אני נוסע מנוסה…בעיקר ברכב ורכבות אבל גם במטוסים.
אני רואה נופים שונים בחלוני… תמיד אני נמשך נגרר בעקבות הזמן והכסף… שני החלקלקים האלה… נדמה שכשיש לך אחד מהם בורח השני וחוזר חלילה… לעיתים לרגע קט נדמה לך שאתה תופס וממשש את הקרן שמש הזאת ויש בה חמימות אך היא תמיד מחוץ להישג ידך.
והגורל ספק הוכרע מראש ספק אינו ידוע
הוא רוקד על שניהם המוכרע ושאינו ידוע
הכול קורה יחדיו בריקוד של צבעים מראות וקולות
וכך אני נוסע…הנופים חולפים ושינוים פנימיים וחיצוניים משתקפים זה בזה זה לזה
חיי הנוודות חיי חופש ותלות חיי אהבה וגעגועים הוויה ושעשועים מוסר ופראות
ויש המקומות האלה שקשה להאמין אך אנשים חיים שם…נולדים ומתים…מגדלים פרות וסוסים על דשאים ירוקים
בחיים האלה הרבה אחורה מתקדמים
ובמסעי אני שומע את מבוגרי העתיד מקשקשים על תכניותיהם לעתיד…תמימותם כתמימותי…לפני ההתפכחות…לפני הגילוי של האין הגדול שאתה חש בו אך לא ממש מבין אותו…לפני התמוססות הבועה.
ואז ראיתי איש מבוגר ששוטר גורר אותו ומוריד אותו מקרון הרכבת בו ישבתי…על מה הייתה המהומה לא הבנתי. חילופי הדברים היו בשפה שאני לא שולט בה…אבל כן ראיתי אדם נזרק מחייו בגלל שהמכונה חייבת לתקתק…וחשבתי על המכונה…
המכונה שחתמתי אצלה על הטלפון החכם ובעצם ויתרתי על אלמוניותי לחלוטין…
אז חבר אמר לי 'את מי אתה חושב שאתה מעניין'… וחשבתי לי…באמת את מי אני מעניין…הרי את הניטור עלי יש לבעלי התשתיות כבר שנים
ובכל זאת נראה שבאמת הפעם זה למכור את זכותך לאלמוניות בתמורה לאפשרות של להיות הפרדי מרקורי של חייך
אישיות דמיונית שדורשת 'הנני' ומסנוורת את ענייך כדי שתוכל להלבין את הזיהום הזה שאתה קורא לו חיים עם מילים כמו מיחזור וירוק ומחאה…כשלמעשה אתה סתם יושב על הספה וחולם בהקיץ…
ובעוד אני מוזג את חיי לחתיכת ברזל מלובן לוהט מקרינה
אני נזכר במאיר אריאל שר על חיית הברזל ועל הלילה ההוא שם בבבל אני רואה בעיני רוחי את הנביא דניאל מרים עניו לשמים זרועי כוכבים, הערב נעים ורוח חמימה נושבת ועופפת אותו הרגשה של סקרנות מלווה בדאגה לגבי העתיד להתרחש…ולאורך ציר הזמן מלפנים ומאחור זה מהדהד באנשים….שומר על הרטט…על צער ותקווה…התרגשות ואכזבה…
ואולי ראיתי יותר מדי סרטי 'תפוס אותם ' בעזרת הטכנולוגיה והעולם האמיתי שלנו פחות נוצץ ומשומן ואפשר עוד לקפוץ ממקום למקום בלי שיחטטו לך בנשמה
