יש לי תלתלים. לפעמים ההולנדיות אוהבות אותם יותר ממני. "זה מיוחד, זה שונה, זה קופצני ויש להם אישיות משל עצמם" כך הן אומרות. ואני רק מסתכלת בבלונד, כמה הוא ישר, כמה הוא בלונד. לקח לי כמה שנים לאהוב את התלתלים ולאפשר להם לחיות איך שהם רוצים, בלי לקבע אותם עם קרמים ולסגור אותם בצמה. הטבע החליט לשמר את התלתלים האלה והעביר אותם הלאה לבייבי חן. דברים טובים צריך לשמר. וכך אנחנו מסתובבות לנו ברחבי אמסטרדם, עם התלתלים שלנו ומזמזמות את השיר שלא יוצא מהראש –BRAVE של שרה בירליס. התלתלים שלי בצבע חום שוקולד והיא עם בלונד שפעם היה בלונד הולנדי, והיום קצת פחות. ושרה? אצלה זה ישר. כמה ישר. בזמן האחרון, בייבי חן בוחרת להניח את התלתלים על העיניים, כאילו מתחבאת מהעולם, נכנסת למקום שהיא רואה הכל, אבל אף אחד לא רואה אותה, אפילו כששמים לה כובע, היא מוציאה כמה 
תלתלים, ככה היא אוהבת. היא אמיצה. אני מציעה לה סיכות והיא לא רוצה, היא אוהבת את התלתלים שלה מבולגנים, עם מלא קשרים, סוררים. כך היא מחליטה, כך היא מבטאת את עצמה. היא מזכירה לי את מרידה, הגיבורה של הסרט "אמיצה". מרידה, כמו בייבי חן, היא גיבורה אמיתית. בלי שמלה מנופחת ובלי נסיך שיציל, המסע היחידי שהיא עוברת הוא עם עצמה ומול אמה. בסרט הנשים הן מובילות והגברים עסוקים בלסדר את החצאית הסקוטית שלהם. אז ראינו את הסרט ובלי לתכנן נחשפנו לדמות חזקה, משעשעת ואמיצה ולעולם של הגשמה עצמית, חשיבה מקורית והומור משובח. חשבתי בלילה על היחסים שלי עם בייבי חן וכמה הם מורכבים, אני רואה אותה מתבגרת וגדלה מול עיניי ולפעמים אני רוצה למשוך את זה קצת יותר, שתישאר עוד קצת קטנה. אבל זה לא ממש עוזר ובסוף היום, היא גדלה לה. לצידי. ויש לה רצונות משל עצמה ומגוון דרכים להביע את עצמה. ואז היא צועקת ומעצבנת, כועסת ושתלטנית. ילדה אמיצה. ומעצבנת, כבר אמרתי? טוב נו, אז היא מאתגרת. ואני? אני בעיקר לומדת ממנה המון, מהילדה הזו עם התלתלים הזהובים ששרה עם שרה את הפזמון say what you wanna say. הסרט הסתיים, או שרק התחיל, והחיים ממשיכים ואני נזכרת במה שחברה שלי אמרה לא מזמן, הדברים מנוסחים בלשון זכר כי ברור לכולם שנשים שולטות 🙂
