הקליפ החדש של להקת שמֶמֶל "ברלין", הצליח להחזיר לסדר היום את הדיון בשאלת הלגיטימיות של היורדים מהארץ לעזוב את ישראל. הקליפ בו נראים ישראלים לשעבר רוקדים עם שמות הערים אליהן עברו (ביניהם גם ישראלים מהולנד), הצליח לעורר את קצפם של לא מעט אנשים בישראל שטענו כי התנהגות היורדים המחויכת מתפרשת כ"התרסה". סולן הלהקה, דרור ויידמן מסביר בשיחה עם מורן זליקוביץ' , כתבת דאצ'טאון, את השקפתו על "ברלין", על ירידה מהארץ ומדוע הטלאי הצהוב נכנס לשיר.
את להקת שמֶמֶל הכרתי בשיטוטים ברחבי ישראל. בעבר יצא לי לראות אותם בהרכב של 11 נגנים באחד הקיבוצים בארץ ובפעם אחרת נתקלתי בהם מופיעים בשוק הפשפשים בתל אביב.
הלהקה החלה את דרכה בשנת 2007 בתל אביב ושיתפה פעולה עם אמנים שונים כמו גורי אלפי, קובי אוז, אפרים שמיר, אבי גרייניק, תומר שרון ודודו זר (שעזב באחרונה את ישראל לטובת לוס אנג'לס).
אבל את עיקר תשומת הלב אליה, משכה שמֶמֶל דווקא לאחרונה כשיצאה עם השיר "ברלין" המכונה בישראל "שיר היורדים המאושרים".
הסיבה לכינוי הספונטני של שם השיר היא בשל הקליפ רווי החיוכים והריקודים מצידם של אותם יורדים, קליפ שגרר עימו דיון סוער ברשתות החברתיות ותוכניות הבוקר עם חיצים המופנים כלפי אלה שבחרו לעזוב את הארץ.
אבל לא רק הקליפ שמכיל ישראלים מרקדים עם שלטים ברחובות אירופה עורר את קיצפם של ישראלים רבים.
בימים אלה כשמאבק על מחיר המילקי, תוך השוואה בין מחירו בארץ לחו"ל, מחליף את מאבק הקוטג' מלפני שנתיים והדיון על יוקר המחיה בישראל עולה שוב על סדר היום, הרי שגם מילות השיר עצמן הצליחו לעצבן לא מעט אנשים.
"אנחנו היורדים מישראל נתפסים בעיני האנשים בארץ כמאושרים, כמו בקליפ "ברלין"?" אני שואלת את סולן הלהקה ומחבר השיר, דרור ויידמן.
"יש סיבה למה אנשים חושבים ככה ויש גם סיבה מדוע הקליפ קיבל את שם 'שיר היורדים המאושרים'. זו למעשה טעות שלי" מסביר ויידמן. "לא חשבתי עד הסוף כשהעליתי את הרעיון לקליפ הזה עם השמות של המקומות בהם גרים ישראלים לשעבר", הוא מתנצל.
"אמרתי לחברי, יניב רווה, שנצלם אנשים שגרים בחו"ל עם שלטים. הוא התנגד ואמר ' לא, זה יהיה משעמם, אולי שישירו את השיר? נעשה שירקדו קצת, זה שיר קצבי '. אני בכלל התכוונתי שיהיו קצת ריקודים בסוף אבל העורך שילב את הריקודים לאורך כל הקליפ כדי שיהיה קצבי ו'פאן'. בסוף יצא מזה : 'תראו את הישראלים רוקדים ברחובות אירופה בהתרסה כמה טוב לנו' וכל זה בגלל עניין אומנותי".
ויידמן מסביר שגם מאבק האוהלים לפני כשנתיים, היה אחד הגורמים שהניעו את כתיבת השיר מלכתחילה לצד הלך הרוח הכללי שבו , שחברים רבים מסביב ועוזבים את ישראל.
"המפיק של האלבום עזב תוך כדי עבודה ויש לנו שני שירים להשלים בשלט רחוק. הוא עזב לברלין עם אשתו האיטלקיה בגלל האזעקות.
כל השיר התחיל מזה שהמון אנשים סביבי דיברו על מעבר לחו"ל. זה. חבר שגר בכרם התימנים הציע לי לעבור לשם. הוא חזר מברלין ואמר שנחמד שם וזול, אפשר להתקיים על משכורת נורמלית.
ככה נולד הרעיון של 20-30 חבר'ה, שנעזוב יחד כמו "קיבוץ" ולאט לאט קלטתי שהמון אנשים נוסעים מפה, אנשים שנטועים בארץ. זה גרם לי להתחיל להרהר בשאלה מדוע זה מעורר כל כך הרבה רגשות נגדם".
השיר עצמו הוא למעשה סאטירה?
"הפזמון עצמו סאטירי: 'ברלין, ברלין גם אם אשכח את יד ימיני (בשיר הם לא אומרים ימיני, הם אומרים ימין (לפי דעתי) את תחכי לי שם לעולמים, שנשוב אלייך. רייכסטאג של שלום…'.
ירושלים היא הסמל היהודי. את ירושלים והמשפט התנכ"י אני מכליל על ברלין. כיפת הזהב ורייכסטאג מתערבבים יפה.
מצחיק אותי שיהודים שנחשפים לברלין הציגו אותה כירושלים או כמקום שיש לערוג אליו, כי אין באמת כיסופים לברלין, עוברים לשם כי זה זול. אם במנהטן היה זול יותר היה גל נהירה של ישראלים למנהטן".
ומה לגבי השימוש בטלאי הצהוב במשפט המתייחס למנהיגים בארץ: "כל פעם שהם פותחים את הפה הם עונדים לי מחדש את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד, כמו פרח בדש"?
"הטלאי הצהוב הוא דימוי לזה שאנחנו, או המנהיגים שלנו, עדיין מתעקשים לסמן את עצמינו כשונים. טורחים להזכיר לנו שוב ושוב שבכל מקום שנלך אליו אנחנו נהיה יהודים, נרדפים ושנואים , שטורחים להזכיר את השואה שוב ושוב כשנוח לנו, עד לביזוי הזכר שלה ושל הניצולים", מסביר ויידמן.
"לא מתייחסים אליה רק כאל טרגדיה נוראית שעברה על בני אדם ספציפיים, אלא פשוט כ"קלף" ג'וקר בכל ויכוח שלא יהיה. כמו דוד ליאו של ג'רי סיינפלד, שחושב שאם הטבח לא טיגן מספיק את ההמבורגר שלו אז הוא מיד 'אנטישמי'. השואה היא דבר נוראי, היא טראומה שהמון אנשים (ואני ביניהם) נושאים איתם. לא צריכים לטחון אותה עד דק, לא צריכים להתהדר בה כמו כתר בכל מקום שבו יש ויכוח על ישראל. צריכים לשמור עליה כלקח אוניברסאלי, וה"שימוש" הזה הוא שהביא אותי ל"זרוק" את הטלאי הצהוב פנימה לטקסט".
למה החלטת להציג דווקא את "ברלין" כהמקום שמייצג את היורדים מהארץ?
"החלטתי לכתוב על ברלין, כי הדיבור הוא על ברלין", הוא מסביר. "אני מתעסק בנושאים שעל סדר היום. לפני כן כתבתי את השיר על המשקה עראק. ברלין היא המשך לעארק שהיה בכותרות בתור המשקה הזול שנהיה יקר וברלין הפכה להיות המקום אליו נוסעים כי הוא זול יותר. חוץ מזה, זה התלבש לי יפה על המשפט עם היורו".
"כל אחד מכיר מישהו שגר בחו"ל. כשמישהו אומר שבן דוד שלו הלך לעגלות בארצות הברית ונשאר 7 שנים לעשות כסף, זה נשמע לאנשים בארץ הגיוני. אבל בן אדם תל אביבי – שמאלני, שנסע לאירופה נתפס שכנראה 'הוא נסע לשכב עם זרים ולהתבולל', כי אין שום סיבה אחרת.
יש פוליטיזציה גם בגיאוגרפיה: אם מישהו עבר לשם, לברלין, הוא בוגד! ואם עבר ללוס אנג'לס 'זה בסדר'. יותר מזה, מי שעובר ומתלונן על מצבו הכלכלי הוא 'לא טוב' אבל לעבור כדי לעשות קופה או "מכה" במקום אחר 'זה טוב'. זו הסמנטיקה של הכל."
ויידמן לא מאמין שהשיר שלו יעורר את המחאה הבא. "שירים לא משנים מדיניות" הוא קובע. "אמנות היא כלי לרגשות ותחושות שקיימות בציבור לנתב את המציאות. השיר הזה מעמיד במרכז שאלה שמעסיקה המון אנשים על החיים שלנו פה ומפרקת טענות. לדבר על התכל'ס בלי הצהרות של בגידות או לא בגידות".
במקור, תוכנן השיר להתפרסם בחודש יולי, אלא שאז התחילה מלחמת "מבצע צוק איתן" והפחד מפרץ ביקורת כלפי מה שמתפרש כ"בגידה במולדת" המלווה מאורעות מסוג זה הוביל לשחרורו רק כחודשיים מאוחר יותר.
" כתבתי את השיר לפני שנה בנובמבר כשכל העניין עלה לכותרות, וגם כמחווה לאריק איינשטיין, לפני שנפטר. ואז פרצה המלחמה. מאד חששנו להוציא אותו אחרי המלחמה בטח שלא תוך כדי, בגלל הגל הפטריוטיות שהיה אז בארץ. כשהחלטנו לפרסם היו חששות. הנחתי שיגיבו לעניין ופחדתי שיתקיפו אותם, את היורדים".
כשהשיר פורסם לבסוף, הוא לא זכה לתשומת לב יוצאת דופן. אבל אז, כתב רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה טור בו הסביר מדוע החליט לעזוב את ישראל.
לפתע, זכה השיר לעדנה וחשיפה בכל ערוצי התקשורת. קליפים סאטיריים החלו לצאת כ"מחווה" לשיר, בחלקם הושמו היורדים מהארץ ללעג ו- ויידמן מצא את עצמו מהרהר לא מעט.
למה זה מעורר כל כך הרבה רגשות?
"מאד הטריד אותי למה קוראים ליורדים "נמושות". בסך הכל מדובר בהגירה והגירה כלכלית זה דבר מקובל שקורה בכל העולם. מישהו אנגלי עובר לאיטליה ואדם ישראלי עובר, למשל, לגרמניה. אבל אנחנו כל כך מסוגרים ושומרים בקנאות על האיחוד שלנו.
אחרי הקליפ שלנו לקחו את הפרצופים של אותם אנשים ועשו קליפ נגד עיתון 'הארץ'. מצד אחד זה משרת אותי ואת הקליפ שלי כי זה משאיר אותו בתודעה אבל מצד שני, יש אנשים פרטיים מאחורי הביקורת שזכותם לעבור כי טוב להם שם. מה רע בזה?".
בברלין עצמה ביקרת?
"בברלין ביקרתי בשנת 2007 בגלל הופעה של לאונרד כהן. זה היה לפני ה'היפ' שנוצר סביבה היה נחמד, היה לי קצת קר, זה היה באוקטובר. התרשמתי שמאד קל להסתובב שם, הופתעתי מכך שמדברים שם פחות אנגלית ממה שחשבתי וגיליתי שברבור זו חיה גדולה".
חשבת פעם לרדת מהארץ בעצמך?
"תוך כדי עבודה על השיר הרהרתי במחשבה והבנתי שאני לא בן אדם שאוהב לזוז כל כך הרבה כי זה מפחיד אותי. עברתי מנס ציונה לתל אביב בגיל 25 וזה היה מאד מפחיד. גם כשעברתי מבית הספר היסודי לחטיבה פחדתי. השפה שבה אני כותב ועובד וגם הקהל שלי פה. אם אני עובר לשם, למשל לגרמניה, זה לא רק קפיצה למים זה כמו קפיצה לנוזל אחר. זה כמו שקישון עבר מהונגריה לישראל, זה מעבר קיצוני מאד".
במהלך הריאיון מזכיר ויידמן מספר פעמים את אריק איינשטיין שלדבריו השפיע עליו מאד. והוא גם מסיים את הריאיון איתו בשיר שנגמר בנימה איינשטנית נוסטלגית שמבהירה סופית מדוע ויידמן בוחר להישאר בישראל:
"זה בגלל השיר 'סן פרנסיסקו על המים' " הוא אומר. "השיר הזה מתנגן לי בראש תמיד כשאני בחו"ל. הכל יפה ונהדר אבל מרגיש רחוק. אני פתאום רוצה הביתה".
צילום ראשי: אורי טבצ'ניק
