זוגיות ישראלנדית – איך עושים את זה?

לכבוד ט"ו באב, כמה זוגות ישראלים-הולנדים נותנים לנו הצצה לחייהם הזוגיים הרב-תרבותיים ומגלים שהיעדר שפת אם משותפת הוא לפעמים דווקא יתרון. ואיך קשורים עומר אדם ואנדרה האזס.

"לא צריך לצעוק, אני יושב מולך", הוא מסמן לי עם היד בעדינות להוריד את הווליום.

"אבל אני בכלל לא צועקת, מה אתה רוצה", אני עונה ותוהה אם לכל ההולנדים יש בעיות שמיעה מוזרות כאלה, שגורמות להם לשמוע צלילים רמים, או רק ההולנדי שלי רגיש כל כך. ולמה הוא חושב שאני עצבנית כשאני בסך הכל מנסה להסביר משהו שחשוב לי, ולמה הטון שלי מלחיץ אותו, ולמה הוא חושב שאני חסרת סבלנות, ולמה הוא מחמיץ פנים כשאני מסננת כוסססאומו, ובכלל – זה בגלל שהוא הולנדי ואני ישראלית, או פשוט מפני שהוא זה הוא ואני זו אני?

מכיוון שכולנו תבנית נוף מולדתנו, כנראה שלעולם לא נוכל לעשות לחלוטין את ההפרדה בין האופי שלנו לתרבות שלנו. בני זוג רב-לאומיים/תרבותיים/לשוניים נדרשים, כמו כל זוג אחר, להתמודד עם החצי השני, על משוגותיו האישיות, ובו זמנית גם עם שפתו השונה, עם הרגליו התרבותיים המוזרים, ועם העובדה שהוא חושב שגבינת גאודה היא אב מזון ומחית תפוחי אדמה היא ארוחת ערב לגיטימית.

        עוד על אהבה בדאצ'טאון:

• מילון האהבה ההולנדי (כולל פלוצים וקרקרים)
• בדרך לחתונה (ההולנדית) עוצרים בטייק-אוויי 
• אהבה ישראלנדית

אצלי או אצלך?

שני זוגות הולנדים-ישראלים הסכימו לחלוק איתנו כמה תובנות וסיפורים מחייהם הרב-תרבותיים. שירה גור-זאב, מהנדסת בניין בת 28, ודניס דה קונינג, בן 29 מנהל לקוחות בחברת IT, הכירו לפני שנתיים בנופש במקסיקו, והיום הם מאורסים. לפני שנה עברה שירה להולנד וכיום הם מתגוררים בווייכן שליד ניימכן. אבן הנגף הפוטנציאלית הראשונה היא כמובן סוגיית ה"אצלך או אצלי?", כלומר, איפה לגור. באופן נוח למדי, שירה התעניינה עוד לפני ההיכרות עם דניס לגבי רילוקיישן ורואה רק בעתיד הרחוק שלה מגורים בישראל. דניס בדיוק להיפך – תמיד דמיין את העתיד הרחוק שלו במדינה חמה על שפת הים, אך כרגע מעוניין להישאר בהולנד. עם זאת, הם מציינים שהמעבר של שירה היה תלוי בכך שדניס יישאר פתוח לאפשרות העתידית שיום אחד הם יגורו ביחד בישראל.

במקרה של אביעד פז, 32, ומריין רנזיק-פז, 31, העניין היה פשוט אף יותר. אביעד חי כבר שמונה שנים בהולנד כשמריין הבנקאית נכנסה לבית הדפוס שאותו הוא מנהל באמסטרדם. אחרי המפגש הראשון הם מצאו זה את זה בטינדר, ולדבריהם, "מאותו יום הכל הלך כמו קסם". לפני שלושה חודשים התחתנו.

לא דיברנו עוד על אהבה

הסוגייה האקוטית השנייה היא בדרך כלל השפה. שירה ודניס מדברים ביניהם הולנדית, "או לפחות משתדלים". שירה למדה בשנה האחרונה הולנדית באוניברסיטה ודניס למד עברית באופן עצמאי ולא מזמן אף התחיל ללמוד אצל מורה פרטית. גם אביעד ומריין עושים מאמצים הדדיים בתחום הלשוני. "אנחנו מדברים בעיקר אנגלית בינינו, אבל אנחנו מנסים לשלב זאת עם מילים בהולנדית ובעברית", הם אומרים. ומהן שיטות הלימוד המובילות? "אביעד מתאמן בהולנדית בהאזנה למוזיקה של אנדרה האזס, ומריין לקחה כמה שיעורים בעברית וחייבת להקשיב לעומר אדם…".

למי שאיכשהו לא יודע, אנדרה האזס (Andre Hazes) היה זמר הולנדי פופולרי ביותר בשנות ה-70, שהתמחה בעיקר בז'אנר levenslied, "שירים מהחיים", כלומר בלדות פולק קורעות לב על אהבה, געגועים וקשיי היומיום. בקיצור, מעין שלמה ארצי. הנה שיר אהבה מפורסם מאוד שכתב האזס לאשתו, "היא מאמינה בי":

ולא נקפח גם את עומר אדם שלנו, שנוסע עד דימונה לאהובתו (שהרי יש ישראלים שדימונה עבורם רחוקה עוד יותר מהולנד…):

יש מי שחושבים שהיעדר שפת אם משותפת הוא מכשול בדרך להבנה הדדית תקינה וזורמת. אבל שירה מאירה זאת באור אחר וחושבת שהבדלי השפה דווקא עשויים לקרב בין בני הזוג: "אם אנחנו רבים או סתם עצובים אנחנו מדברים באנגלית ואז מסננת המילים צפופה יותר מאשר בשפות האם. מה שגורם למה שאומרים להיות יותר ענייני ומחושב". כלומר, הצורך להשתמש בשפה זרה יוצר השהיה שיכולה לתרום להרגעת הרוחות ולברירת המילים. ולא רק בעידנא דריתחא. מנגנון ההשהיה הזה פועל גם כשרוצים להסביר זה לזה רעיונות ומנהגים שהתרגלנו אליהם מילדות. פתאום הדברים אינם כה מובנים מאליהם. מדוע בעצם לצום ביום כיפור אם בשאר השנה אפילו לא שומרים כשרות? אולי ברית מילה היא באמת מנהג שאבד עליו הכלח? האמנם הולנדים סובלנים כל כך? והאם יכול להיות שפפרנוטן (pepernoten) זה בעצם ממש מגעיל?

בקיצור, הצורך להסביר לאחר את שפתך ותרבותך מביא אותך עצמך לבחון מחדש את הידע והנחות היסוד שלך. וכאן נוצרת הזדמנות ליצירת תרבות זוגית ומשפחתית משותפת שלא נסמכת על הרגלים אוטומטיים. נוספת לכך העובדה שלפחות אחד מבני הזוג רחוק מהמשפחה ומהחברים, ומהמסורות שלהם. כך שביום שישי בערב לא הולכים לארוחה אצל ההורים ובשבת לא הולכים לים עם החבר'ה. צריך להחליט ביחד מה עושים.

שוק ב"על האש"

הבדלי הרקע והתרבות הם כמובן לא רק הזדמנות ליצירה אלא גם מקור לקשיים. האם השוני מפריע לפעמים לזוגיות או דווקא מקרב?

שירה ודניס: "דניס טוען שהאופי של שירה חזק מאוד, עצמאי ומושפע מהשירות הצבאי, מה שגרם לו להתחבר אליה יותר מלהולנדית הממוצעת. אבל לפעמים הוא חושב שזו גם הסיבה שהיא עקשנית. שירה חושבת שדניס לפעמים יותר מדי פוליטקלי קורקט וצריך לדבר קצת יותר בחופשיות עם אחרים, לרבות עם המשפחה שלו".

אביעד ומריין: "אנחנו שונים מאוד ובו זמנית דומים מאוד. אולי זה מה שגורם לנו לאהוב. אנחנו לומדים זה על זה כל יום – ויש הרבה מה ללמוד. אנחנו מאמינים שהאתגר שמציבה התרבות השונה הופך את הכל למעניין הרבה יותר".

יש כמובן גם מצבים משעשעים או מביכים. בפעם הראשונה שמריין באה לבקר בארץ חבריו של אביעד הכינו לשניים הפתעה ישראלית וערכו לכבודם "על האש" חגיגי, כולל מוזיקה רועשת וודקה בשפע. מריין הייתה בשוק. ואילו אביעד זכה לחוויה ברבנטית אמיתית – חגיגות הקרנבל. שירה התנסתה בשוני בשפת הגוף. היא הייתה מסמנת לדניס "חכה רגע" בתנועת היד המקובלת עם הצמדת האצבעות לאגודל, עד שהבינה שזה לא אומר כלום. דניס חווה אינטימיות ישראלית מהי כשהתקשה להבין מדוע המוכרת בחנות הבגדים בנתניה שואלת אותו שאלות על טיב מערכת היחסים שלו ואיך הוא מתמודד איתה.

ותמיד יהיו דברים שקשה להסביר. לשירה קשה להסביר לדניס מהי פטריוטיות ואהבת המדינה. לדניס קשה להסביר לשירה איך להיות אובייקטיבית בנושאים שקשורים לישראל או בסוגיות דומות. מריין מנסה להסביר לאביעד איך לצאת לפאב ולשתות עשר בירות כמו הולנדי אמיתי. אביעד מנסה להסביר למריין שאם ישראלים עונים בצעקות זה לא מפני שהם כועסים, אלא מפני שבישראל כולם צועקים…

אז כנראה זה לא רק ההולנדי שלי שרגיש לצעקות. מוזרים ההולנדים האלה. בכל זאת אני מחבבת אותו, בכל השפות.

ט"ו באב שמח, בעברית ובהולנדית, ואם יש לכם טיפים לזוגיות רב-תרבותית/לאומית/לשונית, כתבו לנו בתגובות.

הדפסה