יום שני היום, ה 21/07/14. אני מתארח אצל אחותי, פזית, בזכרון יעקב. יושב על המרפסת ב"חלומות זכרון" ומנסה לחשוב על
לאחר שנה וחצי של מגורים בעיר התעלות היפה, אני באופן רשמי יודעת 'איין ב'ייצ'ה מיר' על הולנד ועל החיים כאן.
כישראלים דוברי עברית שחיים בהולנד, באיזה שפה אנחנו משתמשים כדי להביע רגש? באיזה שפה ניתן שמות חיבה לאנשים? באיזו שפה תשתרבב
מעיל. פונצ'ו. צעיף. כובע. גופיה. מטריה. ומשקפי שמש. וכל זה בתיק שכבר אי-אפשר לסגור. וכל זה כפול בשביל בייבי חן.
תכשירי הקוסמטיקה מבטיחים לנו עור פנים חלק שישווה לנו מראה מטופח ואסתטי בהמון כסף, אבל מה שחברות הקוסמטיקה לא מספרות
אחד האלמנטים הקשים לנו כישראלים בהולנד הוא הניתוק והריחוק מהבית, מהמוכר, מהמשפחה, מהטעמים והאוכל. השורשים לנו כישראלים בגולה מתבססים הרבה
איפה התנור? אין מקפיא? איך מכניסים סיר למיני בר הזה? ולמה החלון במטבח לא נפתח, אף אחד לא מטגן כאן???
תינוק, מה הוא יכול לעשות? ולמה אנחנו מדברים לתינוקות כמו אל תינוקות? על פניו נראה שמלבד להפוך את עולמנו בין