צילום תמונה ראשית: שלומי חזן
Voor het artikel in het Nederlands
התמונות שהכרנו כילדים, של אירופאים התומכים בישראל ללא סייג, הולכות ומתמעטות. האם ישנם עוד צעירים שעולים ארצה מתוך תחושת שליחות? התשובה היא כן! מסתבר שבכל דור ודור יהיו יהודים שיבחרו בעלייה. דור ה- Z, דור הצעירים הנוכחי, בהחלט מפתיע לעומת קודמיו. מחקרים שונים מעלים תמונה של דור ששואף שהעיסוק שלו יהיה בעל משמעות ומחפש גם לסייע לאחר. בתקופה שבה רבים בישראל עמלים על דרכון אירופאי.
מבני עקיבא באמסטרדם לצה”ל
דוד מינקו (24) מתל-אביב גדל והתחנך בקהילה היהודית באמסטרדם. הוא למד בבית הספר היהודי ראש פינה, שם גם רכש עברית בסיסית. בהמשך בחר ללמוד בתיכון סנט ניקולאס, שהוא בית ספר לא יהודי באמסטרדם. “אף פעם לא חשבתי שאגור בארץ, אומנם זה במשפחה שלי, כי אחותי עשתה מכינה אקדמאית באוניברסיטת תל אביב, וגם אבא שלי כשהיה צעיר, וסבתא שלי גם גרה תקופה בארץ. אבל בתיכון קצת התרחקתי מזה, מישראל”,
סיפר דוד.
למה התרחקת מישראל?
“במהלך התיכון הרעיון לנסוע לתקופה בארץ עלה, אבל אני לא רציתי. כנראה כי מסביבי היו אווירה נגד ישראל ואנטישמיות. זה השפיע עליי. החברים שלי בתיכון כינו אותי ג’ודה וככה הם זיהו אותי ולכן רציתי להתרחק מזה. השיא היה שבמהלך התיכון ציירו צלבי קרס במקום שהייתי מגיע אליו קבוע לאחר הלימודים והם היו חברים שלי, מבחינתם זו הייתה בדיחה, אני לא חשבתי ככה”.
דוד הגיע לישראל לראשונה במסגרת טיול של תנועת בני עקיבא עם סיום התיכון. לאחר מכן מכן חזר להולנד, אך התוכנית לנסוע לישראל החלה להתגבש במוחו. “ 23 ימים אחרי גיל 18 התחלתי את האולפן. אחרי חודשיים בערך ההורים שלי הגיעו לביקור בישראל וסיפרתי להם שאני רוצה להתגייס”.
הגיוס נקבע לסוף השנה והשאיר לדוד הרבה זמן פנוי. הוא החליט להתנדב כחובש במד”א.
למה בחרת במד”א?
“כי רציתי לתרום ולעזור איפה שאפשר”.
כשהגיע תאריך הגיוס, דוד הגיע תחילה לבסיס מחו”ה אלון (מרכז חינוך והשכלה ע”ש יגאל אלון), שם למד עברית באולפן צבאי, ובמרץ 2017 התגייס לשריון. בשריון שירת בתחילה כטען, ובהמשך גם עבר קורס מפקדים ושירת כמפקד בגדוד 74 של חטיבת ברק. “נהניתי מכל רגע”, הוא מסכם את תקופת הצבא. אחרי השחרור נשאר שנה נוספת בארץ, אך עם התפרצות הקורונה, כמו רבים אחרים שבחרו לחזור לארץ המוצא שלהם, גם הוא חזר להולנד. “היו לי הרבה התלבטויות. לא באמת רציתי לחזור, אבל חזרתי”. בהולנד החל ללמוד לתואר אקדמאי, אבל חש כל העת כי אינו נמצא במקום המתאים לו. “סבתא שלי אמרה לי שלוקח חצי שנה להתרגל חזרה ואני לא התרגלתי, הרגשתי שחסר לי משהו. וכשחזרתי לארץ, שנה וחצי אחר כך, אחרי שלושה ימים בארץ הרגשתי וואו! חזרתי הביתה”.
מה אתה הכי אוהב בישראל?
“בשבילי זה נטו ההרגשה. כיף לי ללכת בערב שישי ברחוב, שעה לפני כניסת שבת, ואני יודע שכולם בבתים שלהם מתכוננים לקראת השבת, אפילו שלא כולם דתיים, ממש כמו שעושים בקהילה היהודית בהולנד. זה מה שעושה לי את זה”.
איך ההורים שלך הגיבו להחלטה להישאר בארץ?
“הם מאוד שמחו, כשאמרתי לאמא שלי שאני רוצה לחזור לישראל, היא בכתה משמחה. היא ראתה שכאן )בישראל( אני הרבה יותר מאושר”.
אנשים שונים, היסטוריה זהה
גם גדעון קיסון (24) מבאר שבע הגיע בעקבות הטיול של בני עקיבא לארץ. “תמיד רציתי להיות לפחות שנה בארץ, כמו האחים שלי. גם ההורים שלי נסעו לשנה בארץ אחרי התיכון, זה היה משהו שהיה לי די ברור”, אומר גדעון, השלישי מבין ארבעה בנים במשפחת קיסון. כל ארבעת הבנים מתגוררים כיום בישראל.
מה התגובה של ההורים לכך שכולכם מתגוררים בארץ?
“הם שמחים, ברור שהיו רוצים להיות קרובים אלינו, אבל הם גם אוהבים את הארץ ממש והם שמחים וגאים”.
האהבה לארץ הגיעה מהבית?
“זה לא שאני זוכר שבבית היה דיבור על ציונות. זה משהו עדין יותר, שכיף פה בארץ”.
בדומה לדוד גם הוא גדל בקהילה היהודית באמסטרדם ולמד בבית הספר ראש פינה. בהמשך למד בתיכון היהודי מיימונידס. “הגעתי לארץ באוקטובר 2016 , עשיתי קורס תכנות של חצי שנה, ועבדתי קצת אחרי זה. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להישאר, ואם אני כבר נשאר אז אתגייס לצבא”. והוא אכן התגייס לחיל הים ושירת על ספינת דבור.
איך היה עבורך השירות הצבאי?
“היה לי קשה, לא היה לי פשוט”.
מה לא היה קל?
“הבדידות, אבל לא בדידות של אתה מרגיש לבד כי ההורים שלך לא פה. זה להיות במסגרת שאתה שונה בה מכולם, זה כמו שהייתי מרגיש לבד אם הייתי גר בהולנד ולומד במאסטריכט אולי. זו לא הייתה בדידות עצובה, כי היו חברים בסופ”שים ויש את החיים שלך ואתה יודע שאתה עושה משהו חשוב, אז בסוף מאוד נהניתי. היה לי מאוד מעניין, זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים”.
יש אנשים שנשארו חברים שלך מהצבא?
“זה אולי הדבר הכי קשה, הציפיות שכולם בונים לך: שאתה הולך לפגוש את החבר הכי טוב שלך כי אתם כל היום ביחד בספינה. שאתה תתחבר להרבה אנשים ושכולם יאהבו אותך ויזמינו אותך לשבתות. גם הישראלים פה עוברים חוויה קשה וגם הם בני 18 . קשה להם להבין את המצב שלך וגם לא רציתי שיתייחסו אליי כמישהו מיוחד. בסוף מאוד נהניתי, לא סבלתי שנייה, היה לי שירות משמעותי וכיף. החברים שנשארו לי מהצבא הם מהמסגרות סביב הצבא – הבתים של החיילים הבודדים והאולפנים”.
בתום השירות החליט גדעון להישאר בישראל. “בעצם החלטתי כבר לפני הצבא שאני רוצה להישאר. מה שאני אוהב בארץ זה את קיבוץ הגלויות הזה. האנשים הכי רחוקים פיזית בעולם, הם הכי קרובים אליך, ההיסטוריה שלהם כל כך דומה לשלך. אין יותר משמעותי מזה, מישהו שאתה לא מכיר שאתה יכול כל כך מהר להתחבר אליו”. אחרי השחרור עבר להתגורר בבאר שבע, והחל ללמוד הנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת בן-גוריון. במהלך הלימודים גדעון עשה צעד כל-ישראלי נוסף, והקים יחד עם אחיו נדב חברת סטארט-אפ. החברה נקראת ריברסייד והיא מתמחה בהקלטת פודקאסטים באיכות אולפן מכל מקום, באמצעות אפליקציה. החברה מונה כיום כשבעים עובדים
הפזורים במספר מדינות בעולם. למרות שהפסיק את לימודיו כאשר הקים את החברה, הוא החליט להישאר ולהתגורר בבאר שבע, מפני שהקהילה שבנה סביבו חשובה לו מאוד. “החיים פה הם הרבה יותר הרפתקניים, כל יום מרגיש פה כאילו הכול יכול לקרות ואני אוהב את זה ממש”.
מה למשל יכול לקרות?
“אתה פוגש מישהו שאתה מכיר במקום הכי הזוי שאתה יכול לדמיין. אתה מתחיל לדבר עם אנשים ויש להם להם סיפורי חיים מאוד עניינים שקרובים לשלך, למרות שהם בני שישים, כי גם הם עלו לארץ, ממרוקו למשל. אתה יכול להזדהות עם אנשים הכי זרים ומוזרים, הם יכולים להיות החברים הכי טובים שלך וזה מה שהופך מקום למיוחד. קהילה אמיתית”.
ההורים היו בהלם
יערה נודלר (20) מכפר סבא נולדה בישראל לזוג ישראלים. המשפחה עברה לגור בהולנד כשהייתה ילדה. “אמא ואבא שלי היו קצינים בצה״ל ואחרי השחרור הלכו לעבוד בהייטק. כשהייתי בת שלוש עברנו למאסטריכט, לתקופה שהייתה אמורה להיות שלוש שנים. אחרי שנה נולדה אחותי הקטנה ומאז נשארנו כבר בהולנד. ישראל תמיד הייתה חלק מאוד חשוב בחיים שלי ובחיי המשפחה. בבית דיברנו רק עברית, ביקרנו בארץ לפחות פעם בשנה, ראינו
טלוויזיה ושמענו מוזיקה בעברית. למרות שזה היה ברור שאנחנו לא חוזרים לישראל בקרוב, ישראל תמיד הייתה חלק חי ונושם בבית”.
ביום הולדתה ה-18 עלתה יערה עם כרטיס לכיוון אחד – ישראל. יערה עלתה ארצה במסגרת גרעין צבר )ראו מסגרת(. תחילה הגיעה לקיבוץ מלכיה בצפון, לתקופה של כחצי שנה, שבמהלכה השלימה את תהליך העלייה ואת לימודי האולפן. לאחר מכן התגייסה ושירתה כמש"קית ת”ש בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה.
מה היה היחס לעלייה לישראל במשפחה?
“ההורים שלי בעיקר היו בהלם. אחי הגדול אף פעם לא דיבר על זה כמשהו שהוא ראה את עצמו עושה, ולכן הייתה ציפייה שגם אני לא אעשה את זה. אני חושבת שההורים שלי היו מבולבלים אבל הם תמיד רצו שאני אעשה מה שעושה לי טוב. הם תמכו בי אבל אני חושבת שלפעמים אמא שלי עדיין תוהה למה עשיתי את זה.”
כחודש לפני הגיוס, חוותה המשפחה אסון נורא. אביה של יערה נפטר ממחלה ואמה ואחיה נותרו לבדם בהולנד.
היו לך מחשבות לחזור בעקבות הפטירה של אביך?
“התחלתי את תהליך העלייה כשהמחלה שלו אובחנה, בשיחה משותפת עם ההורים החלטנו שלא לדחות את הנסיעה. זה גרם לכך שעליתי לארץ במהלך תקופת המחלה וחזרתי בנובמבר 2019 כשהמצב שלו התדרדר. כחודש לאחר מכן הוא נפטר, ואז חזרתי עם אמא לארץ להתגייס”.
מדוע החלטת להישאר בישראל לאחר השחרור?
“כרגע אני פה כי טוב לי להיות פה. החברים שעלו איתי לארץ (הגרעין שלי) והחברים והחברות שצברתי לאורך השירות זה חלק בלתי נפרד ממני עכשיו. אני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר. תמיד אמרתי שכל עוד יהיה לי טוב בארץ אני אגור פה, וכרגע טוב לי”. מאז השחרור מתגוררת יערה בדירת שותפות עם חברותיה ומתכננת לעבוד עם ילדים.
האם כישראלית מלידה, הרגשת שהיה לך קל יותר להתאקלם?
“כן ולא. זה מאוד מורכב. כמישהי שגדלה בהולנד, התרבות היא מאוד שונה. התרבות הישראלית שהגעתי איתה, עם אבא מושבניק ואמא ירושלמית, היא אחרת ממה שאני רואה פה היום. אפילו אוצר המילים שלי הוא שונה ולא מעודכן. מצד שני גדלתי עם אותן תוכניות טלוויזיה ישראליות ומוזיקה ישראלית. למשל צפיתי בכל הפסטיגלים בעבר, ולכן היה לי קל להזדהות עם חברות מקומיות בצבא. היה לי קשה למשל להתרגל לאכול את הארוחה העיקרית והבשרית בצהריים ולא בערב כמו שנהוג בהולנד”.
מה את הכי אוהבת בארץ?
“את האוכל” היא אומרת וצוחקת, “וחוץ מזה, יש פה משהו באנשים שלא תמצאי בשום מקום אחר”.
איזה משהו?
“למשל היינו צריכות לעבור דירה, וכל הרהיטים ומוצרי החשמל לדירה הגיעו מאנשים שהתנדבו לתרום לנו אותם, והם אפילו התנדבו לעזור לנו להעביר את הכול”.
קהילה אחת גדולה
האם אפשר למצוא מכנה משותף בין הצעירים אשר בוחרים לעלות מהולנד לישראל במאה העשרים ואחת? מהו הדבר העיקרי אשר מושך אותם לישראל וגורם להם לרצות להישאר בה? גדעון, בפרפרזה לפרסומת ששמע פעם, מציע את ההסבר הבא: “בהולנד יש לך חברים, אבל בישראל זה משפחה”. נראה שמה שהם מוצאים פה היא תחושה של שייכות, והיא זו שגורמת להם להישאר כאן, גם במחיר של ריחוק מהמשפחה בהולנד. דוד מסכם את ההבדלים במילים הבאות: “בהולנד גדלנו בקהילה יהודית, וגם היום אנו חיים בקהילה יהודית − רק הרבה יותר גדולה”.
גרעין צבר
הפרויקט מציע מסגרת ארגונית-חינוכית לבני ובנות נוער ישראלים יהודים בגילי 18 עד 24 , השוהים עם משפחותיהם ברחבי העולם. עם הגעתם לישראל נקלטים חברי הגרעין בקיבוץ מאמץ, המשמש להם כבית חם ותומך לאורך כל השירות הצבאי. בשלושת חודשי השהות הראשונים בארץ עוברים חברי הגרעין תהליך של קליטה ומיון בצה”ל, לומדים עברית באולפן )אלו הזקוקים לשיפור ברמת השפה(, מטיילים בארץ ולומדים על המדינה ועברה.
כמו כן, עוברים חברי הגרעין סמינרים של הכנה רגשית וחברתית, לומדים על הנעשה בארץ מבחינה פוליטית ותרבותית ועורכים היכרות עם הצבא. כל זאת נעשה על מנת לגשר ככל הניתן על הפער בינם לבין בוגרי מערכת החינוך הישראלית. במשך כל השירות מלווה תנועת הצופים את חברי הגרעין ומסייעת להם בנושאי זכויות עולים, עבודה ולימודים.
