פסטיבל אמסטרדם לקולנוע דוקומנטרי, IDFA, הוא אחד החשובים בעולם. השנה הוא מציג שישה סרטים ישראליים.
אלה הם הסרטים המוצגים היום:
"מוחי"
מוחי (מוחמד), ילד פלסטיני אמיץ וכובש לבבות, נולד בעזה עם תסמונת מסכנת חיים ובינקותו הובהל לטיפול בישראל כשהוא מלווה על יד סבו בלבד. מזה שבע שנים מתגורר מוחי בבית היחיד שהוא מכיר – בית החולים תל השומר – ואינו יכול לשוב למשפחתו. הרופאים בעזה ובישראל מסכימים שמערכת הבריאות העזתית אינה מאפשרת טיפול הולם במחלתו וחזרתו של מוחי אל אמו תהווה גזר דין מוות עבורו. מוחי גדל כשהוא לכוד בין שני בתים ושני עמים, ומטופל בבית החולים על ידי יהודים וערבים המתעלים מעל הזהות, הדת והסכסוך המחלק את עולמו. זמן שהייתו בבית החולים אוזל ומוחי וסבו עומדים בפני החלטות הרות גורל. סרטם של רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן.
"ילדי הצללים"
לראשונה חושפים בני דור שני לשואה את סיפורם הקשה. רק עכשיו, אחרי 60 שנה ויותר, הם מעזים לדבר בגילוי לב על ההתעללות והאלימות הפיזית והנפשית אשר חוו מידי הוריהם. תגובתם של הניצולים לטראומה שחוו התבטאה בדפוסי התעללות בילדיהם וכך הפכו מקוֹרבנוֹת הנאצים למקרבנים בעצמם. הסרט מתאר את ההשלכות הרגשיות והנפשיות אצל הגיבורים בני הדור השני כיום. הם חיו בקונפליקט מתמיד; מחד, אמפתיה לסבל שחוו הוריהם, ומאידך, התעללות שגרמה להם פחד ובושה שליוו אותם כל חייהם. רגשות אלה התגברו ביתר שאת כשהפכו להורים בעצמם, תוך חשש מתמיד מפני ההעברה של האלימות, הכאב והזוועה הלאה לילדיהם, בני הדור השלישי.
"המחתרת היהודית"
בשנות ה-80 תכננה המחתרת היהודית לפוצץ את כיפת הסלע, אירוע אשר עלול היה להצית מלחמה כוללת במזרח התיכון. הבמאי שי גל מתחקה אחר אירועי הימים ההם והמצוד של השב"כ אחר המחתרת ויוצר סיפור בלשי הכולל קטעי דרמה וראיונות עם דמויות מפתח. בין היתר מרואיינים חברי המחתרת עצמם, שטוענים כי אין להם דבר להסתיר. הסרט מראה כי גם היום יש קשרים בין אנשי המחתרת לשעבר לבין הזירה הפוליטית הישראלית.
"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"
בשנת 2011, דפני ליף בת ה-25 עוברת לגור באוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב במחאה על מצב הדיור. האקט הסימבולי האישי הופך לתנועת מחאה ציבורית אדירה, שמטלטלת את עולמה של דפני מהיסוד. הסרט מציג תיעוד אינטימי של דפני במהלך המחאה, כפי שנקלט במצלמתו של כתב ערוץ 10 יונתן פיחוטקה, בשילוב עם שידורי חדשות, חומרי יוטיוב וסרטונים שצילמה דפני בטלפון הנייד שלה. בעזרת כל אלה דפני מרכיבה מחדש את הזיכרון שלה, עושה עם עצמה חשבון נפש על חלקה באירועי קיץ 2011 ומציגה את נקודת מבטה הקולנועית על החלום ושברו. זהו סיפור ההתבגרות של אישה צעירה ונאיבית, שלא מוכנה לוותר על זכותה לחלום.
"מוות בבאר שבע"
ב-18 לאוקטובר 2015, בעיצומה של אינתיפאדת היחידים, נכנס מחבל חמוש באקדח וסכין לתחנה המרכזית בבאר-שבע. במשך 18 דקות יאבדו את חייהם חייל גולני עמרי לוי והַבְטום זרהום, אריתראי שהתבצע בו לינץ' כי נחשד בטעות כמחבל. כרשומון מותח, חושף סרטם של טלי שמש ואסף סודרי – דקה אחר דקה – את מאורעות אותו יום טרגי. כך נחשף גם סיפורם של אנשים שנקלעו למקום הלא נכון ברגע הלא נכון, אנשים שחוו פחד ופאניקה. עדויות האנשים שהיו שם באותו יום משולבות בתיעוד האירוע על ידי מצלמות האבטחה הרבות שפרושות בתחנה המרכזית. כך מתקבלת תמונה מפתיעה ומורכבת, שמפרקת את המושג לינץ' כמו גם את היכולת שלנו להבין ולשפוט את מה שקרה באותן דקות גורליות.