרבה הרבה בירה. אחרי שניצחנו באותו משחק גדול, החגיגה עברה לתוך המועדון. ארגנו הופעה חיה של כוכב מוזיקה הולנדית מקומית, והאווירה הייתה פשוט נהדרת, מוקפים בנשים, בילדים ובכל המשפחה המורחבת של המועדון.

כדורגל חובבני בהולנד הוא לא סתם פעילות של אחר הצהריים. הוא תרבות, הוא קהילה, והוא תחושת שייכות אמיתית. זה להכיר את בנות הזוג של החברים, את הילדים, את המשפחה המורחבת. זה לדעת שיש לך גב – כשהחיים מחייכים אליך בחגיגות וחתונות, וכשהם בועטים בך חזק ומשאירים אותך עם עצם בריח שבורה.

קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!

תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.