בערב יום העצמאות, כשהלב נע בין גאווה לגעגוע, בתוך חגיגה שמתקיימת לצד מציאות מורכבת , נדמה שהמרחק מישראל מורגש קצת יותר. דווקא כאן, בהולנד השקטה והמסודרת, השאלות של זהות, שייכות ומשמעות מקבלות הד אחר.
שגריר ישראל בהולנד, צבי אבינר־ופני, שנכנס לתפקיד בחודש ספטמבר, הוא לא רק נציג רשמי של מדינה, אלא אדם שנדרש לנווט בין עולמות: בין דיפלומטיה לרגש, בין ביקורת להבנה, בין ישראל כפי שהיא נתפסת כאן לבין ישראל כפי שהוא נושא אותה מבפנים.
בראיון מיוחד ליום העצמאות, הוא מדבר עם ריקי נודלר־רחמים על המעבר להולנד דווקא בתקופה סוערת, על האתגרים שמגיעים עם התפקיד, ועל הקהילה הישראלית שחיה כאן. קהילה הרחוקה מהבית, אבל מחוברת אל הבית יותר מתמיד.
לפני שנכנס לעומק השיחה, שווה להכיר את האדם שמאחורי התפקיד. צבי אבינר ופני הוא דיפלומט ותיק עם יותר משלושה עשורים בשירות המדינה, שבמהלכם נע בין מוקדי קבלת ההחלטות לבין הזירה הבינלאומית. הוא כיהן בין היתר כשגריר ישראל בסלובקיה, עמד בראש אגף צפון אמריקה במשרד החוץ, ושימש כיועץ מדיני לנשיא המדינה, תפקידים שהציבו אותו בלב העשייה המדינית והאסטרטגית של ישראל. להולנד הוא הגיע לאחר שנים של עבודה מאחורי הקלעים של מדיניות החוץ, אל תפקיד שנמצא בחזית, מול תקשורת, קהל ודעת קהל, דווקא בתקופה שבה השיח סביב ישראל טעון ומורכב במיוחד.
“חשבתי שאני יודע לאן אני מגיע – אבל משהו השתנה”
אבינר־ופני מגיע עם ניסיון של עשרות שנים בדיפלומטיה. הולנד לא הייתה יעד מיקרי עבורו. “הרבה לפני שהגעתי לפה חשבתי על הולנד כמקום שבו ארצה לשרת ,” הוא מספר. “זה מקום נוח, מסודר, נעים, וזה עדיין נכון ברמה האישית.”
אבל אז מגיע ה”אבל”. “הולנד תמיד הייתה באמצע, לא הכי אוהדת ולא הכי עוינת. היום היא כבר לא שם.” המשפט הזה חוזר לאורך השיחה, כמו ניסיון לדייק שינוי שקשה לתפוס במילה אחת. לא מדובר רק במדיניות רשמית, אלא באווירה, בשיח, בטון, בתחושה.
“זו תפנית שלא קל להתמודד איתה,” הוא מוסיף,“ומרגישים אותה בהרבה מקומות.”
המקומות שאמורים להיות פתוחים – נסגרים
אחד המקומות שבהם השינוי מורגש בצורה החריפה ביותר הוא דווקא באקדמיה. “מה שקורה באוניברסיטאות בהולנד הוא, לדעתי, מהחמורים באירופה. יש שם מרחב עולם שבו אין מקום בכלל לעמדה הישראלית.”
אבל מעבר לעמדה, הוא מדבר על משהו עמוק יותר, אובדן של עצם הרעיון של שיח: “זה כבר לא רק חוסר הסכמה. זה מצב שבו אין רצון לשמוע. אין ויכוח, אין דיון.” הוא עוצר רגע, ואז מחבר את זה למשהו רחב יותר: “אם חושבים על זה, התרבות המערבית בנויה על שיח, על ויכוח. גם התרבות היהודית. התלמוד כולו מבוסס על מחלוקת. וברגע שזה נעלם – משהו בסיסי נשבר.”
גם בעולם התרבות, שהיה בעבר גשר טבעי, נוצרה מציאות אחרת: “יש הרבה כישרון ישראלי, וזה תמיד היה נכס. אבל היום יש מקומות שפשוט סוגרים את הדלת.” ולפעמים, הוא מדגיש, זה לא אידיאולוגיה אלא פחד: “אנשים חוששים-. מחרמות, מהפגנות, מתגובות. אז הם מעדיפים לא לקחת סיכון.”
להיות דיפלומט כשדלתות נסגרות
אחרי 35 שנה בשירות המדינה, הוא לא זוכר מצב כזה. “יש דברים שאנחנו חווים היום שלא נתקלנו בהם מעולם.” הוא לא מדבר על ייאוש, אלא על הסתגלות: “אנחנו במקצוע גמיש. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו.”
זה נשמע פשוט, אבל בפועל זה אומר להתחיל מחדש, לבנות קשרים, לחפש ערוצים אחרים, ולפעמים גם להתמודד עם דחייה. “יש מקרים שלא עונים לנו בכלל,” הוא אומר בפשטות. “זה לא דבר שהיינו רגילים אליו.” ובכל זאת, הוא מתעקש: “אני רוצה לפגוש גם אנשים שלא מסכימים איתי. אחרת אין משמעות לעשייה שלנו.”
מאבק על סיפור
מעבר לקשיים היומיומיים, הוא מזהה משהו עמוק יותר, מאבק על עצם הסיפור. “המאבק הגדול היום הוא מאבק על נרטיבים.” לדבריו, קיים ניסיון שיטתי לערער, ולעיתים למחוק, את הסיפור הישראלי והיהודי: “יש ניסיון למחוק את הנרטיב שלנו, ואפילו את הנרטיב של השואה. וזה קורה 80 שנה אחרי.”
זו אמירה קשה, אבל מבחינתו היא משקפת מציאות שהוא פוגש. הוא גם מנסה להסביר את הרקע: עלייה של קבוצות פוליטיות מסוימות, תהליכים דמוגרפיים, והשקעה ארוכת שנים בזירות כמו האקדמיה. ובנקודה הזו, הוא בוחר לא לפשט: “אני מסכים שלא היינו מספיק טובים בהסברה. אבל זה לא רק זה. יש פה תהליכים הרבה יותר עמוקים.”
בין מה שרואים – למה שקיים
ובכל זאת, בתוך התמונה הזו, הוא מזהה פער מעניין: “יש הרבה הולנדים שאין להם שום דבר נגד ישראל, חלקם אפילו אוהדים.”
אז למה זה לא מורגש? “כי הם לא מדברים, ובזירה הציבורית, אם אתה לא מדבר אתה לא קיים.” זה משפט שהוא חוזר אליו שוב ושוב, כמעט כמו עוגן: “אם אתה לא בזירה – אתה לא קיים.” ולכן, מבחינתו, עצם הנוכחות היא לא רק טקטיקה, אלא עמדה: “התפקיד שלנו הוא להיות פה. לא להיעלם.”
הקהילה הישראלית: בין חופש לזהות
כשהשיחה עוברת לקהילה הישראלית, הטון משתנה, הופך אישי יותר, פחות דיפלומטי. “האמירה שאני לא פה בשביל הקהילה הישראלית, היא קצת מיושנת.” הוא מדבר על שינוי תפיסה: לא עוד הפרדה בין “שליחות מדינית” לבין “קהילה”, אלא הבנה שהדברים קשורים זה בזה. “בסופו של דבר, כולנו אחים.”
אבל הוא גם לא מתעלם מהמורכבות: ישראלים לא תמיד מחפשים מסגרות קהילתיות, והקשר עם הקהילה היהודית המקומית לא תמיד מובן מאליו. ועדיין: “החיבורים האלה חשובים. הם נותנים כוח, במיוחד בתקופות כאלה.”
כשפוגשים אנטישמיות בפעם הראשונה
אחת הנקודות הרגישות ביותר עולה כשהוא עולה הנושא של תחושת הביטחון. “אני שומע עדויות על תחושת חוסר ביטחון. עבור הרבה ישראלים זו הפעם הראשונה שהם נתקלים באנטישמיות.” הוא עוצר רגע, ואז מוסיף: “וזה מטלטל.” זו אולי אחת הנקודות שבהן המרחק מישראל מתחדד, לא רק פיזית, אלא רגשית. “יהודי או ישראלי צריך להרגיש בטוח בכל מקום בעולם. אם זה לא קורה, משהו צריך להשתנות.”
בתוך כל זה, המסר שלו לישראלים כאן ברור מאוד: “זה לא הזמן להיעלם ולהתנתק מהזהות שלך.” להפך: “דווקא עכשיו – להתחבר. להיות חלק מקהילה. זה מקור כוח.” זו אמירה שמקבלת משמעות אחרת כששומעים אותה מחוץ לישראל, במקום שבו הזהות היא בחירה יומיומית, לא מובנת מאליה.
יום העצמאות – רגע מורכב
גם יום העצמאות השנה, מבחינתו, שונה. “זה לא יהיה יום עצמאות רגיל.” אבל אולי דווקא בגלל זה, הוא מציע להרחיב את המבט: “צריך לעצור ולחשוב גם על ההישגים. והם עצומים, במדע, בתרבות, בחדשנות.” והוא מדגיש: “אין לנו שום סיבה להתבייש.”
לקראת סוף השיחה, השאלה הופכת פנימית יותר: מהי עצמאות היום? התשובה שלו לא נוגעת לגבולות או לביטחון, אלא לחברה עצמה: “האתגר הכי גדול שלנו הוא פנימי, היכולת שלנו לדבר אחד עם השני.” ובעיניו, זה לב העניין: “עצמאות היא לא רק לשרוד, אלא לשמור על שיח משותף.”
מבט קדימה
כשאני שואלת אותו מה הוא מאחל לשנה הבאה, הוא משיב: “שנוכל לחזור לשגרה. להרגיש בטוחים יותר, כאן ובישראל.” אבל אולי המסר המרכזי של השיחה הזו הוא לא רק על מדיניות או יחסים בין מדינות – אלא על בחירה אישית וקולקטיבית. להישאר. לדבר. להיות נוכחים. לא להיעלם.
כי גם רחוק מהבית – הבית עדיין חלק מאיתנו.
קחו חלק בעשייה של דאצ'טאון!
תרומתכם מאפשרת לנו להמשיך ליצור תוכן איכותי, ליזום פרויקטים קהילתיים ולארגן מפגשים שמחברים בין כולנו.
כל תרומה משפיעה – הצטרפו אלינו ותמכו בדאצ'טאון! יחד נמשיך לבנות קהילה חזקה ומלוכדת.
