בערך שלוש פעמים בשנה משכירים אולם במרכז קהילתי בעיר, מתארגנת קבוצת נשים ממדינות שונות אשר גרות באזור (ליידן) וכל אחת מגיעה עם שקים של ביגוד / צעצועים / ספרים שכבר לא בשימוש ומחליפים, סוג של שוק תן וקח או במילים פשוטות: שופינג בחינם! מביאים כיבוד ויין והנה ערב נשים אולטימטיבי. בסוף הערב מה שלא נלקח מועבר לתרומה למשפחות נזקקות. בקיצור ווין ווין ווין סיטואשיין (משולש), אני נפטרת מדברים ישנים ומפנה אנרגיה בארון, לאחר מספר שעות האנרגיה בארון מתמלאת שוב באנרגיות חדשות שמגיעות מתרבויות שונות והוווין השלישי הוא כמובן התרומה.
אז לפני כמה ימים היה ערב שכזה… הכנתי שלושה שקים, הראתי לבן זוג בגאווה וצייצתי אתה בטח גאה בי (רק הוא יודע איזה תהליך נפשי קשה אני עוברת בכל פעם שאני צריכה לשחרר כמה סוודרים עתיקים. לא פעם חזרתי הביתה עם בגדים שאמורים היו לעבור לאימוץ ולא עמדתי בפרידה). הוא לא מתרגש, עדיין לא יכול לומר הללויה, נחכה ונראה קודם עם מה תחזרי. טוב, חייבת להודות שהוא לפעמים הוא צודק (מזל שהוא לא מבין עברית ולא קורא את מה שאני כותבת פה).
הגעתי למקום אחרי ארוחת ערב בכדי לא להגיע מורעבת ולמצוא את עצמי כל הערב מנשנשת, במקום להתרכז במשימה של מציאת הדברים השווים ראשונה ולהעביר אותם לבעלותי.
במבט ראשון כשמסתכלים מסביב ההרגשה היא כי הג
עתי לשוק פשפשים מקורה, אבל זה לא מה שירתיע אותי! במשך השנים הצלחתי לפתח ראדר שיכול לסרוק כל חנות בגדים, שווקים או במקרה הזה שולחונות עם פיסות בדים עליהם שמצליח להתביית על האובייקטים המעניינים.
בקטגוריית הילדים / תינוקות אכזבה גדולה, כלום. במידה של הבן היו רק חצאיות ושמלות עם מלמלה ובמידה של הבת מצאתי רק מכנסי ג'ינס עם קרעים לא אופנתיים בעליל.
עברתי לנשים, מי היה מאמין, נגלו אל עיניי מספר אוצרות ואפילו במידת הפטיט שלי, אני משתדלת להעמיס לשקית בעדינות בכדי שלא ישימו לב לטירוף שאחז אותי, אני מדיי פעם מגניבה מבט מסביב ואז מיד ממשיכה בחיפוש. איזה סיפוק. היה שווה לצאת מהבית ב-4 מעלות גשם.
נהייתי רעבה…
צריכה הפסקת אוכל, בדרך לעוגות אני רואה בימבה שתתאים בול לילד ועליו פתק עם שני שמות, שאלתי למה השמות אז נאמר לי שכל מי שרוצה את הבימבה רושמת את השם שלה ולאחר מכן מתבצעת הגרלה. כמובן שהוספתי את השם שלי מיידית. אחד השמות הופיע על עוד מספר חפצים, (לבחורה הזאת יש עיניים גדולות, רוצה הכל בלי בושה, שאפו). כאילו היא קראה את מחשבותיי ומספר דקות לאחר מכן השם שלה נמחק מהבימבה. נשארנו רק האוסטרית הסנובית ואני. מארגנת הערב לוקחת על עצמה את התפקיד של הטלת המטבע, המתח בשיאו … היא מסתכלת עליי, אני מסתכלת חזרה, אנחנו מסתכלות על המטבע שממריא למעלה ונופל.
רצה הגורל ואני מקבלת בעלות על הנכס, היה מרגש, (לו הגורל היה לצידי גם כשקניתי כרטיס ללוטו. לא נורא, בכלל לא שומרת טינה). האוסטרית שלחה אליי מבט מבעית, התחלתי להתנצל (על-מה ולמה אין לי מושג), אפילו אמרתי שאם זה לא יתאים לקטן שלי אצור איתה קשר ואתן לה אותו, היא סיננה שזה לא יהיה רלוונטי כי היא חוזרת לאוסטריה בעוד מספר ימים. חשבה אולי שאוותר … היא בעצם צריכה להגיד תודה שחסכתי לה עודף משקל. אני בטוחה שגם באוסטריה היא תוכל למצוא בימבה.
שאר הערב עבר יחסית על מי מנוחות (לא ארחיב על האנגליה שביזבזה לי דקות ארוכות בשמיעת סיפור חייה והצלחותיה בתחום הרפואה באנגליה לעומת הראש הקשה של ההולנדים בלה, בלה, בלה … התעייפתי).
מה שכן, לקראת סוף הערב קיבלתי טיפ יקר ערך ממארגנת הערב שאני מוכנה לשתף פה בכדי שתיקחו זאת לתשומת ליבכם:
מסתבר שהכל טוב ויפה עם כל הציוד שנותר ועובר למשפחות נזקקות, אבל אם תשאלו אותם, מה באמת חסר להם זה…
תחתונים!!
כן, תחתונים, מכיוון שזהו הדבר האחרון שמישהו חושב להביא לערב החלפת בגדים או בכלל לתרומה, הם נמצאים בחסך.
אז בפעם הבאה שאתם מכינים את השק לתרומה לא לשכוח את ה….
ואני, אני חזרתי הביתה עם שקית אחת גדושה. ובימבה.
